הבמה כשהייתה, השומר בפינה השמאלית, הקובייה במרכז, אין זכר
לקבצן העיוור, שני מליון ההודים הרעבים עדיין מאחור.
אלכסנדר ומילר נכנסים לבמה מצידה הימני, הם מתנדנדים כברווזים
לאחר ארוחה דשנה, שניהם מלטפים את כרסם ועל פניהם חיוך מאושר.
מילר דורך בטעות על רגלו של אלכסנדר בעקבות כך אלכסנדר מועד
ונופל על הרצפה.

אלכסנדר: למען השם מילר! תסתכל לאן אתה הולך!
(הקבצן העיוור מדדה פנימה מצד ימין)
מילר: סלח לי, כנראה שמחשבתי נדדה.
קבצן עיוור: פת לחם.
אלכסנדר: לא תודה, אינני יכול להכניס לבטני אפילו עוד פירור
נוסף!
מילר: גם אני.
(שניהם משפשפים את כרסם)
קבצן עיוור: בבקשה אדונים נכבדים. זית, גרגר אורז.
אלכסנדר (מביט בעצבות אל השמיים): האמן לי, אם רק יכלתי
לזלול עוד, האמן לי שהייתי מאושר.
מילר: אמן!
(שניהם מתיישבים על הקוביה גב אל גב, נאנחים תוך כדי
ההתכופפות)
אלכסנדר: אחחח..כשהבטן מלאה כל כך, כל מה שבן אדם צריך זה
קצת עניין בצרתם של אחרים.
מילר: נמנום! אדם זקוק לשעת נמנום בריאה בצהרים!
אלכסנדר: צרות האחרים הן דרך נפלאה ללמוד עד כמה יפה הצלחת
בחייך.
מילר: צרות של אחרים גורמות לי לנמנם.
(שקט)
אלכסנדר: ובכן, נבחן את הסביבה.
(מביט סביבו)
השומר עדיין כאן!
מילר: עדיין שומר?
אלכסנדר: כמדומני.
מילר (לשומר): פקח עין!
(השומר אינו מגיב)
אלכסנדר: הארמון הלבן עדיין כאן!
מילר: הטאג' מאהל כוונתך.
אלכסנדר: אולי, איני יודע, כל הארמונות נראים בעיני אותו
דבר.
מילר: המשך בבקשה.
אלכסנדר: הקופסה עדיין כאן!
מילר (בבהלה): היכן?
אלכסנדר: אתה יושב עליה.
מילר: נכון.נכון.
אלכסנדר: דוקטור מילר עדיין כאן!
מילר (נעמד, בגאווה): אמת ויציב!
אלכסנדר (ממלמל): קופסא, דוקטור מילר, שומר, ארמון. (חוזר על
הרשימה שוב ומונה באצבעותיו, חוזר עליה שוב ומונה שוב
באצבעותיו, מגרד בפדחתו, קם ומביט שוב על כל הסביבה, מונה שוב
בקול)
משהו חסר פה!
מילר: משקה?
אלכסנדר: לא, ברשימה.
מילר: איזו רשימה?
אלכסנדר: אני עורך רשימה של דברים שהיו כאן קודם.
מילר: וחסר משהו?
אלכסנדר: אינני בטוח.
מילר: אז בבקשה תחדל לשבור את ראשך בעניין! אם אינך זוכר מה
היו הדברים הללו שאבדו לך כנראה שלא היו מספיק חשובים.
אלכסנדר (ממלמל): הדברים הללו. כן. הדברים הללו. (מסתובב
ומביט בהודים, חוזר ומביט במילר)
איך קראת לדברים הללו? (מצביע על ההודים).
מילר (מביט אחורנית, נאנח): אוי, הם עוד כאן.
אלכסנדר: איך קראת לזה?
מילר: "הודים" כמדומני.
אלכסנדר: כן, זה בהחלט מצלצל לי מוכר, ובכן, מה הם עושים
כאן?
מילר: עייפתי מאלו, הקדשנו להם די והותר היום בבוקר, הרבה
יותר ממה שהיו ראויים לו כלל!
אלכסנדר: וכפי שכבר ציינתי-
מילר (מתפרץ): ציינת זאת כבר פעמים אין ספור!
אלכסנדר: ובכל זאת, הייתי מעוניין מעט לחדד את הנקודה-
מילר (מתפרץ): הנקודה ברורה לכל!
אלכסנדר: האם אני קולט מידה של עוינות בדבריך?
(שקט, מילר מרכין ראשו)
אלכסנדר: מילר ידידי, האם הנך סובל ממיחושים בבטן?
מילר (מדוכדך): שכחתי את השיר.
אלכסנדר: שיר?
מילר: השיר שבכובע הקבצן.
קבצן עיוור: אדונים נכבדים, עשו עמי חסד, פרוטה.
אלכסנדר: מה עושה שיר בכובע הקבצן?
מילר (בכעס): לא סתם שיר! שיר שלי! יצירת אומנות נעלה שהוא
אינו ראוי לה!
(מילר קם וניגש אל הקבצן, מביט בו, יורק בפרצופו וחוזר לשבת,
כשמילר מתישב אלכסנדר קם ויורק על הקבצן גם כן)
מילר: עכשיו הוא קיבל את המגיע לו.
אלכסנדר: בהחלט!
(שקט)
מילר: לרגע פחדתי שאיבדתי את עשתונותי והתנהגתי כחיה אל מול
אותה טינופת פרימיטיבית.
אלכסנדר: כלל לא, נהגת כשורה!
מילר: האם הנך בטוח שלרגע לא גבר יצרי על קול ההגיון?
אלכסנדר: מילר ידידי, לא רק שנהגת בריסון מופתי הייתי אף
מגדיל ואומר שנהגת בו במידת הרחמים!
מילר (שהוקל לו): והלא זה הדבר המבדיל בין בן תרבות לבין
קבצן עיוור?
קבצן עיוור: אדונים נכבדים, רחמו על קבצן עיוור, פתחו את
לבבכם.
(מביטים אל עבר הטאג' מאהל)
מילר: ארמון יפה.
אלכסנדר: בוודאי עלה הרבה כסף.
מילר: הייתי אומר שהצדק עמך ידידי.
אלכסנדר: ולא לראשונה.
מילר: חבל שכה מעטים הם הדברים היפים בעולמנו.
אלכסנדר: וכה רבים האנשים.
מילר (בהסכמה): רבים מידי.
(שקט)
מילר (קם, ידיו על מותניו): ובכן, נמשיך בנדודינו?
אלכסנדר: להיכן?
מילר: איני יודע.
אלכסנדר: ובכל זאת נמשיך לנדוד?
מילר: ללא ספק אינני רואה עצמי נשאר פה רגע מיותר.
אלכסנדר: וכי למה?
מילר: מפני שאני יכול לזוז ואף מהר.
(אלכסנדר עדיין יושב, מהרהר)
אלכסנדר: עניין זה מזכיר לי דיון ישן עם בחורה ומשקפיים.
מילר: המשקפיים היו שייכים לבחורה?
אלכסנדר: כמדומני.
(שקט)
מילר: ובכן, המשך.
אלכסנדר: אחסוך ממך את העניין, בוודאי שמעת סיפור זה ואחרים
פעמים רבות.
מילר: אני עמוד על כך, המשך! כולי אוזן.
אלכסנדר: ולא תקטע אותי באמצע?
מילר: חס וחלילה! הרי הנני איש תרבות!
אלכסנדר (שקט, אלכסנדר בוחן את הנוכחים, מוודא שכולם
מאזינים): ובכן היה זה בנעורי  המוקדמים, פגשתי נערה יפת מראה
אשר היה בקדקודה אף יותר מקמצוץ.
ימים ולילות הייתי מסתובב אל מול פתח ביתה, שולח לה מילות
אהבתי קשורות בסרט ואף חטאתי באותה התקופה בחיבור שירי אהבה
פחותי ערך.
יום אחד, באחד מאותם דיבורי סרק אשר שוחחנו במשך שעות רק על
מנת להיות זה בחברתה של זו ללא הצורך המביך להישיר מבט ברגע של
שתיקה, התחלנו לתהות בקשר לשאלה התיאולוגית "מדוע החל האדם
לנדוד?".
עד מהרה פרשתי בפניה את טענתי המאוד רומנטית ובוסרית לגבי אדם
וחווה.
טענתי שאדם וחווה למרות ששניהם מוקמו בגן העדן, הונחו בשני
מקומות שונים, על כן היה עליהם לנוע ממקום ישיבתם וליצור על
ידי כך שביל - כשם שעושים החלזונות.
באותה תקופה התעניינתי בביולוגיה בכלל ובחלזונות בפרט, במיוחד
הדהימה אותי העובדה שחלזונות, בשל איטיותם וזמן פעילותם הקצר,
מותירים שביל של ריר בהלכם, כך - אם במקרה שבלול יעלה על שביל
ריר של שבלול אחר הוא ימשיך לעקוב אחריו בתקוה שיפגשו ויוכלו
להזדווג.
מכך הסקתי שבני האדם הראשונים יצרו את השבילים הראשונים
בחיפושם זה אחר זה וכתוצאה מכך נולד יצר הנדודים באדם.
מילר: מעניין ביותר, אם כי כמובן מאוד לא מדעי.
אלכסנדר: ובכן, כיום אני מתבייש באותה הליריות הבוסרית של
דמיוני, אך באותם הימים ראיתי באותה המחשבה עומק תיאולוגי
במקום רומנטיקה נבובה.
מילר: אל תחמיר עם עצמך, בעניין.
אלכסנדר: אל תדאג, אינני מאמין בהלקאה עצמית.
מילר: ומה אמרה הבחורה?
אלכסנדר: הבחורה?
מילר: הבחורה עם המשקפיים.
אלכסנדר: אניה?
מילר: כמדומני הייתה זו נערה אחרת.
אלכסנדר: כל הנערות הללו, כל הארמונות, כל העניים, כולם כל
כך דומים בעיני.
מילר: ובכן, מה אמרה?
אלכסנדר: הנערה עם המשקפיים?
מילר (נאנח): כן!
אלכסנדר: טענה שלדעתה הנדודים הם יצר.
מילר: וזה הכל?
אלכסנדר: כמדומני.
מילר: מעניין.
אלכסנדר: וכי מה כל כך מעניין בתשובה יבשושית זאת?
מילר: תשובה זו, למרות היותה מאוד בלתי שלמה ומנומקת הנה
בדיוק אותה התשובה שהגעתי אליה בעצמי פעם בעבר כאשר התעמקתי
בשאלה זו.
אלכסנדר: האם תוכל לפרט מעט יותר באמירתך האחרונה?
מילר: בשמחה.
(מביט סביבו)
אני זקוק לעץ!
אלכסנדר (מצביע על הקופסה): הקופסה עשויה מעץ.
מילר: ובכן, נדמיין שהקופסה היא עץ.
אלכסנדר: שחור!
מילר: סליחה?
אלכסנדר: עץ שחור.
מילר: אבל זה הדמיון שלי!
אלכסנדר: בבקשה אל תשתלט, תן גם לי להחליט באותה המידה שבה
אתה מחליט.
מילר: בסדר, אך כוונתי הייתה שנדמיין שהיא עץ הדעת.
אלכסנדר: ובאמצע הוא אדום!
מילר: זה כלל לא דומה!
אלכסנדר (זועם): אני לא ביטלתי את הדמיונות שלך!
מילר (מיואש): זה עץ גבוה ומהודר.
אלכסנדר (נלהב): ובלי ענפים!
מילר (מסכם ביאוש): אז הקופסה הנה עץ הדעת שהוא שחור, עם
אדום באמצע, גבוה, מהודר ובלי ענפים.
אלכסנדר (נלהב): המשך את סיפורך, היכן אנחנו?
מילר: וכי אינך רואה שאנחנו בגן עדן?
אלכסנדר: כיצד אדע?
מילר: העץ.
אלכסנדר: אין זה מספיק.
מילר: אם כן, יהיה השומר הבריטי אלוהים.
אלכסנדר (נלהב, מצביע על הקבצן העיוור): והקבצן קוביה!
מילר: קוביה?
אלכסנדר: כדי שאלוהים יוכל לשחק בה.
מילר (מהרהר): משחקי קוביה הן אכן שעשוע נחמד.
אלכסנדר: אני עצמי חובב נלהב של משחקים בקוביה אך גם אני
אינני יכול להרשות לעצמי להמר בקוביות כל היום.
מילר: כנראה שאינך אלוהים.
אלכסנדר (מדוכדך): כנראה.
קבצן עיוור: אדונים נכבדים עזרו לי, הצילוני מגורל אכזר.
אלכסנדר (לקבצן): שתוק! אתה קוביה! (יורק בפניו).
(אל מילר) המשך בבקשה.
מילר (נעמד על הקוביה, מתחיל להרצות): ובכן, כפי ששמת לב אנו
בגן עדן, נדמיין בבקשה שאני, נאמר, "אדם"-
אלכסנדר (מתפרץ): ואני חד קרן!
מילר (ממשיך כמתעלם מאלכסנדר): ובכן, בראשית היה האדם לבדו
בגן עדן וכל שהיה זקוק לו היה בטווח יד, האדם לא היה זקוק לקום
בשביל להשיג לעצמו את הפרות להם השתוקק או את המים שזרמו
במעיין שלרגליו (אלכסנדר מצביע)
מילר: מה רצית?
אלכסנדר: סליחה שאני קוטע את הסברך המרתק כשלעצמו אך אני
חושב שאתה עומד על עץ הדעת.
מילר (מביט תחתיו אל הקופסה, יורד ממנה): ובכן, נמשיך.
אלכסנדר: המשך.
מילר (ממשיך להרצות על יד הקופסה): האדם בגן העדן לא היה
צריך לקום בכדי למלא את צרכיו, אבל, כפי שכל תינוק לומד במוקדם
או במאוחר, השינה באותו המקום בו עשה את צרכיו איננה נעימה
כלל.
על כן היה על האדם הראשון לזוז מעט ממקומו בכדי להפטר מאותה
העודפים שלא רצה שיתגלגלו סביבו, וכתוצאה מכך יצר את השביל
הראשון - אל השירותים ומהם.
ומאז אותו טיול ראשון הכל כבר היסטוריה, הצורך לגלות ולחקור את
סביבתו עלה לאדם הראשון בביתו החמים בגן עדן, אך יותר מכך נוצר
הצורך בסדר, הצורך לרכז דברים ביחד; הערים, השדות והמזבלות.
אלכסנדר: אני שמח שאני כאן והם שם! (מצביע על ההודים)
מילר: ולא רק זאת, הרי עם נמשיך עם קו מחשה זה נגלה שטוב
היות העשירים ביחד, העניים ביחד, והמתים ביחד, ועדיף שגם במוות
תהיה ההפרדה.
אלכסנדר: בהחלט לא הייתי מעוניין שמתים יסתובבו בחצר ביתי,
במיוחד אם היו עניים פעם.
(שקט, מילר נועץ באלכסנדר מבט זועף)
אלכסנדר: שני מליון הודים הנם טפשים פי מיליארד מחדר ריק!
מילר: כבר הזכרת זאת פעם אחת וכבר אז לא ראיתי במשפט זה חכמה
גדולה.
אלכסנדר: ובכן, ידידי המלומד מר מילר, כאן אתה טועה.
מילר: הסבר את עצמך.
אלכסנדר: ובכן, כפי שכבר הסברתי קודם, ככל שיש יותר אנשים
בחדר כך יורדת רמת השיחה-
מילר (מתפרץ): בעניין זה אינני חולק עליך.
אלכסנדר: רמת השיחה בין שני אנשים היא מהגבוהות ביותר
שיכולות להיות אבל למרות זאת אדם בודד יצלח אפילו עוד יותר
כאשר יעמוד בחדרו לבד, מלבד הדוגמאות ההיסטוריות בדבר אנשים
שהגיעו להישגים מדהימים ללא עזרת איש, חשוב בבקשה על רמת
הריכוז שאליה תוכל להגיע בחברת אדם אחד  לעומת מצב בו הנך לבד
בחדר ושוקע במחשבות עמוקות ללא הפרעה.
מילר: אינני חולק עליך עד כאן, אך כיצד יכול חדר ריק להיות
"חכם"?
אלכסנדר: בחדר ריק ישנה רק רוח, רוח נטולה טיפשות אנושית.
מילר: באמרך רוח כוונתך ל"אלוהים"?
אלכסנדר: כמדומני שכן.
קבצן עיוור: אדונים משכילים. עזרו לקבצן עיוור.
מילר (מתעלם מהקבצן): אם כך מן הראוי שהקופסה תהיה אלוהים
ולא השומר הנבוב.
(שניהם מביטים אל עבר השומר בדאגה, השומר אינו מגיב)
אלכסנדר: ובכן, הקופסה בהחלט הכי קרובה מבין השלושה לחדר
ריק.
מילר: אז יהיה השומר קוביה והקבצן עץ הדעת!
קבצן עיוור: אדונים. פרוטה או כפתור יצילו ממוות.
אלכסנדר (ניגש בזעם אל הקבצן): תהיה בשקט! אתה עץ הדעת!
"סייג לחכמה שתיקה"! (הקבצן מתגונן מפני היריקה העומדת לבוא,
אלכסנדר מחליט ברגע האחרון לא לירוק עליו, חוזר אל מילר)
אלכסנדר (למילר): יצא בזול.
מילר: יותר מדי בזול לטעמי.
אלכסנדר (כמתנצל): וכי מה אוכל לעשות, למרות כל מה שעשה לנו
אני מרחם עליו.
מילר: אתה אדם נעלה!
אלכסנדר: תודה רבה, ואתה ידידי אדם מוסרי!
מילר: כלום אתה חושב שאני אדם מוסרי?
אלכסנדר: הרי זה מה שאמרתי עכשיו.
מילר: כלום אתה חושב שיש דבר כזה הנקרא מוסר?
אלכסנדר: כמובן, הרי אנחנו בני האדם המצאנו אותו!
מילר: והאם איננו הרוצחים הגדולים ביותר?
(שקט)
אלכסנדר: אתה טוען שהמוסר האנושי אינו קיים?
מילר: אני טוען שאנו כאחד הבהמה.
אלכסנדר: וכי יש בכך חידוש? הרי ידוע מזה שנים שמקורותינו
מהקוף.
מילר: ובכל זאת איננו רואים עצמנו כחיות.
אלכסנדר: כמובן! הרי אנחנו חכמים פי כמה!
מילר (נואם): כאשר אנו מביטים בבעלי חיים אנו יוצאים מנקודת
הנחה שכל מרצם מופנה לשני כיוונים, השרדות והתרבות, אך האם אנו
בני האדם איננו נוהגים כך גם כן?
כאשר צרים על עיר והרעב גובר על היגיון האם המסורה אפילו תבשל
את בנה למען השרדות שטחית, בדיוק כשם שנוהגת האם הלביאה לעשות
לבנה - מלך החיות.
האם לא נרצח? נרצח ואף נרצח אם רק יהיה בכך הצורך, כשהרעב בעיר
גובר יצאו כל הגברים גדודים גדודים בשביל לכבוש את שדותיהם של
השכנים.
לשם מה הקמנו את מוסד הנישואין אם לא למען שמירת הגוף המייצר
וולדות בהישג היד?
ולשם מה אנו מלמדים את ילדנו לכבד את הזקנים אם לא למען לא
יזרקו אותנו אל השאול כאשר יבוא זמננו?
למה אנו דואגים להיות כל כך שונים בלבושנו ובגופנו אם לא בכדי
למשוך את הנקבות בנוצותינו הצבעוניות?
(בקריצה לאלכסנדר) ולמה נשים אוהבות כל כך גברים עם ארמונות של
שיש בבנק?
הכל רבייה והשרדות, כולנו חיות.
כאשר ידרש נדע להתנהג כמאולפים ולשחק את המשחק, נדע לחבר
סרנדות ולעבוד קשה בתוך משרד.
וכאשר ייווצר מצב אחר נדע לחשוף ציפורניים ולנהום. אנחנו
חיות.
אלכסנדר: אני מוחה! אינני חיה! אני אדם נאור ואף אתה! הרי
איך תוכל להסביר את תרומתך הנדיבה לקבצן העיוור אם לא כמחווה
אנושית יחודית לאדם?
מילר: תרמתי כי הורגלתי לחוש בכאבי ההזדהות, כאשר אני צופה
בארי הרודף אחרי אנטילופה בערבות אפריקה אינני מרגיש שנעשה שם
עוול בלתי יתואר, טבעי בעיני שהארי יאכל ולו רק מפני שאינו
יכול אחרת.
אך כאשר אני צופה בעני העיוור המבקש ממני עזרה קל לי יותר
לדמיין את העיוורון או הרעב מאשר את המחסור בפרוטה על כן אני
תורם, מפני שאני מעדיף לעזור לעני מאשר להבין אותו, אני מעדיף
לשנות את המציאות מלהבינה.
אך האמן לי! העני לעולם לא יפרד מפרוטה, בעודו עני הוא מזדהה
עם כל פת לחם הנכנסת לפיו.
אלכסנדר: אינני מסכים! אני שונה מהחיה, אני שולט על החיה ועל
הטבע!
מילר: האם אינך מת? האם ברעידת אדמה לא יפלו כל מגדלייך? האם
המחלות והרעב פסחו עליך ועל עמך? האם אתה חושב שהאנושות שולטת
בטבע?! אנו הרי רק פירור על סנטרו של כדור הארץ, תגלחת עדינה
אחת ולא היינו עוד.
אלכסנדר: אבל אנחנו יודעים לכתוב!
מילר: וקוף ידע לקלף בננה בעזרת רגליו.
אלכסנדר: אתה ציני!
מילר: אני אדם משכיל, המעמד מחייב.
(שקט)
אלכסנדר: והאם מחשבות מאין אלו לא גורמות לך להרגיש חסר
יחוד?
מילר: האם עלי להגיע רק למסקנות שלא יזעזעו את כל אמונותי,
מסקנות בהן אני מעוניין?
אלכסנדר: האם אי פעם תענה לשאלתי?
מילר: כן.
(שקט)
אלכסנדר: ובכן, האם מחשבות מעין אלו לא גורמות לך להרגיש חסר
יחוד?
מילר: כלל לא, אני מרגיש מיוחד מאוד על היותי כל כך חכם
למרות היותי כל כך טיפש!
אלכסנדר: לשונך מהירה.
מילר: ורק חריפותה גדולה ממהירותה.
אלכסנדר: אכן.
(שקט)
אלכסנדר: השמיים מתחילים להחשיך.
מילר: נראה לך שירד גשם?
אלכסנדר: כמדומני שלא.
מילר: ומתי ארוחת הערב?
אלכסנדר: בקרוב.
מילר: אם כן, אולי כדאי שנחזיר כך אחד לתפקידו המקורי?
אלכסנדר: מה כוונתך?
מילר: עץ הדעת, אלוהים והקוביה, הייתי מעוניין שכשאחזור לכאן
בפעם הבאה השומר יהיה שומר והקוביה תהיה קופסה מהסיבה הפשוטה
שאינני מרגיש בנוח כאשר אני מתיישב על אלוהים.
אלכסנדר: וכמו כן, הייתי מעדיף שהשומר יוכל לחזור להיות שומר
כדי שיוכל להגן עלינו במקרה שההפגנה - שלא תהיה כמובן, אבל אם
תהיה, אלימה.
מילר: כמובן.
אלכסנדר: ובכן. (מצביע על השומר) שומר! (מצביע על הקופסה)
קופסה! (מצביע על הקבצן העיוור) קבצן עיוור! (קבצן מתגונן מפני
היריקה) (מצביע על מילר) דוקטור מילר ידידי! (מצביע על עצמו)
אני, אלכסנדר! (מצביע על הטאג' מאהל) ארמון לבן!
מילר: טאג' מאהל.
אלכסנדר (מצביע שוב על הטאג' מאהל): טאג' מאהל! (מצביע על
ההודים).
מילר: הודים.
אלכסנדר: הודים!
מילר: יפה אמרת, יש לקרוא לכל דבר בשמו.
אלכסנדר: תודה לך ידידי, כפי שאתה אמרת; "חברי המאולף".
מילר (מחייך): הלצה מחוכמת ידידי!
צלצול פעמון
אלכסנדר (מביט בשעונו): זה שוב הנער שמצלצל בפעמון.
מילר (מציץ בשעון גם כן): אם כן כנראה שבקרוב ארוחת הערב.
(מתחילים ללכת אל עבר היציאה, אלכסנדר נעצר)
אלכסנדר: האם יש לך איזה מטבע בכיס?
קבצן עיוור: מטבע נחושת אחד בבקשה. פת לחם.
מילר (מתעלם מהקבצן, מחטט בכיסיו): אין ולו מטבע יחיד.
אלכסנדר: מאוד מביך. מאוד מביך.
מילר: מה העניין?
אלכסנדר: נהוג לשלם לנער הקורא לארוחות מטבע אחד כתודה על
מעשיו.
מילר: אכן מנהג יפה.
אלכסנדר: הם אתה בטוח שאין לך מטבעות?
מילר: כמדומני שלא.
אלכסנדר: ומה נעשה?
קבצן עיוור (מקשקש במטבעות שבכובעו): עשו עמי חסד.
(אלכסנדר נמתח בשמחה, הוא הולך אל עבר השומר הבריטי ולוקח ממנו
בעדינות ובזהירות את חרבו תוך כדי תשומת לב עמוקה לתגובותיו,
חוסר תגובותיו, של השומר. לאחר מכן הוא מתקרב את הקבצן מעט
וממרחק הוא מותח את עצמו כמה שיוכל ובעזרת החרב הוא הופך את
כובעו של הקבצן, הכובע נופל והמטבעות מקשקשים על הרצפה,
אלכסנדר מחזיר לשומר את החרב, הוא עדיין אינו מגיב, חוזר אל
מילר ובדרך מרים מטבע מהרצפה)
מילר : יש אלוהים!
אלכסנדר: אכן נחסכה מאתנו מבוכה גדולה.
(יוצאים)
קבצן עיוור (אוחז בידו שמדממת מעט זוחל ומגשש אחר כובעו
ומטבעותיו שאבדו): עזרה. עזרו לקבצן עיוור ופצוע. פת לחם.
(חושך)


סוף מערכה שניה.

http://stage.co.il/Stories/56872 (מערכה שלישית).