תשוקה מינית היא תוצר חברתי. כמו שפה, היא נוצרת מהיחסים שבין
בני אדם ומוסיפה לאותם יחסים מבנה ויציבות משל עצמה. מכך לא
נגזר, כמובן, שתשוקה מינית היא רק "קונבנציה", או איננה חלק
מהטבע האנושי. ניתן לדמיין אדם מחוץ לחברה - הומו פאבר - אך
הוא לא יהיה תופעה טבעית, אלא מוזר מעצם היותו - יצור שבו
הפוטנציאל האנושי הנורמלי קפא או הושמד. הומו פאבר יהיה ללא
תשוקה מינית וללא מוסריות. הוא גם לא יהיה איש - או לפחות, הוא
יהיה איש רק בפוטנציה, כמו עובר או תינוק. מבין הפנטזיות
הרוסואיות שחלחלו לחשיבה המוסרית של ימינו נמצאת האמונה שעל
ידי ניעור הקונבנציות של "החברה", ניתן להשיג שחרור מיני:
לחזור למקום של תשוקה חסרת אשם וטהורה, ללא הטרדה של הקונפליקט
שבין תמימות לידע. אם הטיעון שלי נכון, אין שום היגיון ברעיון
שהגשמה מינית או תשוקה מינית ממוקמת מחוץ לחברה, במצב של טבע
שאליו, באקט המיני, אנו צריכים לחזור. להיפך, מחוץ לחברה אין
דבר שהוא מובדל כאנושי, ועל כן כל הערכים בטלים. הפתרון
הרוסואי, של חיפוש משמעות מממשת מינית מחוץ לחברה הוא ביטוי
נוסף של הניכור שאותו הוא מגנה וניסיון להלביש את האינדיבידואל
המנוכר בתכונות של מוסריות.
בנייתה של התשוקה המינית ובנייתה של האישיות הן אותו תהליך,
הנתפס באספקטים שונים. אין התפתחות אנושית ומינית הנמנעת
מבניית התשוקה, וכך גם לגבי התפתחות הזהות המגדרית - בני-אדם
ביסודם הם יצורים חושקים, ותשוקה ביסודה היא אישית. תשוקה
מבוססת על ערך, ערך שהוא חלק ממשמעות, שהיא יחד עם הערך,
התחייבות. תחושת המחויבות שבנו מאירה את התשוקה בקדושה מסוימת,
בעצם בחירתנו לקדש סובייקט. כך משמעות מוטמעת בתוך הניתן
לסובייקט, כיוון שאיננה ניתנת להפרדה מהקונספציות שבהן נראה
העולם. באותו זמן, לדברי היידיגר, משמעות שכזו יכולה להיאבד.
ה-LEBENSWELT - העולם הממוסד והמיוחס - מתפרק אז ומתקיים רק
כפרגמנטים. במקום כזה, אנו מעומתים עם עולם שהוא כמעט אך ורק
אובייקטיבי, ומוצאים את קיומנו כסובייקטים בסכנה.
זוהי אינה תמה שעוצבה בפנומנולוגיה, אלא היא נבחנה עוד על ידי
קאנט, בביקורת התבונה המעשית. שם קאנט מדגים את חוסר היכולת
ליישב בין שתי תפיסות שונות - בין היותנו יצורים חופשיים,
בעולם אשר "פתוח לפקולטות", ובין ראייתנו את עצמנו כחלק מהטבע,
יצורים ברי-מוות הכפופים לחוקי הקוזאליות, שעליהם אנו יודעים
רק מן המדע.
תשוקה מינית, בתצורתה האידיאלית, אמורה לפשר בין שתי הסתכלויות
אלו - מקום אשר לא יכלול את היכולת לקשר אינדיבידואלי ייראה
כסוג של חזון קומי המציג עבדות טרגית, שבה הנשמה האנושית היא
כלי בידי הגוף והאקט המיני הוא עניין של טכניקה בלבד.
לעומת זאת, יאמר הנאופלטוניסט, רגע התשוקה הוא נקודת ההשקה של
העל-זמן עם הזמן, תצוגה בתחפושת ארצית של רוח נצחית. אבל אנו,
החיים ללא חזון שכזה וללא חברה שמאפשרת חזון שכזה, ממקמים את
התשוקה במקום אחר, או, אם איננו מצליחים למקם אותה, אז מסירים
אותה מן המקום המרכזי שהיא תופסת בחיינו. ישנן חברות המגבילות
קיומו של אקט מיני לטקסים דתיים בלבד, על מנת למלא צורך למקם
את המיניות מחוץ לספרה של יחסים אישיים. בדומה לכך, החברה
המשוחררת של שנות ה-60 חיפשה דרכים להימלט מן הפחד של יחסים
אישיים ב-PARTOUZE ובאורגיות. (PARTOUZE - סוג של מסיבה
שאורגנה על ידי צעירים מהשמאל הפריזאי, שבה כל אחד היה צריך
להביא בן/בת זוג על מנת לזכות בזכות לשכב עם כל אחד אחר מבין
הנוכחים במסיבה). יש כאלו הרואים התנהגות זו כ"ילדותית" או
"בלתי בוגרת", אך בצורה חשובה אף יותר, ניתן לראות בכך פגיעה
בנטייה אנושית חשובה על ידי הסרת ההתכוונות האופיינית
לרגשותינו, ועל ידי כך להרוס את הצורה החזקה ביותר של איחוד
בין-אישי. אולי זה רק עוד צעד בדרך לצורה מחייבת פחות של איחוד
חברתי, או שמדובר בדוגמה נוספת של הסוליפסיזם המאיים על חייו
של האדם המשוחרר-מדי.
ובכלל, העניין בתשוקה וסקס כסממן העיקרי של אהבה הוא חלק
מנטייה מסוכנת להניח שהדוגמה המרכזית לתופעה כלשהי היא
הקיצונית או הבולטת ביותר. החיפוש הנ"ל אחרי הפתולוגי הוא
בבסיסו איזה שהוא חוסר-כבוד לנורמלי, למחוות יום יום, לרגעים
קטנים ולהצטברות עצם האינטנסיביות של קשר אינטימי להגדרה מקיפה
יותר. זהו חוסר כבוד שמקורו בתקופה הרומנטית ובתנועה הרומנטית
- חשוב לזכור שהתנועה הרומנטית לא המציאה את האהבה הארוטית, זו
הייתה קיימת עוד עם היוונים, אלא את התפיסה המעוותת של אהבה,
אשר מחפשת את תמציתה של האהבה במחלתה, ורואה את סומק הקדחת
כלהט הבריאות מלאת התשוקה.
בין הגישה הרומנטית בעליל של הנאופלטוניזם לסוליפסיזם הציני של
השמאל הפוקויאני יש צורך למצוא מקום אחר לתפיסת התשוקה, ואולי
המקום הוא זה: אנו מתייחסים אחד לשני כבלתי-ניתנים להחלפה
בתשוקה, כמו באהבה, ומחשבות מייחדות אלו מרכזיות בשני המקרים.
כמובן, בשני המקרים המרכיב המדובר הוא דמיוני בחלקו. מעבר לכך,
גם בחלקו המטפיזי ביותר של הטיעון איננו יכולים לאשש את
התאוריה כ"אמיתו של דבר", והיא איננה מתכתבת עם הוכחה
אמפירית.
מחשבות מייחדות, הן, במובן מסוים, מיסטיפיקציות. אך אנו חיים
על פי מיסטיפיקציות כאלו. הן הכרחיות להקלה על כאב ההתגשמות
הפיזית: הכאב שנכפה עלינו בשל הטבע הדואלי של חיינו, כשאנו
רואים את העצמי על נגזרותיו נדחקים הצידה על ידי הגוף וצרכיו.
אני מחפש אחרי האחר דרך גופה, מאחר שאין גישה אחרת היכולה להקל
על הפחד בשל האחר/שונה בה - הפחד שהיא לא שם ברוחה, והבשר שאני
מחזיק בזרועותיי איננו יותר מהצל של דידו בזרועותיו של
איניאס.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.