בחברה המודרנית יש נטיה גוברת לבנות נישואים כסוג של חוזה.
ניתן לראות זאת בבירור בחוזה "טרום-נישואים" - הסכם שכזה הופך
את הנישואים להכנה לגירושים, חוזה בין שני אנשים לניצול הדדי
קצר-טווח או ארוך-טווח.
הראיה החוזית של הנישואים מבולבלת מבסיסה. נישואים מוקפים
באיסורים מוסרים, חוקים ודתיים דווקא בגלל שאינם חוזה, אלא
שבועה. בניגוד לחוזה, שבועה איננה באה עם תנאים, ואינה יכולה
להמחק. היא "לנצח". ובשבועה, אתה ממקם עצמך מחוץ לזמן ושינוי,
במצב של איחוד רוחני, המתרגם אומנם לפעולות בכאן ועכשיו אבל
תמיד בדרך מסוימת, ימצא מעבר לעולם של דברים משתנים.
העובדה שאנו יכולים להשבע היא מהפלאים הגדולים של החופש
האנושי; כשאנו מפסיקים להשבע, חיינו קטנים - אין מחויבות עמידה
"לנצח", אין נסיון לחצות את הגבול שבין העצמי ולאחר.
לעומת כל המצוין, חוזים ממוקמים בספרה אחרת. יש בהם תנאים,
והם מסתיימים כאשר התנאים מולאו או כשאחד הצדדים מפר את
התנאים. חוזים אלו כובלים אותנו לעולם הזמני, יחד עם הארעיות
של תאבון אנושי. לרדד נישואים אל חוזה הופך את הברית לקשר של
אינטרסים, ומצמיד את הקשר הארוטי לטריוויאלי, ומסכן את הרגשות
בהם תלויים בטחון ילדיכם.
כדי להבהיר את הסכנה בכך, יש להתעכב לפסקה על הגדרת
הטריוואליזיציה המינית, בנקודתה הקיצונית ביותר, הסטייה
המינית. סטיה מינית היא בבסיסה נרקיסיסטית, לרוב סוליפסיסטית.
סטיה היא ניתוק הדחף המיני מהתכוונותו האישית, ויצירתו מחדש
במקום אימפורסונלי, גופני לחלוטין. הכישלון, החלקי או המלא,
לזהות בתשוקה את הקיום האישי של האחר הוא עלבון, לאחר ולעצמי.
מעבר לכך, בגירושים אלו של המהלך המיני מן הדאגה והנשיאה
באחריות לאחר, אנו מסירים מן הספרת היחסים האישים את הכוח
העיקרי הגורם לנו להתאחד עם אחרים, לקבל אותם ולהתפשר בחיינו
למען. במילים אחרות, אנו מסירים את התנועה המוסרית במהלך סקס,
תנועה מוסרית שנמצאת בכל שאר חיינו, וממקמים את האקט המיני
בספרה ריקה מהשלכות אחרות הנוגעות לחיים, ספרה של עונג סקרני,
בו הגוף הוא גם השולט וגם המגונה. המערבת אסטרטגיות של החלפה
שבבסיס הסטייה הורסות רגש אישי. לפיכך, סטיה מכינה לחיים בהם
הסיפוק מנותק מאי אלו תנאים של הגשמה עצמית ותועה מאובייקט
לאובייקט ללא נטיה ברורה לבחור באחד, נרדף בו באמת על ידי
תחושה של השליטה הברורה של הגוף עליו.
נישואים, לעומת זאת, בצורתם האידיאלית, הם עידוד ציבורי של
התשוקה המפרידה אוהבים מסביבתם. זוהי קבלה ציבורית של פרטיותם
האקסקלוסיבית. בכניסה לנישואים אתם לא רק מחליפים הבטחות אלא
גם עוברים אל תוך מצב שאינו נוצר על ידיכם, ומכיל משקעים בלתי
נדלים של נסיונות קודמים של אינטימיות. נישואים, כמו כל מוסד
ראוי, הם גם מסורת - נסיון, העובר מדור לדור אשר עיצב את עצמו
במהלך השנים אל תוך הטבע האנושי. הם מגיעים עם סיפור: האספקטים
הקומיים והטרגיים שלהם הינם חלק מוכר מהתרבות הפופולרית, יחד
עם הכבוד וההבנה של אחרים מחוץ לנישואים. מעבר לכך, הנישואים
מתרגמים עצמם לצורות חוקיות, ויוצרים זכויות חוקית הנובעות
מהמחויבות הרבות והשונות העולות מקרבה משפחתית.
טקס הנישואים, אם כך, הוא אחד מהטקסים החשובים ביותר בחוויה
האנושית, וכזה שמסמן מעבר ממצב אחד של קיום לאחר. ברגעים כאלו,
אדם מעומת עם שבירות ותלות. כמו ברגעים של מוות ולידה, הוא
מוקף יראה. הרגשה זו היא זיהוי הקדוש: של הפלישה של הקדוש אל
העולם האנושי של מחויבות שאינה יכולה להיווצר על ידי בחירה,
ולפי כך נדרשת ממנה משמעות טרנסנדנטלית. הקדוש הוא
ה"סובייקטיביות של האוביקט" - מחוץ לאובייקטיביות החירשת של
העולם המקיף אותי עולה קול המכוון אותי להצטרף למקום הנשמר
למעני. בנישואים אנו "בוחרים" במחויבות אשר הקדימה את בחירתנו,
אשר ממוקמת בספקטרום הגדול ביותר האפשרי - לפי כך נישואים הם
ברית קדושה.
על מנת להבין את המשמעות הפוליטית המלאה של מחויבות הנישואים,
נחוץ להפריד בין טקס הנישואים לבין המוסד שנוצר על ידי הטקס.
הראשון הוא ניסיון ליצור, בדרך ציבורית ונהירה, את החוויה של
שבועה קדושה. כאן, נישואים מיוצגים כנקודת מעבר - נקודה שט.ס
אליוט כתב עליה "
To apprehend the point of intersection of the timeless with
time is an occupation for the saint". נקודה זו של הצטלבות
בין הנצח לזמני היא מהסמנים הברורים ביותר של הנישואים,
נישואים השואפים לטקס ציבורי המתעד את הדאגה לקדושה על ידי
הפיכתם לעניין ציבורי - ידע ושמירה.
מוסד הנישואים מכיל משמעויות נוספת מעבר לטקס בו הוא מתחיל.
נישואים הם מציאות מוסרית וחוקית, הלוקחת את משמעותה משתי
שורות בסיסיות של אהבה אנושית: אהבה ארוטית, ואהבה בין הורה
לילד. לכל אהבה שכזו שונה באינטנסיביות שלה מן השניה, גם מן
הבטחון של היום יום לבין תשוקה בשרית. אך שניהם דורשים הכרה,
לא רק מאלו האוהבים, אלא גם מסביבתם, העלולה לאיים עליהם בשל
הפריבילגיות הלא-הוגנות שכל אהבה מכילה בתוכה. משמעות הפעולה
האינדיבידואלית בתוך נישואים מוצאת עצמה לא בתשוקה הפרטית
שהציתה אותה אלא במנהג הציבורי הנותן לה צורה. מכאן שאפילו
במדינה חילונית, לשבועת הנישואים יש משמעות טרנסנדנטלית -
משמעות שאינה יכולה להסתכם במונחי חוזה או הסכם. שבועת
הנישואים אינה נוצרת בין בני הזוג, אלא נכפת על ידי המוסד,
השואף לתרגם לצורה מובנת את המחויבויות החדשות אשר בני הזוג
נוטלים. האיום הגדול ליותר למוסד הנישואים הוא "אידיאולוגית
החוזה": ההשקפה שאדם אינו מחויב לתנאים להם לא הסכים. לדוגמא,
אדם הניצב אל מול אישתו החולה, יכול להצדיק גירושים בטוענה
שזוהי התרחשות אותה לא צפה. ברור שאדם מתחייב לדאגה לחייו של
האחר בנישואים, אבל התחייבות זו אינה יכולה להסתכם בהבטחה,
כיוון שתנאיה אינם יכולים להצפות מראש, גם לא חובותיה. המעבר
מתשוקה פרטית אל תוך מוסד ציבורי הוא זה הנותן תוכן ל"שבועה"
של אהבה ארוטית. ליצור נישואים כחוזה אישי, עם תנאים
והסתייגויות, הוא למעשה, לבטל אותם. העולם של מין בין "בגירים
בהסכמה" , עולם אשר נוצר בתיאום עם ה"חוזה החברתי" של המצפון
הליברלי הנאור, הוא, בנקודה זו, עולם פושר מדי לאהבה.
"עולם חדש ואמיץ" -
''Seven and half hours of mild, unexhausting labour, and
then the some ration and games and unrestricted copulation
and the feelies. What more can they ask for?''
- Huxley's Brave New World
הרומאים הזהירו כנגד כפירה לא רק בשל העונש שהדבר יביא
מהשמיים, אלא בנוסף בגלל ההתכחשות לחובה אנושית בסיסית - החובה
לאבותינו ולצאצאנו. לחלאים של החברה המודרנית יש מקור בכפירה.
הדבר החשוב בדת, בעולם העתיק, לא הייתה אמונה תיאולוגית, אלא
ההתארגנות סביבה. דת היה בראשיתה התכנסות, הרגל, דגש צנוע
מבסיסו לכל מה שהוא לא "האני" וקידה עמוקה בנוכחות הקדושה.
שלשלאות הטבע הן אלו שנוצרו על ידי אל. הן נקראות חופש,
רציונל, מוסריות ובחירה. שלשלאות אנושיות הן אחרות, והן עשויות
לחלוטין מן הבשר והנאות הבשר. הן מהדקות עצמן חזק יותר מכל
סיבה, שיפוט מוסרי או בחירה. לכן אין סבל ב"עולם חדש ואמיץ",
או כאב, סבל או פקפוק. גם לא אושר. זהו עולם של הנאות מבוססות
בו הסיבות לסבל מוגרו, ואיתן, כל תקווה.
אך אהבה היא סיבה לסבל; כך גם חופש, שיפוט ובחירה. וגם דברים
אלו יעלמו מ"עולם חדש ואמיץ". כשאנו מעומתים עם תושבי עולם חדש
ואמיץ, איננו מזהים את עצמנו, אנו, באינסטינקטיביות דוחים צורת
חיים זו כחסרת תכלית, מפלצתית.
יצרנו צלם אליל מהקדמה. אבל "קידמה" היא רק שם נוסף לחלומות
אנושיים, לשאיפות אנושיות, לפנטזיות אנושיות. כשאנו סוגדים
לקדמה, אנו משתחווים לפני מזבח עליו מוצגים כל חטאינו. אנו
הורגים בתוך עצמנו את האדיקות ואת רגש התודה, כשאנו מאמינים
שאין אנו חייבים לעולם דבר, והעולם חב הכל לנו. זו המשמעות
האמיתית, לטעמי, של הדת החילונית החדשה של זכויות אדם. אני
ממשמע אותה כדת כי היא נמצאת באותו מקום אשר התפנה מאמונה עם
עידן ההשכלה. זוהי דת האומרת לנו שאנו מרכז היקום, ללא מקום
לציות, כיוון שהעולם מסודר לפי זכויותינו.
התוצאה מבוטאת בהתייחסותם של אנשים. כל אכזבה מובעת בתביעה,
בתקווה להפוך הפסד חומרי לרווח חומרי. ולא משנה מה קורה לנו,
אנו לעולם לא במקום האשם. מבט מהיר לאמנות מודרנית, ספרות
ומוסיקה יבהיר את זה. נמצא שם סלידה מן החיים האנושים, עצב
סינגלורי. זוהי סלידה בלתי נמנעת שהיא תוצאה של החשיבה על מה
מחויב להם, ולא על מה חובתם. נצחון החטא לפיכך, מגיע עם חוסר
יכולתנו לתפוס אותו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.