הפרק הראשון מתוך 11 הפרקים בסיפור.
הסיפור הוא סיפור פנטזיית הרפתקאות. תאמינו לי: למרות שהפרק
הזה נראה כמו הסוף הוא ממש רק ההתחלה. מה שקורה בפרק הזה זה
כלום לעומת מה שיהיה בפרקים הבאים. סיפור ממכר ומותח ואני
מבטיח לכם שתתמכרו.

פרק 1 - החיפושים

אני תום אביב. אני ילד שמדמיין הרבה דברים, רואה סרטים מפחידים
ותמיד מפחיד ומותח את החברים שלי, אבל את מה שקרה בשנה שעברה
אפילו אני לא יכולתי לדמיין.
היינו בבית העץ - אני, שיר, דור, רן ובן. ישבנו כולנו וסיפרנו
סיפורים מפחידים. זה היה אמצע הלילה ופתאום בן אמר שהוא צריך
ללכת. כולנו צחקנו עליו ואמרנו שהוא ממש פחדן. המשכנו לצחוק
ולשמוח עד ששמענו צרחה אדירה שהקפיאה את הלבבות של כולנו.
הייתה דקה דומייה, אף אחד לא דיבר, רק הסתכלנו אחד על השני
במבטים מפוחדים בלי לומר מילה. אחרי כמה דקות שיר אמרה: "אנחנו
חייבים לבדוק מה קרה לו." "אנחנו לא זזים מפה!" אמרתי לה,
"אנחנו לא זזים מפה. איך את יודעת? אולי קרה לו משהו מסוכן?
אולי אם נרד לבדוק מה קרה אנחנו גם נסתבך? אנחנו חייבים להישאר
פה ולבדוק מה קרה. עד שאנחנו לא בטוחים שאין שום סכנה אנחנו לא
זזים מפה." שיר כעסה על מה שאמרתי ואמרה: "אתה לא מבין כלום,
נכון? אתה לא מבין שבזמן הזה שאנחנו יושבים פה אולי בן מסתבך
בבעיה ממש גדולה? אתה לא מבין שאם נישאר פה ולא נעזור לו משהו
ממש נורא יכול לקרות לו? אני לא יודעת מה קרה, אני לא יודעת אם
משהו מסוכן קרה לו, אבל מה שאני יודעת זה שאם לא נבדוק אנחנו
לא נדע, אני יודעת שאם אנחנו נשב פה בלי לעשות כלום אנחנו לא
נסלח לעצמנו." המשכנו להתווכח עוד הרבה זמן ובסוף החלטנו לרדת
לבדוק מה קרה. ירדנו מבית העץ - אני, שיר ודור. רן לא רצה
לרדת, הוא אמר שהוא יישאר לשמור למעלה. אני במקומו לא הייתי
נשאר שם. זה הרבה יותר מפחיד להיות שם לבד מאשר לרדת למטה עם
כמה חברים.
ירדנו לאט ובשקט. הרגליים שלנו רעדו, הנשימות שלנו היו שקטות
מאוד ומהירות. היה חושך מוחלט ולא ראינו כלום. ברקע שמענו את
העלים שדרכנו עליהם, שמענו את הרוח השורקת ואת קולות הינשופים.
הצרחות חזרו ואפילו מפחידות וחזקות יותר. פחדנו מאוד; יכולתי
להרגיש ששיר ודור גם יודעים שמשהו רע הולך לקרות, הייתה לנו
מין תחושה מוזרה כזאת בבטן שזה לא הולך להיגמר טוב ובסוף
גילינו שצדקנו...
המשכנו ללכת עד שהגענו למערה הגדולה. "אפילו אל תעזו לחשוב על
זה", אמרתי להם בכעס. כולנו פחדנו פחד מוות מהמערה הזאת ומעולם
לא העזנו להיכנס אליה, היה בה משהו מפחיד שתמיד הרחיק את כל מי
שהתקרב אליה. "אז זהו?" שיר אמרה בכעס, "ככה אתה מתכוון לוותר?
ובגלל מה? בגלל שאתה פוחד להיכנס למערה עלובה? אתה לא מבין שבן
בצרה ואנחנו חייבים לעזור לו? תעשה מה שאתה רוצה, אני נכנסת.
לא אכפת לי אפילו להיכנס לבד."
"אני איכנס איתך, תני לתום להישאר בחוץ", דור אמר. אני זוכר
כמה שנאתי אותו באותו זמן וחשבתי כמה הוא שוויצר.
שיר ודור נכנסו ואני נשארתי לשמור בחוץ לבד. חיכיתי בערך 10
דקות ופתאום שמעתי צעדים. רצתי מהר להתחבא מאחורי השיחים.
ראיתי שלושה אנשים מתקרבים. ראיתי שהפנים של אחד מהם היו
מעוותות באופן מפחיד. כל הפנים שלו היו מעוותות מאוד כאילו הן
שרופות, זה ממש היה מפחיד לראות אותו. לאחר כמה זמן גיליתי
שהוא היה המנהיג שלהם. האנשים האלו דיברו הרבה על מוות, קפיאה
וכל האנשים שהם מתכננים להרוג. אחרי ששמעתי את השיחה שלהם
הבנתי את מה שחשבתי כבר כשהיינו בבית העץ, ידעתי שזאת הייתה
טעות לבוא לכאן ושאנחנו חייבים לחזור. אבל ממה שהם דיברו הבנתי
שכבר אף אחד מאיתנו לא יוכל לצאת מכאן בחיים; הייתה לי הרגשה
חזקה מאוד שכולנו הולכים למות.
אחרי שהם הלכו נכנסתי מהר למערה. מרחוק ראיתי את שיר בוכה. היא
בכתה בכי כל כך גדול עד שהיא אפילו לא דיברה. היא לא דיברה
המון זמן, רק בכתה. לקח לי המון זמן לגרום לה להגיד לי מה קרה.
היא אמרה לי בקול הכי עצוב ששמעתי בחיים שלי: "דור מת, תום,
הוא מת!" והבכי שלה נעשה אפילו חזק יותר. "אמרתי לך, אמרתי לך
לא להיכנס לפה!" צעקתי עליה תוך כדי שהתחלתי לבכות גם אני.
"אבל עכשיו כבר מאוחר מדי", היא אמרה.
פתאום שמענו צעדים. אמרתי לה שחייבים להתחבא ושנינו רצנו לעומק
המערה לחפש מקום להתחבא. הגענו למקום שבו המערה התפצלה לשני
שבילים: שביל אחד היה מואר כאילו יש שם המון מנורות ופנסים
ושביל אחד היה אפל כל כך שאי אפשר היה לראות אפילו את הכניסה
אליו. התלבטנו ובסוף החלטנו להיכנס לשביל החשוך, ששם אף אחד לא
יראה אותנו. הלכנו שם בחושך, מאוד מפוחדים, שנינו כל כך פחדנו
שאפילו לא חשבנו מה הולך לקרות עכשיו. פתאום ראינו שהגענו לדרך
ללא מוצא ושמענו את הצעדים מגיעים לכיווננו. שנינו פחדנו מאוד
ולא ידענו מה לעשות, ואז ראיתי אותו, את האיש המפחיד עם הפנים
המעוותות, ולפני שהספקנו להבין מה קרה שני אנשים תפסו אותנו
בכוח.
"אתה רוצה שנקפיא אותם?" איש אחד שאל את המנהיג שלהם. "לא, הם
ניסו לרגל אחרינו. העונש שלהם יהיה הרבה יותר קשה וכואב." הם
קשרו אותנו בחוטים מאוד חזקים ואז המנהיג שלו אמר והזיז סלע
גדול במערה. מתחת לסלע היה חוט ארוך. אז כבר התחלתי להבין מה
קורה. הוא לקח גפרור, הצית את החוט ושלושתם ברחו מהמקום.
"אנחנו חייבים לברוח מכאן", שיר אמרה בפחד. "אני יודע, אבל אני
לא מצליח לשחרר את החבלים האלה", אמרתי לה בזמן שניסיתי לשחרר
ממני את החבלים. שנינו היינו חסרי אונים ולא ידענו מה לעשות
ולפני שהבנו מה קורה המערה כולה התפוצצה ועלתה באש כשאנחנו
בתוכה...

אני לא זוכר בדיוק מה קרה אחרי הפיצוץ. אני רק זוכר שהתעוררתי
פתאום ביער מוזר ועמוק ומרוב שהייתי פצוע לא הצלחתי להזיז שום
חלק בגוף. לקח לי כמה זמן להיזכר במה שקרה במערה ואחרי שנזכרתי
בזה לא יכולתי להאמין שאני עדיין בחיים. לא הבנתי כלום, הייתי
מאוד מבולבל ולא יכולתי לזוז, הייתי באמצע שום מקום ולא ראיתי
את שיר. שכבתי שם כמה שעות ואחרי זה, כשכבר יכולתי קצת לקום,
הסתובבתי קצת ביער וניסיתי לחפש את שיר. זה היה אמצע היום אבל
כמעט לא ראיתי את השמש. היער היה כל כך סבוך שכמעט לא ראיתי
כלום. היו שם הרבה חיות שעד אז ראיתי רק בערוץ הטבע, חיות שלא
ממש חלמתי לפגוש בחיים האמיתיים. הלכתי שם כמה שעות עד שנהיה
חושך. חושך ביער הזה הוא לא כמו חושך במקום רגיל: החושך היה
מוחלט ולא יכולתי לראות כלום. הייתה שם קבוצה של גחליליות
שנראו כמו פנסים בחושך. נזכרתי בכל הסיפורים שסיפרו לי על כל
החיות שהיו ביער. פתאום שמעתי קולות של זאבים. הקולות האלו ממש
הקפיאו לי את הדם. זה היה כמו בסרטי אימה. פתאום ראיתי אותם
מתקרבים אליי. ממש פחדתי ולא ידעתי מה לעשות. כל הלהקה של
הזאבים הקיפה אותי ובאותו רגע אפילו לא חשבתי מה לעשות מרוב
שפחדתי. ניסיתי ללכת קצת אחורה כדי לנסות לברוח אבל אז שלושה
זאבים התנפלו עליי. הם שרטו אותי ונשכו אותי ופצעו אותי פצעים
קשים מאוד. הייתי בטוח שאני הולך למות כבר ולא יכולתי לראות
שום דבר חוץ מהזאבים שכבר כמעט הרגו אותי, אבל פתאום ראיתי את
כל להקת הזאבים בורחת ונעלמת אל תוך היער.
לא הבנתי מה קורה, מה שברור זה שמישהו או משהו גרם להם לברוח
ושאולי אני לא לבד ביער הזה. חשבתי שאולי יש סיכוי ששיר עדיין
בחיים ושהיא כאן ביער איתי. נשכבתי על הרצפה שהייתה מלאה
בסלעים, אבנים וקוצים. לא הייתה לי ברירה, הייתי פצוע קשה מאוד
ולא יכולתי לזוז. התחלתי לחשוב: האיש המפחיד הזה אמר שהמוות
שלנו יהיה קשה בהרבה ממוות רגיל, אבל איך? זה פשוט לא היה
הגיוני. האיש הזה נשמע מאוד בטוח בעצמו והוא לא היה מוותר, בזה
הייתי בטוח, חשבתי שאולי יש לו איזה תוכנית הרבה יותר מסובכת
מלהרוג אותנו בפיצוץ במערה. פחדתי מאוד, לא היה לי מושג מה אני
הולך לעשות אבל הייתי בטוח שאני הולך לחפש דרך לצאת מהיער
המפחיד הזה.
שכבתי שם הרבה זמן אבל למחרת בצהריים, למרות כל הכאבים, החלטתי
לנסות ולחפש דרך לצאת משם. קמתי בקושי גדול מאוד והתחלתי ללכת.
הרגשתי כאבים חזקים בכל הגוף. ניסיתי למצוא את שיר; פשוט הייתה
לי הרגשה חזקה שהיא שם ביער. הייתי מאוד רעב. והרבה יותר מרעב
הייתי צמא. הלכתי ופתאום באופן מאוד מוזר ראיתי חול, ידעתי שזה
לא הגיוני כי אין חול באמצע היער. הלכתי לכיוון של החול הזה
ואז ראיתי... חוף ים! לא יכולתי להאמין שבסוף היער הזה יש חוף
ים. זה היה חוף נטוש. לא היה בו אף אחד.
פתאום נזכרתי שראיתי פעם בטלוויזיה איך להתפיל מי ים. צריך
עלים, דלי ומים מהים. לא היה אכפת לי שאין לי דלי או שהמים
ייצאו מלוחים מדי, פשוט הייתי מת לשתות ולא היה אכפת לי כבר
מה. חיכיתי חצי שעה כמו שאמרו בטלוויזיה ואחרי זה טעמתי מהמים.
הם היו המים הכי מתוקים שטעמתי בחיים שלי. הכנתי לי הרבה מים
לשתות בשיטה הזאת; מרוב פצעים היה חסר לי הרבה נוזלים בגוף
ושתיתי המון מים. אחרי כמה שעות, כשהשמש כבר עמדה לשקוע, הלכתי
קצת בחוף, ופתאום ראיתי רחוק באופק אוהל. שמחתי מאוד כשגיליתי
שאני לא לבד שם. הלכתי לכיוון של האוהל הזה בתקווה שיש שם
מישהו שיכול לעזור לי או לפחות סתם מישהו כדי שאני אדע שאני לא
לבד במקום הנורא הזה. הלכתי לכיוון של האוהל הזה, כולי שמח,
התקרבתי אליו וראיתי שם את שיר ישנה! פשוט לא יכולתי להאמין
שסוף סוף מצאתי אותה. כל כך שמחתי שאני לא לבד במקום הנורא
הזה. ראיתי שהיא מתעוררת ואחרי המון זמן של שמחה שאלתי אותה מה
קרה ואיך היא הגיעה לשם והיא התחילה לספר לי:
"הכול התחיל איתך במערה הזאת, במערה הגדולה. מה שאני זוכרת זה
רק שהאיש המעוות הזה הפעיל איזו פצצה וכל המקום התפוצץ. משם
אני לא זוכרת הרבה, רק דברים מעורפלים. אני זוכרת שהתעוררתי
באוהל הזה והתחלתי לחפש, חיפשתי הכול: אותך, מישהו חי אחר או
לפחות קצת אוכל או מים. כשראיתי שאני לא מוצאת כלום חזרתי
לאוהל מיואשת. פתאום ראיתי שבאוהל מחכים לי אוכל ומים! כל כך
שמחתי אבל גם הייתי המומה. אחרי שאכלתי הכול חשבתי: מי היה
יכול להביא לי את האוכל הזה? והמחשבה הזאת גרמה לי לשמוח ולפחד
בו זמנית - מצד אחד פחדתי כי לא ידעתי מי הביא לי את האוכל ואם
הוא טוב או רע, ומצד שני ממש שמחתי כי ידעתי שאני לא לבד כאן.
ישנתי ממש טוב ולא היה אכפת לי שכל הגוף שלי פצוע ושמסתובבות
פה כל מיני חיות מפחידות. קמתי באמצע הלילה קפואה מקור וניסיתי
להדליק מדורה, היה לי כל כך קר שהרגשתי שאני עוד מעט מתה. זה
לא היה סתם קור, זה היה קור ממש מקפיא. הכנתי כל מיני עלים
וזרדים כדי להדליק מדורה. היו לי כבר המון עלים וזרדים והייתה
חסרה לי רק אש, חשבתי שזה קל לשפשף שני אבנים עד שיוצאת אש כי
בטלוויזיה הם עושים את זה די מהר אבל זה לא, זה לקח לי שעות עד
שהצלחתי לקבל ניצוץ אחד קטן, אבל אחרי הניצוץ הזה האש התפשטה
די במהירות והייתה לי מדורה די גדולה. פתאום שמעתי קולות של
זאבים. הקולות שלהם גרמו לי ממש לפחד. אחרי כמה דקות שמעתי
מישהו צורח צרחות ממש חזקות. הרגשתי שאני חייבת לעזור לו וגם
הקול שלו היה נשמע לי די מוכר. ידעתי שזאבים מפחדים מאש אז
לקחתי ענף של עץ והדלקתי אותו באש. רצתי לכיוון של הזאבים אבל
לא מהר כדי שהאש לא תכבה. רצתי אבל ממש פחדתי להתקרב. פתאום
הזאבים עצרו הסתכלו עליי וברחו מפוחדים. לא יכולתי ממש לראות
אבל ידעתי שהם פחדו מהאש. לא יכולתי לראות מי היה האיש הזה אבל
בדיוק אז..."
הייתי המום. עצרתי את הסיפור שלה ואמרתי לה: "שיר, זה אני!"
"מה?" היא שאלה אותי.
"זה אני. עליי התנפלה חבורה של זאבים, הם כמעט הרגו אותי שם.
אני לא מאמין שאת זאת שהצלת אותי, אני לא יודע מה להגיד."
שיר הסמיקה ואמרה: "טוב, אני יודעת שאני גיבורה, וכן, שוב
דווקא הבנות מצילות את הבנים, עכשיו אתה מוכן לתת לי להמשיך
בסיפור? כי זה עוד לא נגמר. טוב, אז איפה הייתי? אה, כן, טוב,
אז ככה: בדיוק אז, אפילו בלי לחשוב, הזזתי קצת את היד שלי והיא
נגעה באש הרותחת. היד שלי נשרפה כולה ורצתי בכל המהירות לכיוון
האוהל. ראיתי שם דלי גדול של מים ורצתי להכניס את היד שלי אל
תוך הדלי. באותו רגע הייתה לי הרגשה כזאת נעימה ביד, מין הרגשה
של הקלה. לא יכולתי להוציא את היד מהמים כי ברגע שהוצאתי חזרו
הכאבים הנוראיים. התחלתי לחשוב וכבר ממש הייתי מבולבלת, עד
אותו רגע חשבתי שמי שעזר לי היה מי שהצלתי אותו מהזאבים ולא
יכול להיות שהוא שם לי שם את המים (והאוכל שלא כל כך שמתי לב
אליו בגלל היד) אבל זה לא הוא, אני עדיין ראיתי אותו שם לפני
שחזרתי לאוהל. נזכרתי בשלושת האנשים המפחידים שהיו במערה,
חשבתי שאולי זה הם שאחראים לכל מה שקורה פה וממש פחדתי. פתאום
ראיתי איש גדול מתקרב אליי. היה חושך ולא יכולתי לראות מי הוא.
הוא התקרב אליי והתחלתי לפחד. לא ידעתי אם הוא טוב או רע ומה
הוא הולך לעשות לי. הוא התקרב אליי לאט, והתחלתי לראות את
הפנים שלו. היו לו פנים ממש מפחידות, לקח לי קצת זמן אבל אז
הבנתי שזה הוא, הוא אחד משלושת האנשים שפוצצו את המערה באותו
לילה. ממש פחדתי. רציתי לברוח אבל לא היה לי לאן ולא היה לי
איך. ראיתי את האיש הזה ולא יכולתי להגיד מילה, רק הסתכלתי
עליו במבט הכי מפוחד שהיה לי בחיים שלי. הוא התחיל להגיד לי
'אז מה? את חושבת שניצלתם? תאמיני לי, אין לך אפילו מושג קלוש
מה מחכה לכם. אלדורן הבטיח לכם שהעונש שלכם יהיה קשה וכואב
הרבה יותר, העונש של המרגלים הוא תמיד הקשה והכואב אצלנו בכפר
הקרח. כשתפגשי את החבר הזה שלך תגידי לו שאתם לא הולכים לצאת
מכאן בחיים: זה מתחיל מפיצוץ גדול במערה שגורם לכל הגוף שלכם
לכאוב כאב נורא ובלתי נסבל, זה ממשיך עם להקות זאבים מפחידים
ואוכלי אדם, אחרי זה אתם צריכים לשרוד בלי אוכל ומים, ואני
מבטיח לך, ילדה קטנה, זו רק ההתחלה.' הוא נעלם באופן מוזר
מהמקום והמילים שלו גרמו לי צמרמורות בכל הגוף; נורא פחדתי
מהאיש הזה, ומה שהבנתי מהמילים שלו זה שהאיש עם הפנים המעוותות
הוא אלדורן והוא המנהיג שלהם."
הסיפור של שיר ממש הפחיד אותי וגרם לי לחשוב הרבה על כל מה
שקרה לנו. כל מה שקרה לנו ביער בימים האלו היה התכנון של
האנשים המפחידים האלו. ידעתי באותו רגע שאנחנו חייבים להיזהר
מהם ושאסור לנו לקחת סיכונים. שנינו הלכנו לישון בתוך האוהל
הזה ושיר ראתה שאין שם אוכל ומים. "אני יודעת", היא אמרה,
"האיש הזה הוא זה ששם לי את האוכל שם, איכשהו הם יודעים
שנפגשנו והם הפסיקו להביא לי אוכל." "אבל למה הם הביאו אוכל
דווקא לך?" שאלתי אותה והיא אמרה לי: "לא יודעת, אולי הם
מרחמים עליי כי אני בת? וזה ממש מוזר כי הם אמרו שאנחנו נמות
מרעב ומצמא. במחשבה שנייה אני לא חושבת שזה הם הביאו לי את
האוכל, אולי יש פה עוד מישהו חוץ מהם שדווקא כן בעדנו?" המשכנו
לדבר על הנושאים האלו וכל כך שמחנו שיש עם מי לדבר על כל
הדברים המפחידים והמוזרים האלה. דיברנו המון עד שהלכנו לישון.
למחרת בבוקר קמתי ממש מוקדם. פתאום מצאתי את עצמי ישן באמצע
ביער! לא יכולתי להאמין, לא הבנתי מה קרה והייתי ממש המום.
רצתי בכל הכוח לנסות ולחפש את החוף הזה ואת שיר אבל לא הצלחתי
לצאת מהיער הזה. הסתובבתי שם הרבה וראיתי המון חיות טרף
מפחידות שממש התנפלו עליי שם. היו שם המון דברים מפחידים אבל
לא היה אכפת לי כבר כלום. אני לא יכולתי להאמין שאני שוב הלכתי
לאיבוד באמצע היער. חשבתי לעצמי: איך זה יכול להיות? בלילה עוד
הייתי באוהל הנוח הזה, איך זה יכול להיות שפתאום התעוררתי
באמצע היער המפחיד הזה? רצתי המון זמן והמשכתי לחפש עד שהשמש
כמעט התחילה לשקוע. הפסקתי לחפש והתחלתי לחפש משהו לאכול או
לפחות לשתות כי הרגשתי כבר ממש חלש. החלטתי לישון שם באמצע
היער אבל חשבתי שזה יותר מדי מסוכן לישון שם, יש שם חיות טרף
מסוכנות שאוכלות אדם. חשבתי שאם אני אעקוב אחרי השמש ששוקעת
אני אגיע לים, וזה באמת עבד. הגעתי לחוף הים וראיתי שם באופק
אי די גדול, זה היה ממש מוזר לראות שם אי כי אני זכרתי טוב
מאוד את החוף שם ולא היה שם שום אי. התחיל לרדת הלילה והחלטתי
שאני אישאר לישון שם על החול כי כבר הייתי ממש עייף מכל הריצות
והחיפושים. נרדמתי ממש מהר ואפילו לא היה אכפת לי מכל היתושים
שעקצו אותי ומכל מה שקרה לי ביום הזה.
בבוקר כשהתעוררתי הסתובבתי קצת בחוף. החוף היה ענק והיה קשה
למצוא בו משהו אבל קרה דבר ממש מוזר, האוהל של שיר לא היה שם.
התחלתי לחשוב על אלדורן ואיך שהוא אמר לנו שהעונש שלנו יהיה
קשה וכואב בהרבה מהעונש של כל האחרים, חשבתי על האיש המוזר
שאמר לשיר את כל הדברים הנוראים האלו. הם ידעו מה יקרה לנו, הם
ידעו על הזאבים ועל הפצעים ועל זה שנגווע ברעב, והוא אמר לה את
הדבר הנורא מכל: הוא אמר לה שבסוף אנחנו נמות בסבל ובכאב. ממש
פחדתי אבל לא יכולתי לשבת בלי לעשות כלום, הייתי חייב למצוא את
שיר. המשכתי לחפש המון זמן אבל אז חשבתי על האי המוזר שהיה שם,
האי הזה בחיים לא היה שם וקרו פה כבר המון דברים משונים, אולי
כמו שאני עברתי בלילה מהאוהל לאמצע היער גם שיר עברה באופן
מסתורי לאי החדש הזה. החלטתי לשחות לאי ולחפש שם קצת. התחלתי
לשחות וככל ששחיתי רחוק ומהר יותר האי נראה רחוק יותר. הרגשתי
שזה כבר חסר טעם ושאני בחיים לא אגיע לאי הזה. שחיתי בכל הכוח
לכיוון החוף והיער. מרחוק היער נראה כאילו הוא אינסופי, הוא
היה נראה כמו מבוך ענק שאי אפשר לצאת ממנו. טיילתי קצת על חוף
הים הענק למרות שהייתי מאוד עייף ולמרות שידעתי שזה חסר טעם.
כל הגוף שלי כאב והרגשתי כאילו בכל שנייה אני עומד להתעלף,
ובאמת אחרי שהלכתי קצת בחוף לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר
והתעלפתי על החול.
אני לא ממש זוכר מה קרה ביום שאחרי ההתעלפות, אני רק זוכר שלא
יכולתי לעמוד על הרגליים כל היום. אחרי עוד יום שלם על החול
התעוררתי ויכולתי כבר לקום אבל בקושי. התחלתי ללכת ולמרות
שפחדתי מאוד להיכנס אל תוך היער ידעתי שזה הסיכוי היחיד שלי
לצאת מהסיוט הזה, ידעתי שאם אני אישאר בחוף הזה אני אמות שם
לבד ואף אחד אפילו לא יידע שאני מת. יצאתי ונכנסתי עמוק אל תוך
היער, לנסות לצאת משם. היה לי ממש חבל ששיר לא איתי אבל ידעתי
שאני לא יכול לנסות לחפש אותה לנצח ושאני חייב קודם לנסות לחלץ
את עצמי משם. המשכתי ללכת עד ששמעתי מישהו רץ לכיוון שלי. לקח
לי כמה זמן לזהות אבל אז ראיתי שזאת שיר. ידעתי שאסור לי שוב
לאבד אותה והתחלתי לרוץ אליה אבל היער היה כל כך סבוך שהיא
אפילו לא ראתה שאני שם ורצה לכיוון החוף. רצתי אחריה ממש מהר
כדי לנסות לא לאבד אותה. לא הבנתי למה היא רצה כל כך מהר,
חשבתי שאולי היא בסכנה או משהו כזה. היא הגיעה לחוף ועצרה. אני
רצתי אליה וצעקתי לה שאני מאחוריה וראיתי שהיא כל כך שמחה
לראות אותי. שנינו חייכנו בלי להגיד כלום כי זה היה רגע כל כך
משמח ששוב נפגשנו ושהכול בסדר. אחרי כמה זמן היא אמרה לי
בהתלהבות: "תום, אני מצאתי! אני מצאתי!" שאלתי אותה: "מה
מצאת?" והיא אמרה בהתלהבות: "סוף סוף מצאתי דרך לצאת מכאן!"

זה היה כל כך משמח שהיא סוף כל סוף מצאה דרך לצאת מהמקום הנורא
הזה, פשוט לא יכולתי להאמין שאנחנו באמת הולכים לצאת משם
ולחזור הביתה.
היא הובילה אותי אל תוך היער למקום שלא ראיתי אפילו בסיוטים
הכי גדולים שלי. לא היה לנו אפילו זמן לדבר, אנחנו רצנו בכל
הכוח אל היציאה. רציתי לשאול אותה איך היא גילתה את היציאה משם
אבל לא יכולתי מרוב שהיינו עסוקים בלנסות לצאת משם. עברנו
דברים ממש קשים כמו לטפס על אבנים ממש חלקות ובלתי אפשריות
לטיפוס: זה היה ממש קשה והיינו צריכים לתקוע בהן מקלות חדים
ולמשוך את הגוף שלנו אל המקלות. היינו צריכים לעבור בבוץ
טובעני מאוד והמון פעמים כמעט טבענו. היו עוד הרבה מכשולים עד
שהגענו לשביל צר וחשוך. נכנסנו אל תוך השביל ופתאום מצאנו את
עצמנו בתוך המערה הגדולה! לא הבנתי מה קורה שם, שנייה אחת
היינו ביער ואחרי שנייה אנחנו בתוך המערה הגדולה? ואיך זה יכול
להיות שהמערה עדיין קיימת אם היא התפוצצה כשאנחנו היינו בתוכה?
לא הבנתי כלום ומרוב עייפות לא יכולתי להמשיך. עצרתי את שיר
ואמרתי לה: "חכי שנייה, את חייבת לי קודם כמה הסברים, אני לא
זז מפה עד שאת אומרת לי איך את ידעת לאן ללכת? זה לא הגיוני
שגילית את זה לבד."
היא קצת חשבה ואז אמרה לי: "אתה צודק, אני אסביר לך עכשיו אבל
תזכור, אתה ביקשת שאני אסביר לך וזה לא הולך להיות הגיוני".
אמרתי לה: "למה, מה שקרה לנו עד עכשיו היה הגיוני? אני רוצה
שתספרי לי הכול, את כל הסיפור, כי אני ממש לא מבין מה הולך
פה."
"טוב, אז ככה", היא אמרה והתחילה לספר: "הכול התחיל בבוקר אחרי
שנפגשנו. קמתי ופתאום מצאתי את עצמי באמצע היער ולא מצאתי
אותך. זה היה ממש מוזר ולא הבנתי מה קרה לי. התחלתי לחפש
והייתי לבד. לא קרה הרבה בימים האחרונים האלה שהייתי בהם לבד
אבל אתמול בלילה כשישנתי היה לי חלום שממש לא היה כמו חלום, זה
נראה אמיתי לגמרי. בחלום התגלה אליי מישהו  והוא אמר לי שהוא
מנסה לעזור לנו ושלא משנה מה, תמיד נחשוב חיובי ושאנחנו לא
נמות ביער. הוא ממש הכניס לי אל תוך הראש את הדרך לצאת משם.
אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני אבל עובדה, תראה, אנחנו ממש בתוך
המערה. אני לא יודעת מי זה ואם הוא באמת דובר אמת אבל אני
יודעת ששנינו חייבים לצאת מפה ועכשיו אנחנו צריכים פשוט לעשות
מה שאנחנו יכולים."
שנינו המשכנו ללכת עד שהגענו ממש קרוב לבית שלנו. כל כך שמחנו
ולא האמנו:

אנחנו סוף כל סוף יצאנו מהמקום הנורא הזה!!!