זוהי יצירה מס' 10 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה:
http://stage.co.il/Stories/418233
פרולוג
פרחי הסאקורה האחרונים נשרו באיטיות, רוכבים על כנפי הרוח
בעודם נישאים אל הדרום, חולפים בדרכם על חלונה של אלפית, אשר
הביטה בהם בחיוך, מלטפת את בטנה ההרה. היא ידעה שנשירת פרחי
הסאקורה פירושה התקרבות אל עונת הקיץ, שבה הייתה אמורה להתרחש
הלידה המיוחלת.
התינוק זז מעט בבטנה, והאם-לעתיד חייכה כשחשבה, שהצאצא הקטן
שלה ושל אהובה בוודאי לא יכול לחכות עד שירגיש לראשונה את
אוויר העולם הצלול, ואת מגעה הראשון של אמו המאושרת... היא
ציפתה לזאת כל כך, אך ידעה שעליה להיות סבלנית. עצם היות
התינוק חצי-אלף אמנם לא עשתה אותו מושלם, אך בכל זאת דרשה זמן
רב יותר מהרגיל עד הלידה. היא ידעה שהריון של אלפים אורך כשנה,
אך לא ידעה עד כמה ישפיע הצד היוקאי של המשפחה על משך ההיריון,
או על התוצאות שלו... היא זכרה שקרוביה בכפר האלפים שבו גדלה
בילדותה נהגו לספר לה על המגרעות שלהן זוכה בן לאלפים
וליוקאים, כמו ההתנגשות הבלתי-פוסקת בין יצר המלחמה שקיבל מן
היוקאים לבין הצד שוחר-השלום שאותו ירש מן האלפים, אשר בגיל
מאוחר תהיה מסוגלת להביא אותו עד כדי שיגעון מוחלט... אך מעולם
לא סיפרו לה אודות היתרונות שבהיות הילד שלך יוקאי למחצה.
האלפית תהתה בנושא לא מעט, אך לא חששה מן הלידה המתקרבת, לא
ולא. היא נדרה בלבה שתאהב את הילד, לא חשוב עד כמה יהיה שונה
ממנה וממשפחת האלפים שממנה הגיעה. גם אם יהיה מפלצת, כפי שקורה
לעתים עם צאצאים של יוקאים ובני-תמותה, תאהב אותו, ולנצח לא
תעזוב.
שקועה בהרהוריה, לא הרגישה ביוקאי אשר נכנס לחדר, עד שהניח את
ידיו על כתפיה ונתן נשיקה על לחיה. "הו! יוטה, לא שמתי לב
שנכנסת!..." הופתעה האלפית, והסיטה את מבטה מן החלון כדי להביט
בעיניו הצהובות באהבה. "דעתך מוסחת די בקלות לאחרונה..." חייך
יוטה, מלטף את פניה החמימות והשזופות, "יש לזה קשר כלשהו
ללידה?" "אולי", השיבה האלפית בחיוך קטן, מניחה את כף ידה על
ידו, משלבת את אצבעותיה הדקות בשלו. "אני לא יכולה להכחיש שאני
מקנאת מעט באנדראינה וג'יגוקו. הלני שלהם נולדה לאחר תשעה
חודשים בלבד..." "ועם זאת, רייג'ין, התינוקת שלהם היא
בת-תמותה," חייך יוטה בגאווה, "התינוק שלנו יהיה אלף למחצה
ויוקאי למחצה. אין חזק מהשילוב הבלתי-מנוצח הזה."
רייג'ין צחקה צחוק נעים ומצלצל, וליטפה את ידו של יוטה, אשר
ניבי היוקאי שבפיו בלטו מעט כשחייך, ונצצו קלות באור השמש. הוא
רכן לעבר אהובתו ונשק לשפתיה ברכות. אם יהיה הילד נפלא כמוה,
יהיה יוטה האב המאושר ביותר עלי אדמות. הוא ציפה לזאת יותר
מכל... חתונתם הייתה אירוע מרגש מאין כמוהו, הסכים יוטה, אך
דבר לא ישתווה ללידת הילד הראשון של הזוג הטרי טסובאסה...
בבוקר ה-5 באוגוסט, הוער יוטה משנתו בלחישה נרגשת של רייג'ין,
המלווה בשמץ קל של בהלה. כשקורי השינה האחרונים עוד כובלים את
עפעפיו זה לזה, בקושי הצליח יוטה לשמוע את דברי האלפית... "זה
קורה, יוטה! זה עכשיו! אני יודעת את זה!!!" לחשה רייג'ין
באוזנו המחודדת, מנסה להעירו בטלטול עדין של כתפו. יוטה פקח
סופסוף את עיניו, ותוך מלמול צרוד של "מה... התינוק?..." הצליח
להבחין מבעד לאור השמש המסנוור, שרייג'ין מהנהנת בהתלהבות
ודמעות שמחה בעיניה.
תוך מספר דקות היו השניים בדירת-המרפאה של ריקוברי הילינגלייט.
רייג'ין נשמה במהירות והכאב החל להשפיע עליה, אך היא נותרה
קרת-רוח, מתמסרת למגע המטלית הלחה שהניח ריקו על ראשה.
שדון-המרפא הצעיר הביט ברייג'ין בחיוך קל ומתוח. עם כל הידע
והניסיון שהיה לו ברפואה, מעולם לא היה מיילד לפני כן... אך
רייג'ין חייכה לעברו, וניכר היה שהיא סומכת עליו בעיניים
עצומות. היא אחזה מעט במתיחות בידו של יוטה, אשר ישב לידה ולא
הסיר את מבטו ממנה אף לרגע. הוא חיכה לרגע הזה במשך עשרה
חודשים וקצת, ועם זאת... היה נדמה לו לפתע, שהרגע הגיע מוקדם
מכפי שציפה לו.
"נשמי, רייג'ין," הניח ריקו יד קרירה על לחיה הלוהטת של
האלפית, "נשמי עמוק... עוד מעט הכל ייגמר." רייג'ין לא יכלה
שלא לפלוט יבבה דקה של כאב, אך הנהנה קלות בראשה לעבר ריקו,
ונשמה נשימה עמוקה. היא ידעה שריקו יודע מה שהוא עושה, ויוטה
היה לידה... לא הייתה לה סיבה לחשוש כלל.
"
אההה!!!" זעקה רייג'ין בייסורים, מקפיצה את יוטה ממקומו
מרוב בהלה ודאגה, אשר גרמו לו לאחוז מעט חזק יותר בידה הרועדת.
"מה קורה כאן, ריקו?! תעשה שזה ייגמר כבר!" קרא יוטה לעבר
השדון, אשר נבהל בדיוק כמוהו אך מיהר להביא לרייג'ין קערית עם
נוזל מוזר בתוכו, אשר הדיף ניחוח קל של עשבי מרפא. "זו תערובת
מיוחדת כדי להקל על הכאב, רייג'ין. הגוף שלך עוד לא מוכן לגמרי
ללידה, כדאי שתשתי זאת קודם," הסביר ריקו, והניח לה לשתות את
המרקחת, אשר הרגיעה אותה מעט. רייג'ין טושטשה מעט, אך כעת,
משהכאב לא הציק לה עוד, הייתה מסורה להוראותיו של ריקו. לאחר
שעות ארוכות בדירת-המרפאה של השדון, יכלה רייג'ין סופסוף
להישען לאחור ולנוח, כשהיא אוחזת בזרועותיה את הצאצא המותש
בדיוק כמוה. יוטה התמוטט ליד רייג'ין, עיניו נעצמות אט-אט.
סופסוף, החלק הקשה כבר מאחוריהם. הוא חשש כל כך שמא לידת תינוק
שהוא חצי-יוקאי תזיק לאלפית כמו רייג'ין, אך טעה. לדבריו של
ריקו, עברה הלידה בשלום, ולרייג'ין ויוטה הייתה כעת תינוקת
בריאה ויפיפייה, ככל שתינוקת בת פחות מיום יכולה להיות.
"ברוכה הבאה לעולם, ילדתי," לחשה רייג'ין, מחייכת חלושות אל
התינוקת שבידיה. 'לא יכלה להיות לך אמא מאושרת יותר', חשבה
רייג'ין, כשהיא מלטפת ברכות את ידיה הזעירות של התינוקת,
'ובתור האמא הזאת, אני אדאג שחייך יהיו מאושרים יותר משתוכלי
לבקש... גינטה שלי, גינטה טסובאסה.'
חלק א'
לאורך תשע שנות חייה ידעה גינטה אושר אשר כל ילד היה מבקש
לעצמו, אמרו כולם.
אמה, רייג'ין, הייתה אמנם מנהיגת העיר ובעלת חיי חברה פעלתניים
ותובעניים, אך בדרך האלגנטית האופיינית לה תמיד יכלה למצוא זמן
למשפחתה, לפנק וללמד את בתה כל שהייתה צריכה לדעת בתור בת תשע,
בתור חצי-יוקאית ובתור חצי-אלפית. גינטה אומנה היטב באומנויות
הלחימה שבהן שלטה אמה ובקסמי אלפים למיניהם, למדה סימנים רבים
בשפה היפנית, שבה הייתה רגילה לדבר בביתה, ועם זאת קיבלה מאמה
שיעורי אנגלית ואף אלפית, שפה שאותה תרגלה באהבה עצומה לצד
האלפי של משפחתה, למרות שלא נזקקה לשפה זו בתור ילידת
ג'ינג-ג'יאנג, עיר שבה אפילו האלפים הרבים שחיו בה כמעט לא
דיברו ביניהם באלפית, אלא אם היה זה למטרות סודיות - ולא היו
סודות רבים בקרב תושבי ג'ינג'-ג'יאנג, לפחות לא בתקופה ההיא.
עם הידע הרב שלמדה מאמה, לכדה גינטה את תשומת לבם של האחרים
בקלות, ועל אף אדישותה לרובם, אהבה גינטה להעניק גאווה להוריה
בשל חברויותיה הרבות. אך כאן היה גם המכשול אשר מנע מאביה
להתגאות בה באמת. הידידות שחלקה עם בני האנוש כמעט העליבה את
מורשת היוקאים ממנה הגיע, בעוד היא גורמת לרייג'ין נחת ואושר
רב על כך שאין היא מתנגדת לקשרים בין בני האנוש והאלפים.
רייג'ין מאז ומעולם תמכה בידידות בין שני הצדדים, אך למרות
ניסיונותיה, לא הצליחה לשכנע את יוטה בצד הטוב של הדבר.
והתנגדותו לידידות בין גינטה לבני האנוש רק החמירה את
הקונפליקט אשר בלבה של בתו.
"ראי לאיזו רמה של שטחיות הם מדרדרים אותך," מלמל יוטה כשביום
מן הימים באה גינטה אליו והודיעה לו בחיוך שהיא הוזמנה לבוא עם
הלני והוריה לבלות יום שלם באחו שבמעלה הנהר. "ומה תעשי שם,
תבזבזי את זמנך היקר בדברים חסרי ערך אשר רק בני אנוש פשוטים
מסוגלים לחשוב עליהם? תתני להם לזבל את ראשך בדבריהם? את טובה
מדי בשבילם, גינטה, עלייך ללמוד מי הטיפוסים הראויים לך."
גינטה אהבה את אביה מאוד, למרות הזלזול שהפגין ביכולותיה לבחור
לעצמה חברים, אך לא נתנה לדעתו להשפיע על החלטותיה בנושא. וככל
שבילתה גינטה זמן רב יותר בחברת האנושיים, בני-התמותה, כך גבר
הזלזול והייאוש מצידו של אביה, אשר לא טרח כבר לומר לה איזו
טעות היא עושה בכך שהיא מתחברת עם "בני האנוש הפשוטים". היו לו
דברים טובים יותר לעשות מאשר לנסות לשכנע ילדה בדברים שהיא
אינה מקשיבה להם כלל.
כך, המשיכה גינטה להיפגש עם הלני, ועם חבריה והוריה האנושיים,
כשהיא חופשייה מתלונותיו של אביה אך זוכה להתעלמות מרירה בכל
פעם שהייתה חולקת עמו את חוויותיה מפגישותיה עם בני התמותה.
לכן החליטה גינטה שלא לחלוק עמו דבר מחוויות אלה, והלכה לדבר
עליהן באוזניה של אמה, האלפית טובת-הלב ובעלת החיבה
הבלתי-מוסברת לבני האנוש, שתמיד אהבה לשמוע על אהבתה של בתה
אליהם.
נעלי הלכה השחורות של גינטה התכסו ניצוצות של מי גשם כאשר רצה
הביתה בהתרגשות, לא שמה לב לשלוליות שבהן דרכה. בידיה אחזה דף
נייר מקומט מעט, והצמידה אותו אל לבה כמו היה האוצר היקר ביותר
שלה. עיניה הסגולות בעלות הנגיעות הכחולות כשל אמה הבריקו
לאורה של השמש השוקעת לאיטה, מאיימת להשאירה מחוץ לביתה לאחר
רדת החשיכה. גינטה לא הסכימה לוותר לשמש הפעם. בכל כוחה המשיכה
לרוץ, רגליה משמיעות טפיפות מהירות על גבי אבני המדרכה החלקות,
אותן טפיפות קטנות שרק ילדים מסוגלים להשמיע. כאשר רצה כך
ברחובות, ידעו כל השומעים אותה שגינטה שוב נשארה עד מאוחר עם
הלני, חברתה הטובה ביותר, והנה היא שוב ממהרת להגיע לביתה לפני
שתספיק השמש לשקוע מעבר לגבעות.
הפעם ניצחה גינטה את השמש. ידה הקטנה דפקה על הדלת, ורייג'ין
מיהרה לפתוח אותה ולקבל את בתה בחיוך ובחיבוק חם. לאחר מכן
הבחינה בפיסת הנייר שאחזה גינטה, ושאלה מהו הדבר. אז נצצו
עיניה של גינטה, ואישוני החתול שלה התרחבו כשהסבירה לאמה
בגאווה שזהו ציור משותף שהיא והלני הכינו לכבודה, והיא מיהרה
להראות לאמה את יצירת המופת. רייג'ין, כהרגלה, נראתה מופתעת
ונרגשת מאוד, ושמחה לקבל לידיה את האלפית המצוירת אשר, כפי
הנראה, הייתה אמורה לייצג אותה עצמה. חיוך של אושר נפרש על
שפתיה של רייג'ין, כאשר חיבקה שוב את גינטה המאושרת. למרות
שרייג'ין אהבה כל דבר שגינטה הכינה לכבודה, תמיד היה בלבה חשש
קטן בכל פעם שהייתה מכינה לה דבר מה, חשש שמא לא תאהב את הדבר
הזה... אבל רייג'ין תמיד קיבלה אותה ואת יצירותיה באהבה עצומה.
בתוך מחברתה תמיד החזיקה את אותם דפים מקומטים המלאים בציוריהן
של גינטה והלני, והתגאתה באוסף הזה בפני כל מי שראה אותו.
גינטה התיישבה על הכרית הקבועה שלה לצד השולחן, שעליו היו כבר
ספלים מהבילים של תה ירוק, מהסוג שרייג'ין הייתה מכינה בכל יום
בשעה הזאת, במיוחד כדי שגינטה תוכל ליהנות ממנו כאשר היא חוזרת
מבילוייה עם הלני. גינטה אחזה בספל בשתי ידיה בזהירות ולגמה
מהתה החם; אנחת הקלה נפלטה מפיה כאשר הניחה את הספל בחזרה אל
השולחן והביטה אל אמה הישובה לידה.
"איך היה עם הלני?" שאלה רייג'ין בחיוך, וגינטה, אשר רק לשאלה
הזאת חיכתה כל הזמן, החלה לספר לאמה על ההרפתקה היומית שלה עם
הלני מוטו-צ'י. רייג'ין האזינה לסיפורים, ועיניה נצצו מגאווה
על כך שבתה התחברה כל כך לבני האנוש, למרות היותה חצי אלפית
וחצי יוקאית. יוטה, לעומת זאת, האזין מהצד ושתה בדממה את התה,
ורק עוויתות זעירות בגבותיו הסגירו את תסכולו מהעניין. "נראה
שאת נהנית מאוד מחברתה של הלני," חייכה רייג'ין בשביעות-רצון,
"למה שלא תזמיני אותה לבקר בביתנו?"
ברגע זה השתנק יוטה קלות מהתה אשר נתקע בגרונו. כעבור שנייה של
היחנקות הישיר את מבטו הצהוב אל רייג'ין ומלמל בפאניקה: "את
ה-השתגעת לגמרי, ר-רייג'?!". רייג'ין הביטה בו בפליאה והשיבה:
"אינך חושב שזה רעיון טוב, יוטה? אינך שמח בשביל גינטה שהיא
מתחברת כל כך בקלות..." "עם בני תמותה?! Hell no!!!" הרים יוטה
אל קולו כשפנה הפעם אל גינטה: "אפילו אל תחשבי על להביא את
האנושית לכאן! מספיק לי לשמוע שאת מבזבזת את זמן הלימודים
והאימונים שלך על דברים חסרי תועלת כמו להסתובב עם בת האנוש
הזאת. אבל להכניס אותה לכאן?!..." "הלני היא לא סתם בת אנוש,
אבא," הסבירה גינטה בקור-רוח, "היא חכמה ועדינה ויפה. היא
החברה שלי. החברה היחידה שיש לי, אבא. אינך רוצה שיהיו לי
חברים?" מילים אלו פרטו קלות על מיתר קטן בלבו של יוטה, אך
למרות זאת המשיך לעמוד על שלו: "מובן שאני רוצה... אבל למה את
נמשכת דווקא אל בני האנוש?! מה עם... איך-קוראים-לו, של אשירו
וסקרמורי..." "ין?" "כן. או מה-שמה, של הקנדרים..." "אייקו?"
"בדיוק". "הם לא מתאימים לי," קבעה גינטה, "הלני היא הטובה
ביותר. גדלנו יחד. אין מי שיוכל להחליף אותה..." "אז, חבל..."
סינן יוטה, "כי בת האנוש הזאת תיכנס לכאן על גופתי."
"יוטה, לא ליד הילדה!" גערה בו רייג'ין בשקט, אך יוטה לא
התייחס. גינטה הביטה בו במבט סגול ומאוכזב, ואז פנתה ללכת
לחדרה. "חבל שאתה לא אוהב את הלני, אבא, כי אני כן. ולא תוכל
לעשות דבר שישנה את זה. לעולם."
הדלת נטרקה באלימות מאחורי גינטה, מותירה את הוריה המומים
מולה, מביטים אחד בשני בבלבול. גינטה מעולם לא התנהגה כך בעבר,
ולראות אותה כעוסה כל כך הותיר אווירה בלתי נעימה למדי בין
השניים. שניהם ידעו שלולא התערב יוטה בעניין והביע את דעתו
האסרטיבית בנושא האנושיים שאיתם מסתובבת גינטה, לא היה מתרחש
ריב זה. אבל כפי הנראה, לא התכוון יוטה להתחרט ולבקש את סליחתה
של בתו. הוא יצא מהבית בתירוץ שהוא הולך לנשום אוויר צח, ולפני
שהספיקה רייג'ין לומר משהו, כבר סגר את הדלת מאחוריו.
דמעות זעירות זלגו במורד המשולשים הכחולים שעיטרו את לחייה,
כאשר השתדלה גינטה להחניק את יבבותיה החרישיות. מה היה רע
בלהזמין את הלני אל ביתה? הרי היא עצמה ביקרה בביתה של הלני
מדי יום, וכעת היא רוצה להראות להלני את מקום מגוריה, את עולמה
הפרטי... ורק בגלל שאביה אינו סובל בני-אנוש, פרט אולי לגלגול
הנשמות שלו אשר היה אביה של הלני, נאסר עליה להביא את חברתה
היחידה לביתה. ובקרוב תגבר עונת הגשמים, ולפי תחזיות ושמועות
רבות שהתרוצצו בעיר, גם שלג יירד הפעם בג'ינג-ג'יאנג. העננים
הכבדים שבאופק לא נתנו מקום לספק בעניין. גינטה ידעה זאת,
ולמרות שאהבה את מראה השלג מחוץ לחלון, חששה מבואו. בחורף
המושלג האחרון, לא יכלה לצאת מביתה בגלל הסערה שהשתוללה בחוץ.
חסרת סבלנות לבוא האביב, ישבה בחדרה כל החורף והביטה החוצה
בתסכול, נפשה יוצאת אל הקיץ, אל חום השמש המלטף אותה ואת הלני
בצאתן מנהר ג'ינג-ג'יאנג, שטופות מים והנאה. עוד חורף אחד כזה
יטריף את דעתה.
וכעת שוב מצאה את עצמה מביטה בחלון, אולי מצפה בחרדה לבוא
השלג. עיניה הבריקו לאור הכוכבים וארבעת הירחים אשר סבבו את
כיפת השמים... כל כך רצתה להיות עם הלני באותו הרגע, למרות
שראתה אותה רק לפני כשעתיים. היה משהו בילדה הזאת, בבת-האנוש
הזאת, שלא היה באף אחד אחר. אישיותה התמימה והרגישה כבשה את
גינטה מן הרגע הראשון, למרות שלא אהבה טיפוסים נאיביים בדרך
כלל. הלני הייתה אמנם נאיבית במקצת, בדומה לאביה, אך אמה,
אנדראינה, הותירה בה משהו מחוכמת החיים שלה ומכנותה. למעשה,
דרך עיניה הכחולות של הלני יכולת בקלות לראות את מבטה העמוק של
אמה. ובעיניים אלה יכלה גינטה להביט במשך שעות.
גינטה התבוננה בשמי הלילה היפים של ג'ינג-ג'יאנג, בקצה הגג
המשונן הנוגע בירח שמול חלונה, ונראה כשביל רעפים המוביל אל
הרקיע... לרגע דמיינה צללית של מלאך יורדת במעופה הקסום במורד
שביל הרעפים, כמו מסיפור שקראה ב"101 אגדות מלאכים" אודות סולם
יעקב - במורדו הגיעו מלאכים אל העולם שתחת כיפת השמים. למרות
שהיה אגדה של עם שאותו לא הכירה, אהבה את רעיון המלאכים
היורדים אל הארץ, ותמיד טיפחה בלבה תקווה קטנה שתפגוש אחד
מהם... לכן לא האמינה גינטה למראה עיניה כאשר ראתה צללית כהה
של מלאך יורדת מן השמים ונעמדת על קצה הגג המשונן, לא רחוק
מחלונה. גינטה ידעה מאמה הכל על שכנוע, ולכן הייתה בטוחה
שחלומותיה בהקיץ על מלאכים שכנעו אותה באשליה זו, ושכעת השתגעה
והיא מתחילה לראות מלאכים... ברגע זה הצטערה על שלא הקשיבה
לאביה כאשר אמר שחלומות בהקיץ יעשו לה רק נזק.
אבל ככל שהביטה ביצור אשר נחת על גג הבית השכן, נעשתה בטוחה
יותר ויותר שזהו אכן מלאך אמיתי. אמנם לבש ברדס שחור אשר כיסה
את המחצית העליונה של פניו (אשר סימנים מפותלים ושחורים כיסו
אותה), אך היה בעל כנפי נוצות כשל מלאך, אשר הבהיקו בשחור לאור
הירח. ואחרי הכל, הוא ירד מן השמים.
מבטיהם נפגשו לפתע. נשימתה של גינטה נרעדה מעט, כאשר ראתה אותו
מניף את כנפיו אל על ומרחף לעבר חלון חדרה הקטן. היא הביטה בו
ביראה מעבר לזכוכית, כאשר נעמד וקיפל את כנפיו, מביט בה
בעיניים כהות בעלות גוון כחלחל כשמי הלילה. מכאן לא נראה לה
המלאך מבוגר במיוחד. היו לו תווי פנים נעריים ושפתיים כמעט
ילדותיות. הוא לא היה מבוגר יותר מבן 13 לדעתה, אך לא הייתה
בטוחה איך זה אצל מלאכים. גינטה שתקה לפתע, ולא ידעה אם לקרוא
לאמה, או לפתוח את החלון, או...
המלאך הביט בה ממושכות, ואז הושיט את ידו קדימה, והניח אותה על
השמשה. גינטה הושיטה אליו את ידה הקטנה, ציפורניה המחודדות
שורטות קלות את הזכוכית הקרה. מבטיהם לא נפרדו במשך דקה
ארוכה.
"גינטה?" הייתה זו רייג'ין אשר קראה לה מעבר לדלת, וגינטה
הפנתה את ראשה במהירות ובדאגה. אולי לא היה כדאי שאמה תבחין
בו?...
"כן?" שאלה בקול רועד מעט, אולי מאימה ואולי משרידי הבכי שעוד
נותרו בגרונה. אמה נכנסה אל החדר, למרבה חרדתה של גינטה, אך כל
ששאלה את בתה היה אם תרצה להצטרף אליה לארוחת ערב. גינטה לא
השיבה, והביטה מיד אל החלון בשנית, אך המלאך השחרחר נעלם
מעיניה. היא חשה צביטה קטנה בלבה, ולא ידעה האם היה זה מהקלה
או מאכזבה. בכל מקרה, הודיעה לאמה שתבוא עוד מעט לאכול איתה,
ולאחר שיצאה רייג'ין מן החדר פתחה גינטה בהחלטיות את החלון,
והותירה אותו כך. לא היו גנבים בג'ינג-ג'יאנג חוץ מכמה קנדרים,
אך הם גנבו דברים רק בשעות היום, ותמיד נתקפו ברגשות אשם לאחר
מכן והחזירו את השלל, לכן לא הייתה לגינטה סיבה לדאגה. כל
שרצתה היה לראות את המלאך שוב.
בפעם הראשונה מזה זמן רב, בקושי נגעה גינטה בארוחת הערב. חסרת
תיאבון, שיחקה במקלות האכילה שלה ולגמה מן התה הקר מדי פעם, עד
שבנחישות רבה הניחה את המקלות ולקחה את כליה אל הכיור. רייג'ין
ידעה שאם לגינטה אין תיאבון, משהו בהחלט מטריד אותה - אך ידעה
במה מדובר, וככל שהייתה מתוסכלת מהעניין, לא ידעה מה לעשות כדי
לתקן אותו. אם היה דבר שלא יכלה לשכנע מישהו בו, היה זה לשכנע
את יוטה לסבול את בני-האנוש חסרי חיי-האלמוות וכוחות הקסם.
רדיפתם הנואשת אחר כוחות שלא היו להם ולא יהיו, ואחר חיי-נצח
אשר בהחלט לא היו בהישג ידם, עוררה ביוטה דחף עז לירוק עליהם
מאז ומתמיד.
גינטה חזרה לחדרה והביטה אל החלון בציפייה - אבל המלאך לא היה
שם עדיין. באנחת ייאוש סגרה את החלון, במחשבה שאין טעם להמשיך
לחכות, במיוחד אם רוח קרה נושבת מבעד לחלון הפתוח ומקפיאה את
החדר לחינם. היא נשכבה על מיטתה, עדיין בבגדיה, והביטה לתקרה
בהרגשת ערפול מוזרה. יותר מדי מחשבות התרוצצו בראשה הקטן, יותר
מדי בשביל בת תשע כמוה.
"בהחלט, בהחלט יותר מדי."
גינטה קפצה ממקומה למשמע הקול הלחשני לידה, והתיישבה במיטתה
במהירות, אישוני החתול שלה נמתחים בדריכות ונתקלים במבטם באותו
מלאך, אשר ישב על קצה השולחן שלה, ברדסו שוב מסתיר את עיניו
וכנפיו, כפי הנראה, קופלו זמנית כדי לא להפריע לו בדרכו.
"מי אתה?" שאלה גינטה בלחישה נרגשת, "האם אתה מלאך?..."
"מלאך הוא טיפוס מושיע," השיב המלאך, "אם רצונך הוא שאושיע
אותך, אז אכן, מלאך אני."
גינטה הביטה בו ממושכות, סוקרת את דמותו המסתורית. גם מבלי
שראתה את עיניו, ידעה גינטה כי הוא נועץ בה מבט חודר מתחת
לברדס הכהה, וידיעה זו עוררה בה צמרמורת קלה. היא נצמדה אל
זכוכית החלון שמאחוריה כאשר נשענה לאחור, מרגישה מעט מאוימת,
ועם זאת, סקרנית עד אין קץ. הייתה לה תחושה שהיא זו שזימנה
אותו לכאן, במחשבותיה על בריחה מהמציאות שהיא שרויה בה, מציאות
אשר לא אפשרה לה לבלות את חייה בחברת האדם האהוב עליה ביותר.
היא רצתה עזרה. את העזרה שלו.
"אם אתה באמת מלאך," אמרה גינטה, "אז אתה יודע על כל מה שקורה
בעולם. אתה מסתכל מן השמים למטה, אתה רואה הכל."
"אכן," השיב המלאך.
"...אז אתה בוודאי יודע ש..."
"שאביך שונא את חברתך היחידה בעולם? הו, כן. כמה נתעב מצידו."
גינטה הצטמררה שוב כאשר דיבר כך על אביה. אבל לצערה הרב, הוא
צדק בכל מילה.
"אם כך, מה תרצי שאעשה כדי לעזור לך?" שאל המלאך, והוסיף: "אני
יכול לגרום לאביך עינויים מחרידים, שישכנעו אותו מיד לתת לך
לעשות כרצונך..."
"לא!" ענתה גינטה במהירות, והמלאך הנהן בראשו. "לא הייתי עושה
זאת ללא רשותך המפורשת, יקירתי, אין לך מה להתרגש. הו, אולי
אוכל פשוט להעלים אותו..." "אני לא רוצה שום דבר כזה!!!" קראה
גינטה בבהלה, "כל מה שאני רוצה זה שייתן לי להיות עם הלני..."
"אם הוא לא יהיה כאן, הוא לא יוכל לאסור עלייך דבר," הציץ בה
המלאך תחת ברדסו, וניצוץ קל של תכלת הופיע בעיניו כשחייך חיוך
קלוש. גינטה הנידה בראשה והשיבה בהחלטיות: "אני אוהבת את אבא.
לא ארצה שיקרה לו משהו רע..."
"אז אולי נוכל להעלים אותך," הציע המלאך, וגינטה השתתקה לרגע,
מביטה בו בשאלה. "תני לי לנסח זאת אחרת," אמר המלאך, והתקרב
לעברה מעט. "במקום שאין בו חוקים, תוכלי לעשות כרצונך, את
מסכימה איתי?"
"כן..." השיבה גינטה בהיסוס. המלאך המשיך בדבריו: "אז מדוע שלא
תברחי למקום שבו אין חוקים? כך איש לא ייפגע, נכון?"
גינטה הנהנה, אך עדיין היה לה ספק בעניין. "אתה מכיר מקום
שאליו אוכל לברוח? מקום שאוכל לחיות בו לבד?..." "לבד יהיה די
קשה לילדה בגילך," קבע המלאך, "אבל אוכל להיות נדיב ולהציע לך
את חברתי. זה המעט שאוכל לעשות למענך." "אז... לאן אלך?" שאלה
גינטה, ועיני החתול הסגולות שלה נצצו בסקרנות. המלאך רכן לעברה
ואמר בשקט: "אני מכיר מקום על פני האדמה שתוכלי להתחבא בו. זה
מקום שקט ולא רחוק כל כך מן העיר. תוכלי להזמין אליו את חברתך
בכל עת שתרצי. תוכלי גם ללכת אל ביתה ולחזור בכל שעה, גם אם
באמצע הלילה. אבל החוק הוא אחד - אל מקום זה..." המלאך קרב
אליה ולחש באוזנה המחודדת: "... אביך לא ייכנס לעולם."
נשימתה של גינטה כבדה עליה לפתע. היא אהבה את אביה מאוד, למרות
שכעס עליה והתאכזב ממנה לעתים קרובות. אבל להיות עם הלני כמה
זמן שתרצה... במקום שבו אין חוקים ומגבלות... "זה מפתה מאוד,"
השיבה גינטה בחיוך קלוש, "תוכל רק להראות לי קודם את המקום?
כדי שאהיה בטוחה שברצוני להישאר בו?..." "כמובן, כמובן, נסיכה
שלי," חייך המלאך לעברה ועיניו ברקו, אולי משביעות רצון,
"למעשה, אוכל לקחת אותך אל המקום הזה עוד היום. כלומר, אם אין
לך תוכניות מיוחדות להמשך הלילה." "לא ממש," גיחכה גינטה
במחשבה ש'מי יעדיף שינה על מסע אל מקום נהדר כל כך?' "אני
מסכימה. אבוא איתך לשם, אפילו ברגע זה."
"נהדר," חייך המלאך בסיפוק, ופתח את החלון בשנית. "את בטוחה
שאת רוצה לעשות זאת?" שאל לפני שיצא מן החלון, והביט בה במבט
שלא יכלה לסרב לו. אם היה דבר שגינטה אהבה יותר מכל (אולי חוץ
מהלני), זה לחפש ולמצוא הרפתקאות. ידה הקטנה הושטה לעברו כאשר
עמד מחוץ לחלון חדרה, פורש שוב את כנפיו השחורות. הוא קרב אל
אדן החלון, נותן לגינטה להיתלות על כתפיו. גינטה חייכה אליו
והשיבה בקלילות: "אין דבר שאני יותר בטוחה בו בכל העולם."
"כרצונך, נסיכתי," חייך המלאך, וכעבור שנייה כבר נסק לעבר
השמים הכהים, מכוסי הכוכבים, משאיר את ג'ינג-ג'יאנג ואת יוטה
ורייג'ין הרחק הרחק מאחור.
גינטה מעולם לא הרגישה חופשייה כל כך.
חלק ב'
זעקת תדהמה פילחה את אוויר הבוקר הקריר כאשר גילתה רייג'ין את
חדרה הריק של בתה, כאשר החלון פתוח וכל מה שהזכיר את שהותה
בחדר היה השמיכה בדוגמת המשבצות והעטלפים, מבולגנת על המיטה
ועדיין מדיפה את ניחוח ממתקי הליקריש הקלוש, אשר ליווה את
גינטה באופן תמידי. יוטה בא בריצה אל החדר למשמע צעקותיו של
אשתו, וברגע שנכנס זכה למבט זועם ומוצף דמעות, ומלמולים שיכלו
להישמע כמו "היא עזבה אותנו! למה היית חייב ללכת דווקא כשהמצב
היה עדין כל כך?!" אם לא הייתה רייג'ין נרגשת וחסרת-נשימה.
יוטה אחז בכתפיה הרועדות של רייג'ין והצמיד אותה אל לבו
בניסיון לעצור את בכיה. "די, רייג', אל תדאיגי את עצמך. היא
בטח לא התרחקה כל כך, אני אמצא אותה... די, ששש... יהיה
בסדר...". אבל רייג'ין סירבה להאמין ש"יהיה בסדר" כל כך בקלות.
"אבוא איתך לחפש אותה," אמרה בהחלטיות, אך יוטה השיב לה:
"במצבך, רייג'? זה רעיון רע. אינך רוצה שמשהו יקרה לו, או
לה... נכון?" ידו ליטפה בעדינות את בטנה של רייג'ין, שעדיין לא
נראו עליה סימני היריון כלשהם, אבל מה שריקו הילינגלייט ידע,
ידעו גם יוטה ורייג'ין; רייג'ין הייתה בהריונה השני. היא
הרחיקה ממנה את יוטה ואמרה לו במהירות: "אז לך למצוא אותה. אתה
מוכרח. היא רק בת תשע, יוטה! לך תדע מה יכול ל..." "אני אלך,
אבל רייג'..." יוטה חיבק את אשתו בפעם האחרונה, ולחש באוזנה:
"תשמרי על עצמך כשלא אהיה כאן." "כן, יוטה..." לחשה רייג'ין,
הדמעות עדיין זורמות מעיניה המבריקות, אך היא החניקה את
יללותיה. הדבר האחרון שהייתה ג'ינג-ג'יאנג צריכה לדעת זה
שהמנהיגה שלה נמצאת במשבר נפשי.
יוטה לא בזבז זמן, ויצא מיד בקפיצה דרך החלון הפתוח, לחפש אחר
בתו. כל שיכלה רייג'ין לעשות בנדון היה להמתין בסבלנות, ולנסות
לא לדאוג יותר מדי.
המקום שאליו הגיעה גינטה הזכיר טירה קטנה, למרות שהיה בממדים
של בית. צריחים ומגדלים קטנים היתמרו לגובה מתוך גג הרעפים
הכהה, וחומה נמוכה שממנה הסתלסלו קנוקנות גפנים גידרה את
המרפסת שבקומה השנייה. טחב כיסה את הסלעים שבחצר הקטנה, וחרקים
מנצנצים כאבני חן טיילו בין גבעולי העשב שבין הסלעים. המקום
היה קסום ביותר, ועיניה של גינטה נצצו מהתפעלות כאשר נכנסה אל
בית-הטירה הקטן, אשר נראה גדול פי כמה וכמה משנכנסו לתוכו.
גינטה לא יכלה להאמין שאותם אולמות מפוארים והחדרים הרבים היו,
למעשה, בגודל של בית קטן מבחוץ.
"האם זה מספק אותך, נסיכתי?" שאל המלאך, וגינטה הייתה כה המומה
עד שכמעט לא יכלה להגיב בקול רם. היא הביטה סביבה בתחושה של
חלום, של משאלה שהתגשמה... היא יכלה לדמיין אותה ואת הלני
משחקות ורצות בין החדרים בצחקוקי אושר, נשארות שם לנצח... "זה
יהיה הבית החדש שלי?" שאלה גינטה, ועיניה הסגולות הופנו לעבר
המלאך השחרחר, אשר תיקן אותה: "את יכולה לראות במקום זה את
ביתך, כן. אך למעשה זהו ביתי. אני גר כאן." "חשבתי שמלאכים
גרים בשמים," הרהרה גינטה בקול רם, אך המלאך חייך ואמר:
"מלאכים רגילים, ייתכן בהחלט שיגורו בשמים. אך מלאכים רגילים
לא יורדים סתם כך אל האדמה ומגשימים משאלות, נכון?"
גינטה השפילה את מבטה והסמיקה קלות. הוא הוכיח לה כמה מעט היא
מבינה במלאכים. "אז... איזה מין מלאך אתה, אם אינך גר בשמים?"
שאלה, והמלאך הביט בה בהבנה והסביר בקול רך: "את יכולה לראות
אותי כמלאך השומר שלך, אך אני באופן אישי הייתי מעדיף שתראי בי
שותף, חבר לחיים. את מבינה, נסיכתי..." המלאך קרב אליה וליטף
בעדינות את שערה, "אני לא בדיוק מלאך כפי שאת מכירה מלאכים.
אני לא מגשים את כל המשאלות. אבל את המשאלות שלך, אגשים
ברצון... עד האחרונה שבהן." הוא נשק לידה מחודדת הציפורניים,
והיא הסמיקה וחייכה מעט. היא לא הכירה אותו טוב מדי, אך חשבה
שהיא יכולה לסמוך עליו. משהו בדמותו השרה עליה תחושת בטחון.
כך מצאה את עצמה גינטה מתגוררת בטירה הגדולה, משחקת בצעצועים
ובמשחקים הרבים שהיו בה, כשהמלאך אשר אפילו את שמו לא ידעה,
השגיח עליה בחיוך, מרוצה מעצמו. היא לא הבינה מדוע שמח כל כך
להיות בחברתה, אך לא שאלה זאת. כל שרצתה לדעת היה מתי הלני
תוכל לבוא לשחק איתה, והתשובה שקיבלה שוב ושוב הייתה: "עוד
מעט, נסיכתי, לא כדאי לחשוף את המסתור שלנו כל כך בקלות. נחכה
עד שהם יהיו בטוחים שהם לא יודעים היכן אנחנו". מי היו "הם"
גינטה לא ידעה בדיוק, אך ניחשה כי מדובר באנשי העיר, אשר
בוודאי מחפשים אחריה, לבקשת אביה... היה קשה לה לדמיין את יוטה
מודאג לגביה, אך תיארה לעצמה שהוא היה מעדיף שתהיה במקום שבו
יוכל לראות אותה ולשלוט בחייה. מחשבה זו הייתה מה שעודד אותה
להמשיך להיות בטירה לבד, רק עוד קצת, רק עד אשר לא יחפשו אותה
עוד... ואז יביא המלאך לבקשתה גם את הלני אל הטירה, ושתיהן
יוכלו לשחק שם לנצח, בלי להיות מוגבלות בזמן ובחוקי המשפחה
שלהן. גינטה רשמה לעצמה בראשה כל דבר שתכננה להראות להלני, כל
צעצוע שרצתה לשחק בו יחד איתה, כל ממתק שרצתה לתת לה לטעום
ממנו. הטירה הייתה בשבילה המקום המושלם לגור בו, ואם יכלה
לחלוק אותו עם הלני, הייתה גינטה יכולה להיות האלפית-יוקאית
המאושרת ביותר בעולם...
השמש עלתה, שקעה ועלתה בשנית, כשגינטה התעוררה משנתה במיטה
המרווחת, מגלה שלמרות שבילתה בטירה רק יומיים, היא כבר החלה
להרגיש שם כבתוך ביתה שלה. אור השמש העדין שבקע מבעד לעננים
הכבדים האיר את פניו של המלאך שלה, אשר ישב לידה והשגיח עליה
בשנתה. לא היו סימני עייפות על פניו המחויכות בנועם, אבל גינטה
איכשהו ידעה כי לא ישן משך כל הלילה. "ישנת טוב, נסיכה שלי?"
שאל המלאך, וגינטה הנהנה בראשה כשניב קטן מבצבץ מחיוכה. 'מתי
תוכל הלני לבוא לכאן?' תהתה גינטה אם לשאול את השאלה שהטרידה
אותה רבות, אך המלאך הקדים אותה בדבריו: "היום נרחץ ונצחצח
אותך, כי את יודעת לכבוד מי את צריכה להתגנדר היום..." חיוכו
וקריצתו המרמזת לא הותירו בלבה מקום לספק, והיא פרצה בקריאת
אושר: "הלני?! הלני תבוא היום?!!!" המלאך הנהן בראשו
בשביעות-רצון, וגינטה קפצה מן המיטה בזינוק של יוקאי וחיבקה את
המלאך שלה בהכרת-תודה, שמעט הפתיעה אותו אך הוא נותר שלו
וחיוכו עדיין היה על שפתיו כשהרים את האלפית-יוקאית הקטנה על
זרועותיו ולקח אותה לכיוון חדר האמבטיה. שם, נתן לה להוריד את
בגדיה האפרוריים ולרחוץ את עצמה, בזמן שהלך להביא את השמלה אשר
הכין לה. השמלה, אשר נתפרה בעזרת קסמים, נטפה אגלי אור עדינים;
היו בה אלמנטים פראיים, כמו התחרה הכהה, הקרועה במקצת, אך
עדיין נראתה לגינטה כשמלתה של נסיכה אמיתית. שמלתה של נסיכה
בעלת אלגנטיות וקסם של אלפים, וסקרנות, אומץ-לב ונחישות של חיה
פראית. "השמלה הזאת נתפרה במיוחד עבורך, נסיכה," חייך המלאך
והושיט לה את הבגד המפואר, מתמוגג מהמבט המוקסם שנעצה בו
גינטה, רגע לפני שמיהרה ללבוש אותו. בשמלה הייחודית רק לה,
נראתה גינטה כנסיכת האלפים והיוקאים. "את נראית מקסים," חייך
אליה המלאך ונשק לידה, "בדיוק כמו הנסיכה שתמיד רציתי שתהיה
לי." גינטה חייכה אך היסוס קל נשמע בקולה כששאלה אותו: "מלאך,
למה אתה ממשיך לקרוא לי "נסיכה"?... איני נסיכה באמת-" "לא
משנה," השיב המלאך ברכות, "עצם היותך איתי יכול להפוך אותך
לנסיכה. את מבינה, יקירה..." המלאך קרב אליה ולחש: "אני עצמי
נסיך.
נסיך אמיתי."
גינטה הביטה בו בעיניים פעורות, חשה איך רגליה רועדות תחתיה
ולחייה מתלהטות. כל הזמן... כל הזמן הזה... היא הייתה עם...
"נסיך?!" נפלט ציוץ מפיה, והיא השתעלה שיעול קטן לפני שהחזירה
לעצמה את קולה. "מה זאת אומרת, נסיך?... נסיך של איזו ממלכה?"
"ממלכת התוהו, כמובן," ענה המלאך-נסיך כאילו זה מובן מאליו,
"אני צאצא ישיר של אלת התוהו המפורסמת, אריס. בוודאי שמעת
עליה." גינטה הנהנה קלות, אך למעשה ניסתה להיזכר מי הייתה
אריס. נדמה לה שמעולם לא שמעה את השם בעבר, על אף שידעה הרבה
יחסית לגילה. "בכל מקרה, ממלכת התוהו זקוקה לנסיכה גם כן,"
חייך הנסיך ברמיזה, "אני חושב שתהיי מקסימה כנסיכה, וכבת-זוג
לנסיך התוהו. אינך חושבת כך?"
היא השפילה את ראשה. השתקפותה בשמלת-הפאר שלבשה ניבטה אליה
מאריחי הרצפה המעוטרים, המבהיקים. כתר זעיר היה מחובר לסרט
הכחול שלראשה, ואבני החן שבו נצצו לעברה, נצצו יחד עם רסיסי
האור שסבבו אותה. המראה היה משכר, ועם זאת מרתיע. היא לא חלמה
על להיות נסיכה, אז להיות עם נסיך התוהו?!... "סלח לי, אבל..."
השיבה מבלי להביט בו ישירות, "אני חושבת שאיני מוכנה עדיין
לקבל החלטה כזאת." "הבלים," פלט הנסיך, "את היא המיועדת. ידעתי
זאת מהיום הראשון שראיתי אותך. את ראויה לכבוד, לפאר, לחיים
משלך... גינטה, אינך רואה זאת? החיים בעיר חונקים את החופש
שלך. אינך יכולה לעשות כרצונך בביתך שלך. משפחתך מתנגדת
לרצונותייך..." "רק אבא שלי," תיקנה אותו בקול חלש, אך לאט לאט
החלה להבין את דבריו. היא הייתה כלואה באמונותיו הטפלות של
אביה, שונא בני-האנוש, וזה יכל יום אחד לפרק את חברותן העזה
שלה ושל הלני, לנפץ את הבועה הקטנה והחמימה שחיו בה ולהרוג את
כל חלומותיה של גינטה... וכמו לשמע מחשבותיה העגומות, זכוכית
התנפצה בפתאומיות, לא רחוק מהם. רסיסי זכוכית צבעוניים התגלגלו
עד לנעלי הלכה שלה, והיא נרתעה בבהלה מהדמות שפרצה את הזכוכית.
גם הנסיך נבהל כשראה אותו.
שערו השחור היה פרוע מן הרגיל וטיפות גשם נטפו ממנו, אפילו
קצות ציפורניו המחודדות נטפו מים; הוא הרים את עיניו הצהובות
ותקע מבטו החד בגינטה. "אז כאן את," אמר בקול קריר, אך הקלה
מסוימת נראתה בפניו. הוא הביט בנסיך, ושאל בבוז:"... ואתה
בוודאי החוטף שאני צריך להרוג?" הנסיך צחק והפסיק מיד, עיניו
הפכו קרות כקרח, כמו כן קולו כאשר השיב: "אינני חוטף. אני מציל
אותה
ממך."
אישוניו הצרים של יוטה התרחבו כשננעצו שוב בגינטה הנבוכה, וקול
צרוד מעט בקע מגרונו: "זה נכון, גינטה? את
ברחת מאיתנו?"
גינטה השפילה מבט ולא השיבה. הנסיך ענה במקומה: "אני צפיתי בה
זמן רב. כל שאתה עושה למענה הוא לנסות להרחיק אותה מחברתה
היחידה, שהיא כל עולמה. איך אתה מצפה שהיא תישאר ותסבול זאת
בשקט?" "היא לא כל עולמה!!!" זעק יוטה, וגינטה הרימה שוב את
עיניה הסגולות בבהלה, "עשיתי את זה למענך..." אמר יוטה כשהביט
שוב בבתו, "קשרים עם בני-תמותה אינם טובים לנו. את צריכה לדעת
זאת, בתור יוקאית..." "ובתור אלפית," השלימה גינטה בעקשנות,
"מטבע הדברים שאדע להסתדר עם כולם. בין בני-אלמוות ובני-תמותה,
כמו הלני, אין הבדל בעיניי. גם אם הלני תמות ביום מן הימים
עדיין אזכור אותה ואשמח על השנים הרבות שבילינו יחד. אבל
אתה..." זעם להט עמוק בתוכה כשהמשיכה בקול רם: "אתה מנסה לחבל
בכך. אתה לא רוצה שאזכור את הלני, נכון? אתה מעדיף שאחיה כל
חיי לאחר מותה, עם רגשות אשם על כך שלא הכרתי אותה מספיק, בגלל
שאבי לא הסכים שאכיר אותה?! זה מה שאתה רוצה?!!!" גינטה כבר
החלה לצעוק את דבריה, וזה השתיק לכמה דקות את יוטה, שהביט בה
ושתק, מעכל את דבריה. "אף פעם לא היה לך באמת אכפת ממני,
מהדברים שאני באמת רוצה לעשות..." דמעות זלגו כעת במורד
המשולשים התכולים שעל לחייה, "תמיד רצית שהכל יתנהל בדרך שלך;
אני אסור מהדרך הזאת עכשיו, לא אפריע לך יותר. אתה יכול לומר
לאמא, שגינטה בחרה בדרך משל עצמה..." היא קרבה אל הנסיך, שהניח
על כתפה יד עדינה והביט בחיוך מסופק לעבר יוטה ההמום. "את
מוכנה ללכת עכשיו, נסיכתי?" שאל את גינטה ברכות, וגינטה הנהנה
בהסכמה מלאה; עיניה עדיין היו נעוצות בעיניו של אביה, מראות לו
שהיא התכוונה לכל מילה שאמרה. הנסיך הניף את ידו מאחוריהם,
פותח שער אל ממלכת התוהו. מערבולת של אפלה וערפל סגלגל הובילה
אל הממד שלו, שם ציפו לו שיחזור עם נסיכת התוהו החדשה. גינטה
הפנתה את מבטה בחשש, מביטה אל השער הקסום, המרצד; משהו פרפר
בחזה שלה, היא תהתה אם מדובר במחשבה שנייה על כך. הנסיך חייך
אליה ברוגע והזמין אותה להיכנס לפניו. היא כבר פסעה שלושה
צעדים לעבר השער כשיוטה פלט במהירות: "אל תעשי זאת, גינטה."
היא הסבה את ראשה, מביטה אל אביה שהביט בה, בפעם הראשונה מאז
יכלה לזכור אותו, במבט מתחנן: "לבה של אמך יישבר אם תעזבי
אותנו. בבקשה, חזרי עמי הביתה."
רגליה של גינטה מוסמרו לרצפה. היא נעצה מבט ביוטה, מבלי למצמץ,
ובנסיך עברה תחושה לא-נעימה של אובדן; הוא הרגיש את הספק
שהטילה בו לפתע. "נסיכתי... יקירה שלי..." דיבר אליה הנסיך
בקול רך מאי פעם, מלטף אותה כשהוא אוחז בידה - אך אוחז בה
בחוזקה; "את לא צריכה את העולם הזה, את השעבוד הזה. איתי תוכלי
לעשות כאוות נפשך ואיש לא יכתיב לך כללים. בממלכת התוהו אין
כללים... ואין מגבלות," הוא הביט בה באהדה, עיניו הכחולות-כהות
כמעט מהפנטות אותה. גינטה שתקה. הדממה שנמשכה כדקה בלבד נראתה
ליוטה כמו הנצח... ואז, הבחין במשיכת ידה של גינטה. היא התנגדה
לנסיך.
"לא אלך איתך... אני מצטערת," לחשה גינטה, משחררת את ידה
מאחיזתו של הנסיך ההמום, "אני מעדיפה להישאר כאן עם משפחתי. לא
אעזוב אותם." "מה אתם יודעים," צחק הנסיך פתאום, "נסיכת התוהו
מסרבת לקבל את הכתר! לא יאמינו לי בממלכת התוהו, כשאספר להם את
זה!" "אז אולי עדיף שלא תספר," השיבה גינטה בחצי-חיוך, "אולי
מלכתחילה לא הייתי שייכת לשם. אני לא באמת נסיכה, אחרי הכל."
"הו לא, אני בוודאי לא אספר להם..." חייך המלאך חיוך קורן, רגע
לפני שעיוות את פניו בעווית נוראה של זעם, וצרח: "מפני שאת באה
איתי לשם, אם תרצי ואם לאו!!!" באותה שנייה של אימה, נלפתה
זרועה העדינה של גינטה באצבעותיו הדקות אך החזקות של המלאך,
ציפורניו הארוכות ננעצות בעורה הרך. גינטה זעקה. כהרף-עין זינק
יוטה על הנסיך בציפורניים שלופות, עיניו מאדימות בטירוף השמור
ליוקאים כשהוא מנסה לשסף את גרונו של הנסיך. הנסיך התחמק
באלגנטיות, מושך את גינטה אחריו, לעבר השער המעורפל. בעיטה
מסובבת לעבר בטנו הותירה אותו מקופל לשנייה אחת, בדיוק הזמן
שהספיק ליוטה כדי לקחת את בתו בחזרה. הוא תפס והרים את גינטה,
ובקפיצה מהירה אחת כבר היה בקצה השני של החדר. הנסיך הסתובב,
כשמבט מטורף בעיניו ושערו השחור משתלח לכל עבר בפראות. כל
שריריו היו דרוכים ופניו היפות היו מעוותות להחריד. "גינטה..."
חרחר הנסיך, שכל שמץ נסיכותיות היה - ברגע זה - ממנו והלאה,
"לא לקחת את ההזדמנות שלך בזמן, גינטה. יכולת להיות מאושרת
איתי, יכולת להיות חופשייה..." "חופשייה?!" צעקה גינטה, "איך
אתה יכול לומר כזה דבר?!!! אתה מאלץ אותי לבוא איתך! באיזו
חירות זכיתי כאן בדיוק?! אני לא משועבדת לדבר, אבל אתה - אתה
רוצה שאהיה משועבדת לך!!!" את המילים האחרונות צרחה גינטה בכל
עוצמת ריאותיה. בעיניה שכן אותו ניצוץ של זעם יוקאי, כמו שהיה
בעיני אביה.
הנסיך כבר היה מעבר לכל יכולת אנושית לענות לה. הוא פרש את
זרועותיו לצדדים וצרח חזק את נשמתו, משחרר את כל אנרגיות הקסם
שבו לעבר העולם הקטן שיצר סביבם; האולם העצום בעל התקרה
הקמורה, חדרי הפאר, הסלעים הטחובים שבחצר והחרקים הנוצצים בין
העשבים - כולם החלו להישאב אל השער הפתוח, בחזרה אל ממלכת
התוהו שבה נוצרו. לרגע חשה גינטה בטוחה - היא אכן חשבה כי הוא
משחרר אותה; אך נעליה שהחליקו ברכות על פני הרצפה, לעבר השער,
לא הותירו מקום לספק. הוא רצה גם אותה. הוא לא התכוון לוותר
עליה למרות הדברים שאמרה, ולמרות כוונתה לסרב להצעת הנישואין
שיטיל עליה. היא שלחה יד לאחוז באביה, אך יוטה כבר היה רחוק
ממנה. את מותו רצה הנסיך הרבה יותר מאשר את חייה של גינטה,
והתנגדותו של יוטה לקסם שהפעיל עליו לא עזרה לו ולו במעט.
עיניו היו פעורות בחרדה כאשר ניסה להיאבק, להשתחרר מאנרגיות
הקסם שכבלו את גופו לאוויר והחלו לגרור אותו אל ממלכת התוהו.
הוא הביט בעיניים צהובות, בהירות מאי-פעם, בגינטה ולחישה אילמת
נפלטה מגרונו - 'אני מצטער'. עיניה של גינטה נמלאו דמעות. היא
נפלה על ברכיה ונעצה את ציפורניה באדמה שהחלה להיחשף תחת הרצפה
המזויפת, מתנגדת בכוח עצום יחסית לגופה הזעיר, אך היא חשה
שברירית מתמיד כאשר ראתה את שפתיו של יוטה מביעות את המשפטים,
אחד אחר השני, בכזאת כוונה, אהבה טהורה. 'השגיחי על אמך
בשבילי, גינטה... בתי... אני אוהב אותך' יוטה נשך כעת את שפתו
התחתונה בכאב, דמעות ניגרות משתי עיניו המוסתרות תחת קווצות
צהובות של שערו.
כעבור שתי שניות של ערפול מוחלט, התבהרה ראייתה של גינטה והיא
נפלה על צידה, חלשה ומטושטשת. ללא התקרה מעליה, הייתה גינטה
חשופה לגשם העז, והוא הטיח בה מפלים של מים ושל כאב. היא
התקפלה במקום שבו הייתה שרועה, על האדמה הקרה, ופרצה בבכי
קורע-לב; אך איש לא היה שם כדי לשמוע ולחבק אותה. לראשונה,
הבינה גינטה מהי התחושה להיות לבד. ועם תחושה זו באה האשמה
הנוראית, שהטיחה בה את העובדה שאביה לא יחזור עוד לעולם -
בגללה.
יד חמימה, ארוכת-אצבעות, ליטפה את פניה של גינטה. היא פקחה את
עיניה.
היא הייתה בחדרה, מוקפת באור-שחר לבן שסנוור אותה, ואמה לידה.
על משולשי התכלת שעל לחייה של רייג'ין היו סימנים לחים של
דמעות, אך היא חייכה, ועיניה קרנו. "אמא..." מלמלה גינטה,
"מצאת אותי..." "מובן שמצאנו אותך," נשמע קול מוכר, ולפתע
הבחינה גינטה באחרים - היא תהתה איך לא שמה לב אליהם לפני רגע.
סקרמורי נשען על קצה השולחן והלני לידו, מביטה בגינטה במבט
אוהב ודואג.
גינטה התיישבה במיטתה, מבינה לפתע שגם שמלתה החדשה נלקחה בידי
הנסיך. היא לבשה רק את גופייתה הלבנה לפני שאיבדה את הכרתה.
אבל כעת הייתה לבושה בפיג'מה, שאותה בוודאי הלבישה אותה אמה
כשהחזירו אותה הביתה. היא הביטה באמה בחיוך מיוסר, נושכת את
שפתיה חזק בין ניביה, עד שהדמעות זלגו שוב מעיניה והיא שקעה
בין זרועותיה החמות של רייג'ין, מתייפחת בכאב וגרונה צורב מכדי
לצרוח דרכו שוב. רייג'ין חייכה, אך רעדה מעט כשחיבקה חזק את
בתה, מנסה לעצור בעצמה שלא להישבר ולבכות.
היה זה כל כך בלתי-נתפס, שלרגע תהתה גינטה אם מדובר בחלום. היא
תפקח את עיניה, ואביה יהיה שם, עם המבט הזועף והכל, אבל עדיין
אבא שלה. אבא שאוהב ודואג, ככל אב הדואג לבתו הקטנה, גם אם לא
היה מראה זאת לעתים קרובות. אבל כל מי שנשאר לה היו רייג'ין
אמה, שהפכה לפתע לשברירית כל כך בעיני גינטה, והלני. הלני
שלמען הקשר שלהם סיכנה גינטה את כל עולמה, הלני שעדיין הייתה
שם איתה, מביטה בה בעיניים גדולות ובורקות ואוהבות כמו שתמיד
עשתה.
והיה שם גם מישהו נוסף, ילד קטן שעוד היה בגדר תקווה בלבד,
בבטנה של אמה. גינטה עוד לא הייתה מודעת לקיומו, אך בעוד כמה
שנים הוא יהיה יקר לה כמו שיוטה היה בשבילה. היה זה רק עניין
של זמן, ואם תעבור גינטה את הזמן הזה בשלום, אז לא לשווא סיכן
יוטה את חייו למען בתו הקטנה שאהב כל כך, וימשיך לאהוב גם מעבר
לזמן, ומעבר לסופו של העולם.