נשימה ראשונה אחרי כל כך הרבה זמן.
רגע לפני שמים מילאו שוב את ריאותיו, זינק מתוכם ונפל על רצפה
קשה וכהה.
הוא הרים את עיניו אל המקום בו מצא את עצמו. אולם ענקי, שאת
קצהו ראה רק במטושטש, ואת החלל הענק מילאו טורים-טורים של
מבחנות ענקיות מלאות מים בצבע מוזר וזרחני, חלקם מכילים גם גוף
אנושי המכורבל בתוכם. הוא הבין שעד לפני כדקה, גם הוא היה שם
בדיוק כמו כל השאר.
רק באותו רגע קלט לפתע שהוא עירום, כמו שאר בני האנוש והיצורים
שהיו במבחנות, שרק כמה צינורות חיברו אותם אל מכונות שבבסיס
ובראש המיכל. הוא קם על רגליו, מנסה להתגבר על הכאב שבראשו וכל
חלקי גופו. כל שריריו כאבו כאילו לא הניע אותם כמה שנים. הוא
תהה אם זה אכן מה שקרה, אך לא לזמן רב המשיך לתהות בזה, כי קור
עז החל להתגנב אל גופו.
כשהוא נאחז במבחנות בדרכו, החל לצעוד על הרצפה הקפואה והחלקלקה
בזהירות. זמן רב הלך כך, אולי שעה עברה עד שראה אור בהיר בקצה
האולם.
כשהתקרב, ראה שהאור בקע מחריצי דלת עבה מברזל. הוא נשען על
הדלת וניסה לפתוח אותה מעט בחשש. המקום הזה לא מצא חן בעיניו,
אך לא הייתה לו ברירה. הוא לא יכל להישאר באותו מקום ולקוות
לטוב, כי הייתה לו תחושה שטוב הוא לא מסוג הדברים שבאים לשם
בדרך כלל.

"נשימת חיים ראשונה, אדוני."
"מי המאושר?"
"מס' 1007, הידוע בשם "סקרמורי", אדוני."
"הוא מהחזקים, ידעתי שהוא יהיה הראשון. תן לי את הפרטים שלו על
המסך."
"סוג: ערפד. גיל: 19. גון שיער: טורקיז. גון עיניים: כחול."
"אני יודע לקרוא, האגיווארה."
"סליחה, אדוני."
"תן לו ללכת."
"אדוני?"
"מה עכשיו?"
"אינך חושב ש..."
"הו, כן. הוא מוכן."
"כרצונך."
"כרצונך, מה?"
"כרצונך, אדוני."
"אל תשכח שאתה מתלמד אצלי, האגיווארה. אל תשכח לרגע!"
"כן, אדוני. מצטער, אדוני."
"זה יותר טוב. קדימה."

הדלת נפתחה בתנופה. סקרמורי מצא את עצמו שוב על הרצפה, בצורה
הרבה יותר כואבת ומפתיעה. הוא קם בזריזות ולקח מגבת מן הערימות
שסודרו שם בטורים, בסדר מופתי בדיוק כמו המבחנות באולם הגדול,
אך חדר זה היה קטן יחסית אליו.
כשניגב את המים הקפואים מגופו, הביט סביבו בעניין. על הקירות
מסביב היו ווים ועליהם היו תלויים מדים אפורים במידות שונות,
ומתחת לכל וו, על הרצפה, הונח זוג נעליים בצבע וגודל זהים.
סקרמורי הניח שהוא רשאי לקחת מדים ונעליים לעצמו, אז ניגש ובחר
לו כאלה שנראו במידה שלו. הם היו נוחים מאוד, אבל הנוחות
השתוותה לכיעור שלהם. בכל זאת, היו אלה הבגדים היחידים שהיו
שם, אז סקרמורי הסתפק בהם בלי להתלונן.
פתח נפער לפתע בקיר קרוב אליו. נראה שהפתח הוביל אל חדר קטן.
סקרמורי התחיל להבין את התהליך - פשוט להמשיך הלאה. כל המקום
המוזר הזה נוצר כדי שיעבור את כל שלביו. מה מחכה לו אחרי זה -
את זה כבר לא ידע. הוא אפילו לא יכל לנחש.
החדר היה זעיר וחשוך, ונעשה חשוך עוד יותר כשנסגרה הדלת מאחורי
גבו של סקרמורי. הוא חש תנודה מוזרה.
החדר זז, הבין סקרמורי, עולה כלפי מעלה. הוא הכיר את התחושה
הזאת מאיפה שהוא, אך לא הצליח להיזכר מאיפה.
למען האמת, הוא לא הצליח להיזכר בכלום. הכל כאילו נמחק מראשו,
וסקרמורי תהה אם אי פעם היה בכלל משהו בזכרונו.
החדר הפסיק לזוז אחרי דקה בערך, והדלת נפתחה. אורם של חמישה
ירחים קיבל את פניו, וסינוור את עיניו שהתרגלו לחושך.
הוא יצא מפתח החדר, שסגר אחריו את דלתו וירד בחזרה אל מתחת
לאדמה.
עשב בגוון כסוף נע מעט ברוח הקרירה, משמיע רשרוש דק. סקרמורי
היה לבדו על גבעת העשב הענקית, מרגיש שבזה הרגע ראה את העולם
לראשונה. הכל נראה לו חדש לפתע - הכוכבים המנצנצים בכיפת
השמיים הכהה שמעליו, האורות הזעירים שבקעו מבין העשבים וכי
נדמו כחרקים קטנים, האוויר הצלול שהיווה ניגוד מוחלט לתחושת
המחנק שהייתה באולם בו התעורר... הוא לא הבין לאן הגיע הפעם,
אך הייתה לו הרגשה כי הוא מתחיל בדבר חדש באותו הרגע. התחלה
חדשה בחייו, ואולי של חייו.
סקרמורי נדר בליבו, כי לעולם לא ישכח את התחושה הזאת - לגלות
את העולם. הכל היה כל כך חדש ומסקרן, וסקרמורי חש כילד קטן
בתוך כל העושר והיופי הזה.
אבל עם זאת, הרגיש הילד הקטן שבתוכו גם מפוחד ובודד.
השקט החל לצרום לאוזניו, וסקרמורי רצה כל כך לדבר עם נפש
כלשהיא, לראות יצור חי...
"ס...סליחה?..."
סקרמורי קפץ בבהלה למשמע הקול מאחוריו. זה היה נער בערך בגילו,
בעל אוזניים ארוכות ומחודדות, קרניים קטנות ותכולות למצחו,
שיער ירוק וארוך מעט, עיניים סגולות מלטפות וקול רך ונעים.
באמת שסקרמורי לא רצה להיות בררן בעניין מי שיפגוש, אבל בהחלט
הודה לאלוהים שנתן לו לפגוש במישהו כזה. הוא נראה נחמד למדי,
ולבש מדים בדיוק כמו אלה שהיו באולם ממנו יצא סקרמורי לפני
מספר דקות. סקרמורי כמעט החל לתהות אם נער זה בא גם הוא מתוך
מבחנה באולם ההוא, אך לא הספיק לחשוב הרבה לפני ששאל אותו
הנער: "אתה פה לבד?" וחייך מעט. סקרמורי הרים גבה מעט בחשדנות
וענה: "למה אתה שואל?..."
"לא התכוונתי להפחיד אותך, אני רק... גם פה לבד..." חייך הנער
במבוכה, וסקרמורי הנהן ואמר: "גם אני."
הנער קרב אליו בסקרנות. "גם אתה אלף?" שאל כשהביט באוזניו
המחודדות של סקרמורי.
"ערפד," אמר סקרמורי באדישות.
"אני מבין..."
סקרמורי ציפה שהנער יתרחק בחשש, אך להפתעתו חייך הנער שנית
ושאל בחביבות: "מה שמך?"
"סקרמורי." הפעם הרשה לעצמו סקרמורי לחייך בחזרה.
"אני אשירו," הושיט הנער את ידו ולחץ את ידו של סקרמורי.
סקרמורי תהה איך ידו של אשירו כל כך חמה במזג אויר קריר שכזה,
אך לא שאל הרבה, וניצל את ההזדמנות לחמם את ידו הקפואה.
"אכפת לך אם אני אלך איתך?" שאל אשירו, והוסיף כתירוץ: "...לא
נעים ללכת פה לבד."
"בכלל לא," חייך סקרמורי. הוא שמח למחשבה שהוא לפחות לא כאן
לבד, ושיש מישהו איתו יוכל לדבר ולהעביר את הזמן עד ש.... עד
מתי? סקרמורי לא ידע עד מתי ולאן, אך קיווה שיגלה זאת בהקדם.

עמק רחב נגלה לעיניהם כשעברו את הגבעה, ויישוב קטן נחבא בו,
בחלק בו התחבר העמק אל צלע ההר שממול.
נקודות אור קטנות נצנצו בין הרחובות, אך חלונות הבתים היו
חשוכים, והרחובות נראו ריקים.
בכל זאת, המשיכו סקרמורי ואשירו אל היישוב דרך העמק.
העשב הרך החל להתקצר ככל שהתקרבו אל היישוב, עד שהוחלף באבני
מדרכה חלקות, אשר התפלגו כנחלים קטנים בין הבתים והסמטאות.
האבנים היו עגולות וברקו באור הירח ופנסי הרחוב, עד שנראו באמת
כמו גלי ים קטנים, וסקרמורי חש מוזר כי לא ידע מאיפה מוכר לו
מראה גלי הים. ככל שהצליח לזכור, מעולם לא ראה דבר דומה לפני
כן, ובכל זאת...
"הכל נראה נטוש כל כך..." העיר אשירו, "שקט פה מדי, ואין אף
אחד."
סקרמורי הביט סביב, ונוכח לראות כי אשירו צודק. הרחובות היו
נקיים וחסרי פגמים להפליא, כאילו חיכו רק בשבילם כדי להפגין את
מלוא יופיים.
"נכון. מוזר, לא?" הביט סקרמורי אל תוך חלון של אחד הבתים,
"הייתי מצפה שמי שבנה את כל המקום הזה, גם יהיה מספיק חכם כדי
להישאר בתוכו..."
"אתה חושב שמותר לנו להיכנס פנימה?" הרהר אשירו בקול רם.
"אין סיבה שלא," אמר סקרמורי בביטחון, אף כי לא היה בטוח בכך
כלל. "...אחרי הכל, אין פה אף אחד שיוכל להאשים אותנו."
סקרמורי פתח את דלת הבית הקרוב אליו, שהיה דחוס בין שני בתים
גדולים יותר שהאפילו עליו, ונכנס פנימה מעט בחשש. אולי, בכל
זאת, מישהו יראה אותו?
"שלום?..." קרא אשירו בין החדרים, "...מישהו כאן?"
"אין אף אחד," ענה לו קולו של סקרמורי, ולאחריו באה אנחת
הקלה.
"נראה די נוח." אשירו הדליק את האור בחדר, שהאיר על החפצים
הדוממים שעמדו בו, נראים כאילו לא נעשה בהם שימוש מעולם.
סקרמורי סקר את החדר. כמה מזרונים סדורים בריבוע מדויק על
הרצפה. ארון עץ צר שעמד על הרצפה בפינת החדר ושראשו נגע בתקרה.
מנורת חשמל מתנדנדת מתקרת החדר. רצפות אפרוריות ומבריקות. שתי
דלתות לבנות שהובילו אל חדרים סמוכים, כנראה. פינת מטבח פשוטה
בפינת החדר שמול הארון, סתורה למחצה מאחורי קיר נמוך, עליו
ניצבו כמה רצפות נוספות.
"לא משהו, אבל הכל יהיה יותר טוב אחרי האולם המוזר ההוא, לא
כן?" שאל אשירו בחיוך, וסקרמורי כמעט הנהן כשלפתע קלט את דבריו
של אשירו, והשיב כמעט בקריאת תדהמה: "ג...גם אתה?!!"
אשירו רק קרץ לעבר סקרמורי, והלך משם כדי לחקור את שני החדרים
הנוספים.
סקרמורי נשאר לרגע עומד, מהרהר בגילוי החדש לגבי אשירו. אם גם
הוא מאותו מקום בו מצא את עצמו סקרמורי, האם גם שאר היצורים
ובני האדם שהיו במבחנות יתעוררו כמוהו?
"סקרמורי, בוא! אתה חייב לראות את זה!" קרא לו אשירו מאחד
החדרים, וסקרמורי מיהר ללכת לשם.
הוא עבר את גרם המדרגות הארוך שהוביל מפתח הדלת עד לגג הבית,
שם מצא את עצמו בעליית גג מצומצמת, בו אפילו לא יכל להזדקף
כראוי, כי ראשו חיכך את התקרה.
אשירו ישב על אדן החלון הענקי שהראה את הרחוב שבחוץ, מגובה של
5 מטרים מעל האדמה.
עליית הגג הייתה מורמת מעל הבית הקטן, מעל גגות הבתים הגדולים
ממנו שכיסו אותו כמעט לגמרי, ואולי אף מעל לרוב גגות הבתים
בעיר הנטושה.
נראה היה שגרם המדרגות עבר כצינור בין גגות הבתים הגדולים,
וקישר בכך את הבית הקטן שמתחתיהם אל עליית הגג הקטנה, שקובעה
בעמודים מעט מעל גג אחד הבתים הגדולים. מאדן החלון הרחבה, יכלו
אשירו וסקרמורי לראות את כל העיר, וגם את חלקם הגדול של השמיים
המכוכבים. ארבעה מתוך חמשת הירחים שליוו אותם בדרכם היו
מפוזרים בשמיים מולם, וסקרמורי הניח כי הירח החסר היה בוודאי
מוסתר בצידה השני של עליית הגג, שם לא היה פתח לחלון.
"יפה כאן," חייך אשירו כשהוא צופה על העיר בסקרנות.
דה-ז'ה-וו נוראי תקף את סקרמורי באותו רגע, אך הוא לא יכל
להיזכר היכן חווה כל זאת קודם. הרי כל מה שזכר היה רק מאותו
רגע שיצא מאותה מבחנה מלאה מים זרחניים, ובוודאי לא הספיק
לחוות דבר הדומה לתחושה הזאת... או שכן?
"אני הולך לישון," אמר אשירו, ופנה לצאת דרך גרם המדרגות.
סקרמורי הלך אחריו, כיוון שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות, גם
כי התעייף מעט מן ההליכה עד לאותה עיר, וגם החולשה שנותרה בו
מאותו אולם בו נפל על רצפה קשה וקפואה, ספוג מים, עוד לא
עברה.
אשירו פתח את ארון העץ, וסקרמורי יכל לראות שבתוך הארון סדורים
ארבעה תאים במאונך, כל אחד מכיל משהו, אך לא הספיק להבחין מה,
כי אשירו הוציא מן התא הגבוה ביותר שתי שמיכות שהיו בתוכו,
מקופלות, ומיד סגר את הארון.
"קח," זרק אשירו לעברו שמיכה אחת. היא הייתה צמרירית וחמה,
וסקרמורי חייך לעצמו כשדמיין איך זה לישון איתה.
אשירו פרש את השמיכה על אחד המזרונים שעל הרצפה, כיבה את האור,
ונכנס והתכרבל תחתיה.
סקרמורי עשה כמוהו. היה כל כך נעים לשכב על משהו רך לשם שינוי,
ולתת מנוחה לרגליים הכואבות.
"לילה טוב!" לחש אשירו לפני שנעצמו עיניו הסגולות בתרדמה
מתוקה.
"לילה." חייך סקרמורי, ונתן לעצמו, סוף סוף, להירדם.

כשהתעורר אשירו, הופתע כשלא מצא את סקרמורי לידו.
הוא קם ממקומו, התמתח בהנאה ויצא מהבית ששהו בו, לנסות למצוא
את סקרמורי.
השמש האירה על גגות הבתים וצבעה את הרחובות בגוון זהוב, גורמת
לאבני הריצוף לנצנץ לקרניה.
אשירו האט את צעדיו, מתעכב בדרכו על מראה העיר בבוקר. בראשו
זכר אשירו תמונה זו כתמונה היפה ביותר שראה מאז יצא מאותה
מבחנה מוזרה מלאה מים, ונשבע לעצמו שלא ישכח מראה זה לעולם.
אשירו, שכבר כמעט שכח את מטרת יציאתו מן הבית, החל לטייל
ברחובות שחצו זה את זה, הצטלבו והובילו לדרכים שונות, ממשטחי
אבני ריצוף רחבים עד כדי לתת מעבר לעשרה אנשים באותו המקום בו
זמנית, דרך עליות וירידות שהתפתלו כנהר גועש בין הבתים
הגבוהים, גבעות ומדרגות לכאן ולכאן, עד מחילות צרות, שנראה כי
הותאמו לילדים קטנים בשעת משחק, או שמא לחיות מחמד וחתולי
רחוב, אשר רק גופם הגמיש מסוגל לתת להם לעבור במעברים הצרים
הללו.
אשירו חקר את המקום בסקרנות. נדמה כי דבר אינו נראה בפעם השניה
כפי שנראה בפעם הראשונה - תמיד היה סדק כלשהו מוביל לעוד סמטה,
עוד רחוב, עוד גרמי מדרגות שהובילו אל גשרים נסתרים בין חצרות
הבתים אשר נבנו, מנקודת מבטו של מי שעמד מתחתיהם, כמעט
בשמיים.
נהר שקט עבר בחלק נרחב מן העיר, חלקו נסתר תחת אבני הריצוף
העבות, חלקו נראה חלקית מבעד לרשתות ברזל אשר היוו דרך למי
שחפץ להביט מטה בהליכתו על הרשת העבה ולראות מולו מים זורמים
באותו הזמן, וחלק ממנו היה גלוי לעין, מים צלולים זורמים בתעלה
הרחבה שבמרכז העיר, תחת גשרי אבן, מתפצלים לכמה תעלות צרות
יותר אשר זרמו לעבר חלקי העיר השונים, שם נפרדים שוב ושוב
לעשרות תעלות בעובי שאינו עולה על אבן ריצוף אחת, זורמים בין
הרחובות והסמטאות, מלווים גרמי מדרגות, גועשים קלות בירידות
התלולות יותר ומוצאים את דרכם במעלה גלגלי עץ קטנים בעלי תאים
אשר לוקחים ומזרימים אותם הלאה בעליות, עד הירידה או המישור
הבא.
אשירו עקב אחרי עלה שלכת זהוב צף על פני המים בדרכו המתפתלת
בין רצפות וקירות האבן, עוקף עצים עבים שניטעו בדרכו במרכז
תעלה זו או אחרת, זורם עם המים לכאן ולכאן, עד שנעלם מעיניו של
האלף.
הוא חייך לעצמו. המקום מצא חן בעיניו, הבית בו ישנו היה, כפי
הנראה, רק שלהם, והאדם איתו הזדמן לו לגור היה נחמד למדי. היה
נדמה לו, כי דבר לא יכול עוד להשתפר.
"אשירו!!!" נשמעה קריאה מאחוריו, ולפני שהספיק להסתובב מצא את
עצמו מרוח על האדמה כשהערפד כחול העיניים יושב מעליו בחיוך
שובב.
"ס...סקרמורי... מה אתה לובש?!" אשירו שם לב שסקרמורי לא לבש
כבר את הבגדים האפורים שקיבל במקום ממנו הגיעו, אלא מכנסי
ג'ינס וחולצה שחורה, קרועה מעט.
"מצאתי את זה באיזה בית נטוש..." סקרמורי קם מגבו של האלף.
"...לא נראה לי שלמישהו יהיה אכפת אם אקח את זה."
"זה לא שלך!" אשירו הביט בו באי-רצון.
"אוי בחייך! המקום הזה ריק! מי ישים לב?" סקרמורי התרגז מעט,
"מי יגיד לי מה אסור ומה לא?"
אשירו הביט אל המדרכה, הרחק מעיניו של סקרמורי, וחשב על
דבריו.
אחרי הכל, המקום באמת נטוש, אולי אפילו בכוונה כדי שיגורו
שם?...
"אני חוזר." סקרמורי פנה לאחור והתחיל ללכת בחזרה אל הבית בו
ישנו.
אשירו הלך אחריו ושתק, שקוע במחשבות. מה זה בכלל המקום הזה? כל
כך נקי ושמור, כאילו מישהו דואג לעיר הזאת. אז איך זה שאף אחד
לא שם כדי לעשות זאת?...
"אני עדיין חושבת שכדאי ללכת בחזרה ל..." נשמע קול עדין מאחד
הרחובות.
"אנדי, תפסיקי לדאוג. בטוח נמצא כאן משהו," ענה קול אחר.
"מאיפה אתה כל כך בטוח?" קול שלישי, כבד יותר אך עדיין נשי,
ענה לו.
סקרמורי הציץ מאחורי קיר של בית פינתי אל עבר הרחוב שממנו
נשמעו הקולות, ואשירו התקרב גם הוא.
נער צעיר בעל שיער חום-אדמוני הביט סביבו בדאגה קלה, והשיב:
"בטח מישהו חייב לדאוג למקום הזה."
אשירו הנהן בהסכמה, למרות שידע שלא יראו זאת.
"אה...היי?..." סקרמורי התקרב אליהם מעט, ואחת הנערות שהיו שם
קפצה בבהלה קלה אל מעבר לנערה השניה, שנראתה מבוגרת יותר
והתייחסה די באדישות לערפד הצעיר שהתקרב אליהם.
"אמרתי לכן שיש פה מישהו!" חייך הנער והושיט את ידו אל סקרמורי
בחביבות, "שלום, אני ג'יגוקו."
"סקרמורי," ענה סקרמורי  ולחץ את ידו.
"רייג'ין." הנערה הבוגרת יותר הנידה בראשה לעברו כשהביט בה. רק
כעת שם לב שאוזניה היו מחודדות, והניח שהיא אלפית, כיוון
שהייתה יפהפייה מכדי להיות כל יצור אחר.
הנערה בהירת השיער שהייתה מאחוריה עדיין הביטה בסקרמורי
בחשדנות, אך אמרה לו את שמה: "אנ...אנדראינה...."
"נעים מאוד." סקרמורי חייך אליה.
"...ואתה לא תציג את עצמך?" רייג'ין הביטה אל אשירו, שעמד
בשתיקה מאחורי סקרמורי.
"אני אשירו," אמר בשקט וניסה לחייך אליהם.
"ידעתי שיש פה אנשים!" חייך ג'יגוקו שנית ושאל: "נכון שיש עוד
אנשים פה?"
"לא, למען האמת," ענה סקרמורי, "רק אנחנו."
רייג'ין שלחה חיוך של ניצחון לעבר ג'יגוקו, שחיוכו דעך מיד.
רק עכשיו שם לב סקרמורי שהם לובשים את הבגדים האפורים והמוזרים
שהוא ואשירו יצאו איתם מהאולם מלא המבחנות, וזה אישר את
מחשבותיו שגם שאר בני האדם והיצורים ששכנו שם אמורים להתעורר
בדיוק כמוהו.
"אתם יודעים, אתם לא חייבים להמשיך ללבוש את הדברים האלה..."
חייך סקרמורי, "אפשר לקחת בגדים מהבתים הנטושים כאן."
"מה... אתה בטוח?!" הביט בו ג'יגוקו בתדהמה.
"מה עוד נראה לכם שאפשר לעשות במקום הזה, חוץ מאשר להתנחל בו?"
ענה סקרמורי. "וחוץ מזה, נראה לי שזה מה שרוצים שנעשה."
כולם הביטו בסקרמורי במבט חושד.
"רוצים? מי רוצה?..." שאלה רייג'ין ועיניה הצטמצמו.
"אמרת שאנחנו פה לבד, לא?" שאלה אנדראינה בקול שקט.
"טוב... הבגדים האלה לא הגיעו לפה סתם ככה..." סקרמורי הרהר
לעצמו בקול רם, "והבתים האלה לא בנו את עצמם... גם אם אין פה
אף אחד, זה לא אומר שלא היה פה מישהו קודם, לפני שבאנו לכאן."
"ומאיפה לך שה"מישהו" הזה עדיין בחיים?" התעניינה רייג'ין,
ומשלא נשמעה כל תשובה, התחילה ללכת.
"אנו...רייג'ין!" ג'יגוקו קרא אחריה, "חכי! אני אבוא איתך!"
הוא בדיוק התכוון לרוץ אחריה כשפנה אל אנדראינה ושאל: "את באה
איתנו?"
"לא תודה, ג'ינג'י..." ענתה אנדראינה בציניות קרירה ועיניה
כמעט ירקו ברקים.
"אוקי, אז... נתראה! ג'ה נה!" חייך ג'יגוקו ורץ אחרי רייג'ין,
שכבר עברה את פינת הרחוב בלעדיו.
"וואו, למישהי יש משהו נגד ג'יגוקו..." סקרמורי צחק בקלילות
למרות מבטה הרצחני של אנדראינה.
אשירו, שלא רצה להרגיז את הנערה, שנראתה (בלי להעליב) קצת
פסיכית, הפר את השתיקה הקפואה ושאל: "רוצה לבוא איתנו לבית
נטוש שמצאנו? אנחנו בדיוק בדרך לשם!"
אנדראינה הביטה בו באותה חשדנות והתרחקה מעט בחשש.
"הי, לא התכוונתי לפגוע... אנחנו לא כאלה!" נעלב אשירו.
"בוא נתחיל ללכת," לקח סקרמורי את ידו של אשירו והחל לצעוד
לעבר הרחוב בו נמצא הבית שנעשה שלהם, "אם היא תרצה לבוא, היא
מוזמנת ללכת אחרינו."
"סקרמורי!..." אשירו נגרר אחריו במבוכה, כשהוא מביט מדי פעם
לאחור, כדי לוודא שהנערה הבלונדינית עוד עוקבת אחריהם.

כשנכנסו פנימה, נשארה אנדראינה לעמוד בפינת החדר במבוכה, ורק
כשאשירו אמר לה ש"תרגיש כמו בבית", התיישבה על אחד המזרונים
שעל הרצפה.
"אז," חייך אליה האלף כשהתיישב לידה, "ספרי לנו על עצמך."
"ממה שאני עוד מסוגלת לזכור, כן?..." הביטה בו אנדראינה בעיני
זכוכית כחולות, עמוקות וצלולות.
אשירו הנהן, והיא הפנתה את מבטה ממנו כשהמשיכה לדבר בשקט: "סתם
בת 16 וחצי רגילה, אני מניחה... אולי הכי רגילה מכל מי שנמצא
פה..."
"למה את מתכוונת?" שאל אשירו, ורק סקרמורי, שהבין את דבריה,
הביט בה בריכוז ושתק.
"אני בת אדם רגילה... והיחידה כאן," אמרה.
"אה, זה!..." צחק אשירו במבוכה, וסקרמורי ואנדראינה מצמצו
לעברו בהפתעה.
"רגע, ה...ג'יגוקו הזה..." נזכר הערפד, ואנדראינה המשיכה את
דבריו: "...לא אנושי לגמרי. הוא סייבורג."
"דווקא נראה יותר אנושי מכולנו..." סינן סקרמורי בשקט, ולא היה
ברור אם אנדראינה שמעה זאת או לא.
"מישהו רעב?" אשירו שאל, וסקרמורי ואנדראינה הנהנו.
בזמן שהאלף הלך לחפש במטבח הזעיר משהו ראוי לאכילה, התיישב
סקרמורי ליד אנדראינה בשתיקה.
אנדראינה הצטמררה בבהלה כשדיבר אליה, לבסוף: "אז מה את והשאר
תעשו?"
"סליחה?" אנדראינה הביטה בעיניו התכולות של הערפד בשאלה.
"כלומר... אתם הולכים גם לתפוס בית נטוש פה, נכון?"
"אני מניחה שכן..." אמרה. "אבל אני לא הולכת לגור באותו בית עם
הג'יגוקו הזה," הוסיפה בקול של שנאה, וסקרמורי יכל להישבע שראה
להבה תכולה בעיניה.
"איך שאת רוצה. את יכולה גם לגור איתנו אם בא לך, יש מספיק
מקום."
"אני מעדיפה שלא..." אמרה בקול רועד מעט.
'חשדנית,' הרהר סקרמורי באופיה התמהוני של הנערה.
"טוב, תעשי מה שבא לך. אני את שלי אמרתי," הוסיף, ואנדראינה
שמרה על שתיקה.

אשירו חזר כעבור כמה דקות עם קערת אורז גדולה עם ירקות שהכין
מחומרים שמצא במטבח, וממתכון שצץ בראשו באורח פלא, כאילו מאז
ומתמיד ידע כיצד לבשל. ברגע שנחו ידיהם על מקלות האכילה, לא
התעניינו השלושה בתעלומה זו, אלא יותר הקדישו את ליבם לסעודה
שזכו לה, גם אם הייתה צנועה בעיני אדם שאינו רעב. בעיניהם, היה
האורז הפשוט דבר שמעולם לא טעמו משהו טעים ממנו.
למרות הרעב, עצר סקרמורי לפתע באמצע האכילה, והניח את המקלות
מידיו.
"משהו לא בסדר?" שאל אשירו בדאגה, "זה לא טעים לך?"
"זה טעים מאוד, אבל... זה לא ישביע אותי," אמר בקדרות. "אני
ערפד, שכחת? ערפדים לא יכולים לשבוע מאוכל של בני אנוש."
"כך..." עיניו של אשירו נעשו לפתע כהות יותר, "...אז מה תוכל
לאכול?... הרי לא תאכל מישהו מאיתנו, נכון?"
"דווקא בניתי על הג'ינג'י..." חייך סקרמורי מעט, ואנדראינה
הנהנה בהתלהבות.
"כן, כן! כולו שלך!" חזרה ואמרה.
"לא, סקרמורי," הביט בו אשירו במבט מטיף-מוסר, "אתה לא תאכל את
ג'יגוקו."
"אז ארעב למוות. היה נחמד להכירך," אמר סקרמורי ברוגע מפליא
והתיישב באיטיות על הכרית שמאחוריו.
שתיקה קצרה שררה ביניהם עד שאשירו הטיח את מקלות האכילה בקערה,
עיניו כהות אף יותר.
"לך חזרה לאולם," אמר בקרירות שלא אופיינית לו. "תאכל אחד מבני
האנוש שנמצאים בדרך לכאן."
אנדראינה שתקה והביטה חזרה אל סקרמורי, לראות את תגובתו.
הערפד המתוסכל והרעב הביט בעיניו הסגולות-כהות של האלף, הניד
בראשו לעברו, ויצא מן הבית בשקט מופתי.
אשירו נטל שוב את המקלות והמשיך לאכול כאילו דבר לא קרה,
ואנדראינה, שהייתה אינטלגנטית ביותר, לא הייתה צריכה לשאול דבר
כדי להבין שאשירו, למרות לב הזהב שלו ואולי בכלל בגללו, נותן
לסקרמורי לאכול את אחד מבני האנוש, ולו רק כדי שלא ירעב.

אחרי הארוחה, ולאחר שסיימו לנקות את הקערה ואת המקלות, יצאו
אשירו ואנדראינה מן הבית, פונים לעבר מרכז העיר הנטושה, היכן
שגשר אבן ענקי חצה את הנהר.
רייג'ין וג'יגוקו נפנפו להם לשלום מן הגשר, שניהם לבושים
בבגדים חדשים שמצאו בבתים נטושים, כנראה.
"היי חבר'ה!" חייך אליהם ג'יגוקו, שהיה לבוש בבגדים סיניים
אדומים שתאמו את גון שערו.
"אתה באמת יכול להיפטר מהבגדים המוזרים האלה, אשירו. גם את,
אנדראינה." ציינה בפניהם רייג'ין, שלבשה גם היא בגדי לחימה
סיניים, "אפשר לקחת כל בגד שרוצים מהבתים פה."
"זה נשמע לי יותר מדי כמו איזה משחק..." גיחך אשירו, "אתם
בטוחים שאפשר לקחת מה שרוצים מכל בית נטוש בעיר הזאת, ושאף אחד
לא יגיד לנו "לא"?..."
רייג'ין הנהנה, וג'יגוקו הוסיף בקול עליז: "אין סיבה שלא!"
"טוב, אם זה מה שאתם חושבים..."
אשירו פנה לעבר אחד הבתים, ונכנס בדלת ההזזה שלו, שהייתה מכוסה
בנייר אורז מחולק למשבצות.
הרצפה בו הייתה מכוסה במחצלות טאטאמי, וריח של במבוק טרי עמד
בחלל הבית.
אשירו פנה לעבר אחד החדרים, חוקר את כל ארונותיו ומגירותיו, עד
שמצא בגד שמוצא חן בעיניו - קימונו מקסים בגוון כחול-סגול
בהיר, עם עיטורי שפיריות עליו.
אשירו פשט במהרה את הבגדים האפורים ולבש את הקימונו. הוא היה
נוח מאוד, ואשירו ציין לעצמו שדרך הקימונו כמעט ולא שמים לב
לגופו הרזה מדי - עוד נקודה טובה למען הקימונו.
הוא ארז עוד כמה קימונואים יפים שמצא בארון ולקח אותם איתו.
אם-כבר-אז-כבר, חשב.

כשהם נהנים מן השמש שפרשה עליהם את קרניה האחרונות, נחה החבורה
הקטנה על גדת הנהר, שוכבים באיברים פרושים על מדרכת האבן
הנקייה מכל גרגר חול.
בזווית עינו קלט אשירו דמות בבגדים כהים מתקרבת לעברם, מנגבת
את פיו בידה.
"סקרמורי?" אשירו התיישב במקומו והרצין לפתע. כמעט מיד, קמו
כולם אחריו והביטו בערפד החוזר מן הציד.
"זה היה טעים להפליא," אמר סקרמורי כשהוא מלקק את שאריות הדם
הטרי משפתיו.
"אתה מגעיל," ציינה אנדראינה בחוסר-טאקט מוצהר.
"תודה," חייך אליה סקרמורי בציניות והתיישב ליד אשירו.
אשירו הביט בערפד המרוצה מעצמו, ונשם עמוקות. הוא שיתף פעולה
עם רוצח, אבל... זה היה למטרה טובה. או לפחות כך קיווה אשירו.
משום מה, הרגיש אשירו צורך לספק את רצונותיו של הערפד הצעיר,
גם אם היה צורך זה כרוך במעשה קיצוני, כגון לגרום לאדם לאבד את
חייו למען ארוחה.
לאחר שקיעת השמש, עברו כולם להתנחל בביתם החדש של אשירו
וסקרמורי, שהיווה מקום מצוין למסיבות, כפי שנוכחו לדעת. כמובן,
לאחר שתיית כל האלכוהול שמצאו בארונית במטבח, ריבוע המזרונים
שבחדר הגדול התאים ביותר להכיל את הצעירים השיכורים מאלכוהול
ומעונג, שנרדמו עליו תוך כמה שניות, מכורבלים אחד על השני או
אחד בתוך השני, בערימת יצורים אחת גדולה וסמוקת-לחיים.

סקרמורי התעורר כשפניו לחוצות אל לחיו החיוורת של אשירו. הוא
ניסה לזוז, אך לא הצליח להתרחק יותר מדיי, כיוון שגופם של שאר
חבריו, שהיו שקועים בשינה עמוקה מסביבם, הפריע לו להזיז אפילו
שריר אחד. בלית ברירה נשאר באותה תנוחה לא-נעימה, מחכה שאשירו
או מישהו מהם יתעורר.
לא-נעימה? בזה סקרמורי תהה מעט. לרגע היה נדמה לו שיכל להישאר
כך לנצח, לחיו הרכה של האלף מתחככת בפניו... מחשבה זו נגוזה
כמעט מיד כשחשב בדעה צלולה על מה, לעזאזל, הוא חושב.
"אוהיו," לחש אשירו, שהביט בו בעיניו הסגולות והנוצצות מקרוב.
שערו הירוק והחלק להפליא היוו מסגרת מושלמת לפניו המוארות באור
השמש העדין שבא מבין חריצי התריסים, וסקרמורי יכל להרגיש את
ליבו מחסיר פעימה לרגע, כשראה זאת.
סקרמורי חייך באושר. "אוהיו," ענה לו.
מה יכול להיות טוב מזה? שאל סקרמורי את עצמו. אני נמצא בעיר
יפה ונטושה עם חבורת יצורים שכיף להשתכר איתם, ערב לפני כן
אכלתי את הדם הראשון והטעים ביותר שאכלתי מאז התעוררתי בתוך
מבחנה, חם ונעים לי, ומביט בי היצור המושלם ביותר עלי אדמות עם
החיוך המקסים ביותר ש... 'למה לעזאזל אני חושב על החיוך
שלו?!?'
סקרמורי הזדעזע ממחשבותיו שלו, ונרתע מאשירו בבהלה. לרוע מזלו,
נפל מעל גבה של רייג'ין שישנה מאחוריו, מכורבלת לכדור עטוף
בגדי לחימה, והתגלגל על הרצפה הקרה.
רייג'ין התעוררה בקריאת כאב בגלל שסקרמורי הכאיב לגבה,
ובעקבותיה פקחו גם אנדראינה וג'יגוקו את עיניהם, ושפשפו אותן
בעייפות.
"אני מ...מצטער..." מלמל סקרמורי הסמוק ממבוכה, ומיהר לעזור
לרייג'ין הכאובה להתיישב.
"מה קרה?" שאלה אנדראינה את רייג'ין, שלפני שהספיקה לענות
הופרעה על-ידי קולו העליז של אשירו, שהתעקש לשנות את הנושא:
"מי רוצה ארוחת בוקר?"

סקרמורי ישב בצד, לא רעב. הוא הביט על אשירו המגיש את המנות
לכולם, מחייך בשביעות-רצון כאשר נשמעה קריאת תענוג מאחד
הסועדים. אשירו ישב עם כולם, רחוק מסקרמורי, מדבר בהתלהבות
ומצחקק בצורה כל כך חמודה, כשהוא מכסה את פיו בכף ידו.
'מושלם,' עלתה בראשו של סקרמורי ההגדרה המדויקת ביותר שיכל לתת
לו.
הוא כבר לא יכל להכחיש את העובדה, שהוא מחבב את אשירו ביותר.
האלף המקסים בנימוסיו ובמראהו מצא חן בעיניו של הערפד מהרגע
שראה אותו, ומאז הלכה תחושה זו והתחזקה, גועשת וסוערת בליבו של
סקרמורי.

החבורה בילתה את כל אותו יום ביחד, מטיילים ברחובות העיר,
טובלים רגליהם בנהר, לוקחים בגדים, אוכל וחפצים מבתים נטושים
ומעבירים אותם לבתיהם.
לקראת הערב הלכו סקרמורי ואשירו לראות את בתיהם של אנדראינה,
ושל רייג'ין וג'יגוקו.
האלפית והסייבורג הצעיר החליטו לגור באחד מבתי הרחובות
הראשיים, כשפתח הבית ורוב חלונותיו פונים אל כיוון הזריחה,
בעוד שאנדראינה בחרה בבית קטן במרחק כמה רחובות משם, שהיה
ממוקם בסמטה קטנה ומוצלת, בין כמה בתים שכמו נדחסו לתוך מקום
הצר מדי לכולם.
"מתאים לאופי אפל..." מלמלה רייג'ין בשקט לעצמה, כאשר ראתה את
הבית בו בחרה אנדראינה.
"שנלך לבית של אשירו והערפד?..." שאלה אנדראינה בקול לחשני
ושקט, שלא היה ברור אם הוא מסגיר את העובדה ששמעה את הערתה של
רייג'ין, או לא.
על כל פנים, סקרמורי מיהר להגיע הביתה, כי ידע שאם יישארו,
עלול להיגרם סכסוך קטן בין האנושית הפסיכית לאלפית המרוחקת,
ולא רצה שזה יקרה... לא כאן, לא עכשיו, לא כשהכל כל כך טוב...
ובטח שלא בין שתי בנות מוזרות כמוהן. הוא לא רצה לחשוב על
התוצאות שייגרמו מכך.

"תעזרי לי להכין ארוחת ערב, אנדי?" שאל אשירו בחביבות כשנכנסו
אל הבית, ורייג'ין, ג'יגוקו וסקרמורי כבר מיקמו עצמם על
המזרונים.
ברגע שאנדראינה הנהנה לחיוב, זינק ג'יגוקו על רגליו ושאל
במהירות: "גם אני יכול לעזור?"
"ברור, ג'יגוקו!" חייך אשירו, אך אנדראינה החווירה ומלמלה בשקט
קריר: "אני מציעה לך להיזהר... אני מסוכנת כשנותנים לי סכין
ביד."
למשמע מילים אלה, התיישב ג'יגוקו בזהירות במקומו ונעץ מבטו
ברצפה, לאושרה של אנדראינה, שהלכה אחרי אשירו למטבח.
"פסיכית," סינן סקרמורי בהיסח-הדעת, וג'יגוקו הביט אליו בשתיקה
למשך כמה שניות, ומיד החזיר את מבטו לרצפה, סמוק מעט.
"ראיתי את זה," אמר סקרמורי בחיוך. "מוצאת חן בעיניך,
נכון?..."
ג'יגוקו האדים כולו, ופלט בקול מעט רם מדי, מרוב מבוכה:
"כ...כן!"
רייג'ין שילבה את ידיה בחיוך, וסקרמורי גיחך מעט.
"זה לא יוצא מכאן!" הוסיף ג'יגוקו במהירות, כשהוא נועץ את
עיניו החומות בסקרמורי, "לא עד שאני אומר לה זאת בעצמי!"
"כן, ברור, ג'ינג'י!" נפנף אותו סקרמורי מעליו.
ג'יגוקו חזר למקומו על המזרון, שותק במבוכה, ולסומק שעל פניו
לקח זמן-מה להיעלם.
"לא לקח לך הרבה זמן לחשוב על זה," אמרה רייג'ין. "כמה זמן אתה
מכיר אותה?... כמה ימים בסך הכל."
"אני יודע..." אמר ג'יגוקו בשקט, "אני לא יכול להסביר את זה...
פשוט, מהרגע הראשון שראיתי אותה..."
"אה, אהבה ממבט ראשון," חייכה רייג'ין. "כמובן. הייתי צריכה
לצפות לכך מצעיר תמים ונאיבי כמוך."
ג'יגוקו עצר לרגע לחשוב על ההערה הזאת, תוהה כיצד להגיב.
"לא משנה," הפנתה רייג'ין את פניה אל החלון, שמה קץ לשיחה.
סקרמורי, שכל העת הקשיב לחילופי המילים ביניהם, ניסה שלא
להסמיק גם הוא, מהמחשבה שגם הוא, כמו ג'יגוקו, הספיק בתוך כמה
ימים להידלק על אשירו, דבר שנראה לו בלתי אפשרי לפני כן.

לאחר הארוחה עזבו רייג'ין, ג'יגוקו ואנדראינה את בית חבריהם.
סקרמורי הלך לבדו למצוא בן אנוש לאכול, מבטיח שיחזור מהר.
בינתיים, מצא אשירו זמן לסדר את הבית ולנקותו מעט. הוא לא יכל
לחשוב כשיש בלאגן מסביבו.
מלאכת הסידור נגמרה מהר, ולאשירו לא נותר במה להעסיק את עצמו.
בלית-ברירה כיבה את המנורה, נשכב על מזרון והתכסה בשמיכה
שהייתה עליו, כשהוא מקשיב לקולות הלילה החרישיים שבחוץ.
בדרך מוזרה ביותר, חש אשירו צורך נוראי להיות ליד סקרמורי שוב.
ידיו חפנו את השמיכה ומשכו אותה מעבר לכתפיו הדקות, שגם מבעד
לקימונו ולשמיכה, לא הצליחו להתחמם.
זמן רב חיכה אשירו כך, בוהה בחשיכה ומנסה להתחמם בקושי רב, עד
ששמע רעשים קלים מבחוץ, שהבהילו אותו.
הדלת נפתחה, ואשירו, מתוך רפלקס של הגנה, זינק ממשכבו כשהוא
נתקל בסקרמורי הלום-השינה, שרק ניסה להגיע אל המזרון שלו.
"שש... זה רק אני, אשירו," הרגיע אותו סקרמורי בחיוך, כשראה את
הבעת פניו החיוורים של אשירו.
אשירו חזר לשכב על המזרון באנחת הקלה. סקרמורי פה עכשיו, הכל
יהיה בסדר. כעת יוכל להירדם כראוי, כך האמין.
סקרמורי החליק אל תוך השמיכה והשעין את ראשו על ידיו כשהוא
עוצם את עיניו בחיוך מרוצה.
"היה כל כך טעים?..." התעניין אשירו בפשר החיוך, וסקרמורי צחק
וענה: "כן, אבל אם תהית, לא בגלל זה אני מחייך."
"הו כן?" עיניו של אשירו התרחבו בפליאה, "אז בגלל מה?"
סקרמורי התהפך אל צידו, כשהוא תומך בראשו ביד אחת, והשיב: "כי
הכל כל כך מושלם, לא ככה?"
אשירו צחקק מעט (את הצחוק האהוב כל כך על סקרמורי) ואמר: "הכל
באמת מצוין."
"נכון?..." חייך סקרמורי, "יש לנו את כל העולם."
"בהחלט," ענה אשירו בשקט. "גג מעל הראש, אוכל טוב, מיטה חמה...
חברים כאלה."
סקרמורי הביט עמוק אל תוך עיניו של אשירו, שחשב שהוא הולך לאבד
את דעתו מרוב שהביט בעיניו הכחולות והמדהימות של הערפד.
"ולי יש..." הוסיף סקרמורי בלחישה, כשליבו מאיץ את דפיקותיו
בקצב מטורף וחום עולה בגופו, "...אותך."
אשירו המופתע הביט בסקרמורי בעיניים נדהמות, כפי שציפה סקרמורי
שיעשה.
'למה אמרתי את זה?' התחרט סקרמורי מיד, 'אני כל כך טיפש!!!
למה?! למה, לכל הרוחות?!? לעזאזל!!!'
"אנחנו באמת בני מזל..." חייך אשירו, ועיניו הסגולות נצצו
ביופי מדהים, שסקרמורי לא יכל לעמוד בפניו.
הוא התקרב מעט אל אשירו, ונישק אותו על שפתיו מעט בחופזה,
כאילו כדי שלא ישים לב לכך.
שתיקה מעיקה שררה ביניהם, עד שסקרמורי החליט להסתובב אל הצד
השני, שלא יצטרך להתמודד מול התגובה של אשירו.
אשירו, לעומתו, היה המום מכדי להשיב. ליבו איים לפרוץ מחזהו
מרוב שהשתולל בפעימותיו, ורעד עבר שוב ושוב בכל גופו. הייתה זו
תחושה מוזרה ושונה מכל המעט שהכיר, ועם זאת התחושה המדהימה
והמאושרת ביותר שחש עד עתה.
עד שעיכל את ההרגשה וכבר עמד לומר משהו, להעיז לענות, גילה
שסקרמורי כבר לא מעוניין להקשיב, ונראה שכבר נרדם ממזמן.
ראשו של אשירו צנח אל הכרית, והוא בילה את כל הלילה כשהוא מביט
בגבו של סקרמורי בחשיכה, שקוע במחשבות ומקשיב לנשימותיו, בעוד
שסקרמורי הביט לעבר החלון, ועשה, למען האמת, אותו הדבר.
השמש החלה לעלות, קרניה חדרו כבר מבעד לזכוכית החלון והטילו
נקודות בהירות בשערם של הערפד והאלף.
סקרמורי תהה אם יוכל להתחמק החוצה, אל הבוקר הקריר והשקט, מבלי
שיצטרך להיתקל באשירו. לא לקח לו הרבה זמן להבין שזה הדבר
הנכון ביותר בשבילו לעשות כרגע.
הוא קם באיטיות, מנסה שלא להקים רעש, אפילו קל שבקלים, השליך
את השמיכה מעליו ופנה לצאת.
צמרמורת קלה עברה ברגלו היחפה כשיד חמימה אחזה בשולי מכנסיו,
וקול עדין, קולו של אשירו, ביקש ממנו לחכות.
סקרמורי נשאר לעמוד רגע, מחכה שהאלף יעזוב את רגלו.
הוא עזב, קם ומבלי להביט בעיניו של סקרמורי, עקב אחריו החוצה.
שמש חיוורת שעלתה במזרח קיבלה את פניהם בבוקר קריר כצפוי,
בניגוד מוחלט לגופם הלוהט.
"סקרמורי," פתח אשירו בהיסוס, "בקשר למה שקרה מקודם..."
"בוא," קטע אותו סקרמורי והתחיל ללכת, כשאשירו הנבוך הולך
אחריו בהכנעה.
סקרמורי הוביל אותם אל הגשר שמעל הנהר שכעת נצץ לאור השמש.
"אני מחבב אותך, אתה יודע," אמר סקרמורי במבט רציני שנגד את
אופיו התזזיתי והפעיל, כשהוא נשען על מעקה הגשר, ולא מביט
בעיניו של אשירו, אלא במי הנהר הזורמים מתחת.
אשירו שתק מעט, ואז ענה בשקט: "גם אני."
"אתה באמת...?" סקרמורי הרים את ראשו והביט אל אשירו, "תקשיב,
אני... מצטער אם הבכתי אותך. זה לא היה אמור לקרות. לא ככה, לא
עכשיו..."
"זה בסדר, סקרמורי," הרגיע אותו אשירו בחיוכו הנעים, והסיט כמה
שערות ירוקות שגלשו על מצחו המקורנן.
הוא קרב אל סקרמורי, מושיט את ידיו לעברו, "אני רוצה להיות
איתך."
סקרמורי מצמץ בבלבול. הוא תהה אם כרגע שמע את מה שבאמת שמע, או
את מה שרצה לשמוע.
"סקרמורי."
אשירו ליטף קלות את לחיו של סקרמורי ההמום, ופנה אליו שנית:
"אתה... מבין?"
סומק עלה בלחייו של סקרמורי, וניבי הערפד שלו נחשפו כשחייך.
הוא תפס את פרק ידו של אשירו, משך אותו אליו והצמיד אותו לגופו
כשנישק אותו שנית, הפעם ברכות ועדינות שאשירו מעולם לא חשב
שבחור, ועוד אחד כמו סקרמורי, מסוגל להגיע אליהן.
אשירו התענג על כל רגע מהנשיקה מהערפד היפיפה, שכל כך חשק בו
בימים האחרונים. תחושת סיפוק מדהימה מילאה אותו רק מהמחשבה
שזהו, מעכשיו - הם ביחד, דבר לא נמצא שם כדי להפריע לכך, ושיש
להם את כל הזמן שבעולם כדי ליהנות מהעובדה הזאת.
המקום היה שלהם. הם גרים באותו בית, וסקרמורי ידע שלא יישן
יותר לבד. הוא יישן מחובק בזרועותיו של אשירו, צמוד אל גופו
החם לאורך כל הלילה, וידיעה זו העלתה צמרמורת נעימה בגופו.
הוא כל כך שמח שהגיע למקום הזה, שמח מכך שפגש באשירו, שמח
מיציאתו מן האולם הגדול בו מצא את עצמו, שמח מהיותו בחיים...
והוא ידע שלעולם לא ישכח איפה כל זה התחיל, ואת מה שהביא אותו
אל כל זה. מה העיר אותו אל תוך העולם הקסום והנפלא שהגיע אליו,
לפגוש אהבה, לנשום אויר טרי וצלול אל ריאותיו, מה גרם לו לפקוח
עיניו ולראות שהחיים יכולים להיות נהדרים.
נשימת חיים ראשונה.