הקומקום רתח, הכנתי קפה שיפקח לי את העיניים, והסיגריה נדלקה.
עוד יום חורפי שכזה, אין חשק לקום בבוקר, הקור המקפיא שאחרי
המקלחת, בררר. רק המחשבה גרמה לי להצטמרר. בין שאיפה לנשיפה
קראתי מייל אחר מייל.  סיימתי עם האישיים ועברתי למיילים
מהעבודה. הקלקתי על אחד ממחלקת ביצועים, "עקב גילויים מרעישים
על חוסר רגישות מוגזם ומיותר על כל העובדים במחלקות האחראיות
על רגשות לא נעימים לבצע משימה על עצמם. במידה ולא תפעלו לפי
נוהל זה ההנהלה הראשית תורה על ביצוע המשימה עליכם. ראו
הוזהרתם".
"עוד פעם הם מתחילים עם השטויות שלהם", מלמלתי, "בגלל שכמה
אנשים התלוננו? תמיד מתלוננים על המחלקה שלנו, זה לא חדש, מה
קרה עכשיו שההנהלה התעוררה?". לגרום לעצמי לבכות נשמע מטופש
לגמרי אז מחקתי בחוסר עניין ועברתי לבאים בתור. עיניי נתקעו על
מייל חדש שלא הופיע קודם, הוא קרץ אליי באותיות אדומות:
"הנדון: משימה חדשה".
"אוי אלוהים", אני ממלמלת: "מה עכשיו? איזו מן חופשה זו, אם
באמצע אתה שולח אותנו לעבודה? זה לא שאין לי מחליפה"
אני מקליקה פעמיים, על המסך נפתח חלון.
אל: יוצרת הדמעות
מאת: אלוהים
הנדון: משימה חדשה

דחוף! דחוף! דחוף! דחוף! דחוף! דחוף! דחוף! דחוף! דחוף!

"כפרה עלייך, עיניים שלי, אני יודע שאת בחופש, אבל זה מה זה
חשוב, זאת משימה קשה, ואת יודעת שאני סומך רק עלייך בדברים
האלה.  בקובץ המצורף תמצאי את כל הפרטים.
תודה נשמה, סומך עלייך,
שלך, אלוהים".

"יופי", נאנחתי: "תמיד אלה שלא זורקים זין בעבודה נדפקים. למה
אני לא יכולה לנצנץ כמו כולם, למה? הייתי מקבלת יותר חופשות,
ומהסוג שלא מפסיקים באמצע".
אבל קול האלוהים אמר את דברו, או יותר נכון כתב את דברו מאז
שהשתכלל והביא את האינטרנט לעולם, לא יכולתי לומר לו לחכות
שאני אחזור למשרד. בכל זאת, זה אלוהים. אף אחד לא אומר לו לא,
אז פתחתי את הקובץ, אפילו שמרתי אותו בלפ-טופ, ההם שם למעלה
יודעים הכל, שלא יגידו שהתחלתי לזלזל בעבודה.
קראתי את המייל, המשימה שלי הייתה לגרום למישהו כאב. 'נו באמת,
ממתי זו העבודה שלי לגרום כאב. אני בכלל ממחלקת דמעות, מה קרה
לעובדים של מחלקת כאב? יצאו לשביתה? בכל שנה הם נבחרים למחלקה
המצטיינת, בטוח יש שם מישהו שמתאים יותר ממני לעבודה הזאת. מה
אני כבר יודעת על איך לגרום כאב, ועוד בלי תדרוך, בלי הכנה,
שום קורס מזורז?', מחשבות נוטפות התמרמרות התרוצצו לי בראש,
אבל לא הייתה לי ברירה, גם אם הייתי מתלוננת בהסתדרות הפועלים
השמימיים זה לא היה עוזר לי, זו הייתה משימה אלוהית ישירה.
באסה, אבל לא הייתה לי ברירה.

חצות, התלבשתי חשוף, ממש לא הסגנון שלי, אפילו התאפרתי בחוסר
רצון כי ככה אלוהים ביקש, עצמתי עיניים וחשבתי על הכתובת
שאלוהים כתב. בד"כ כלל אסור לעובדים שמימיים לעבור ככה ממקום
למקום בכדור הארץ, אבל הרשיתי לעצמי לכופף קצת את הנהלים, בכל
זאת טרטור בפקקים במרכז ת"א באמצע החופשה שלי... מצידי
שיתפוצצו שם למעלה.
כשפקחתי את עיניי ניצבתי בתוך תא שירותים שמישהו שכח להוריד בו
את המים. אף פעם לא הצלחתי להבין לגמרי איך העניין הזה של
המעברים עובד, כמעט העיפו אותי מקורס יוצרי הדמעות בגלל זה.
הורדתי את המים לטובת האנושות, ופתחתי את הדלת. גיליתי שהמעבר
שביצעתי לא היה כזה גרוע, באמת הגעתי אל הפאב רק לחלק המסריח
במיוחד שלו. הרבה בני אנוש היו שם, שישי בערב בפיק אפ בר, לא
חשבתי אחרת. הייתה לי תמונה של אותו אדם, אבל התחלתי לחשוש
שבכל הבלגאן הזה אני עוד עלולה לפספס אותו. אלוהים כמובן לא
פרט יותר מידי בקובץ, רק נתן לי את השם, תמונה, ומטרה סופית,
שירגיש כאב, עם כל השאר נתן לי כרגיל להסתבך לבדי. ישבתי במקום
היחיד הפנוי על הבר כמעט דחוסה בקצה, והזמנתי קוסמופוליטן,
משקה אלכוהולי ארצי שהבנות מהמשרד נורא התלהבו ממנו בחופשה
האחרונה שלהן. בדיוק כשהתחלתי לתהות איך לעזאזל אני אמצא אותו,
מישהו נדחף מאחורי, שולח יד אוחזת שטר כסף לעבר הברמן.
"סליחה", הוא התנצל, אבל לא הזיז את היד. "קצת חצוף", אמרתי
והסתובבתי לעברו, התכוונתי לשפוך עליו את המרמור שלי מאותו
היום, אבל לא יכולתי. הפנים מהתמונה חייכו אליי, אבל החיוך
מייד נמוג. משום מה גם הוא היה בהלם. מבטינו נתפסו לדקה ארוכה
ואם הברמן לא היה מתערב כנראה שהיינו ממשיכים ככה עד הבוקר.
"מה תשתה?"
הבחור, עומר, כמו שהיה כתוב במייל, ענה לבסוף, "גלנפידיך, ועוד
אחד ממה שהבחורה שותה".
ממבט ראשון הוא נראה לי כמו עוד בן אנוש חלקלק, מאלו שעוברים
מבחורה לבחורה. בטח הוא גרם הרבה כאב ככה שעכשיו הגיע הזמן
שגם הוא ירגיש את זה, ניחשתי.
כמו בקסם הגבר שישב לצידי, נמוך עם כרס, מצא מישהי להעביר איתה
את הלילה, והם יצאו מהפאב. אלוהים עובד בדרכים נסתרות, חשבתי
וחייכתי לעצמי, בזמן שעומר התיישב על הכסא הסמוך.
"נעים מאוד, אני עומר", הוא הושיט לעברי את ידו ברשמיות לבבית,
ואני לחצתי אותה בחיוך. שפע בטחון עצמי שאני אשמח לרמוס הבחנתי
והשבתי "נעים גם לי, אני יעל".  
לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מידי, הבחור לא הביט באף אחת אחרת,
אפילו לא פזל, הוא יזם את השיחה, ומשם היא התגלגלה מעצמה באופן
טבעי. ידעתי שחצי מהמשימה כבר ביצעתי, אבל לא היה לי מושג איך
אגיע לחלק הכואב שבה. כעבור שעה ושני קוסמופוליטן, החלטתי
להפסיק לחשוב יותר  מידי, גם ככה עד לאותו הרגע דברים קרו
מעצמם וכנראה זה יימשך ככה. חוץ מזה, זה שאני עובדת לא אומר
שאסור לי להנות מזה. משום מה לא דיברנו על עצמנו, עניין שדי
חסך לי הרבה כאב ראש, להתחיל להתפתל בשקרים על משפחה שלא קיימת
וקריירה שמעולם לא הייתה לי, מעולם לא היה החלק האהוב עליי
במשימות כאלה, אבל דווקא בחופשה הזאת רציתי להרגיש משהו. שושי
ממחלקת שמחה סיפרה לי שהכירה בן אנוש בחופשה שלה לפני 3 שנים
ומאז הם נפגשים בכל פעם שהיא יוצאת לחופשה בכדור הארץ. בגלל זה
היא גם קיבלה היתר מיוחד לחופשות מרובות, והיא אפילו כבר שלחה
בקשה לרישיון נישואין. זו הייתה הפעם היחידה בה התנסיתי ברגש
הקנאה, ואפילו דיברתי על זה עם יועץ הרגשות של המחלקה. הוא אמר
שזה טבעי כי יש בתוכי קשת של רגשות רדומים מהימים בהם הייתי
אנושית,  ושאני לא צריכה להיבהל מזה שרגש כזה או אחר מתעורר
בתוכי. ואולי אפילו פעם אחווה אהבה כמו שושי והרבה יצורים
שמימיים אחרים שגילו מחדש את רגש האהבה.
השיחה שלי ושל עומר הייתה מאוד מעניינת, אבל אפילו לא קרובה
למשהו אישי, עברו שעתיים של דיבורים ושום דבר לא התעורר אצלי.
בעצם משהו כן התעורר בתוכי, החרמנות. הוא נראה ממש טוב, היו לו
זיפים בני כמה ימים, שפתיים משורטטות מעל סנטר חזק. כשהביט בי
חשתי את עיניו הכחולות חודרות לתוכי ואיך אני טובעת בהן.
אצבעותיו הארוכות נטלו בדיוק עוד סיגרית מרלבורו אדום, ואני
דמיינתי בראשי כיצד הן מלטפות את עורי החשוף.
סקס עם בני אנוש לא היה עניין חריג בקומונה האלוהית שלנו,
והאמת היא שאני הקפדתי בכל חופשה בארץ לצבור לפחות חוויה מינית
אחת, אחרי החוויה הראשונה שבה הבנתי להפתעתי שאם יש חסרון
לגברים השמימיים לעומת הארציים, זה כל מה שקשור סקס. סקס גשמי
הוא הרבה יותר כיף מסקס רוחני אם תשאלו אותי, למרות שאצלנו יש
הרבה נשים שנגעלות מזה. ואז החלטתי שאני שלא משנה מה לפני
שייפרדו דרכינו אנחנו נשכב, ואני אשיג שני ציפורים במכה.
הוא השתתק והביט בי, ואני מיהרתי להתנתק מהמחשבות, לא היה לי
מושג אם שאל משהו או שסתם סיים לדבר. הסמקתי מעט, תגובה פיזית
רגשית שתמיד שנאתי בגוף האדם, והוא התחיל לצחוק. "אל תגידי לי
ששעה אני מדבר לעצמי..."
"המממ, קצת פחות משעה לדעתי אבל אני לא בטוחה באיזה שלב בדיוק
התחלתי לרחף", חייכתי משועשעת מהנטייה שלי לחלום בהקיץ.  
"כשאני חושב על זה די נפלתי עלייך, ויש כאן די הרבה גברים
שמנסים כבר כמה זמן לגרום לך להעיף בהם מבט, אולי כדאי ש..."
"אולי זה נכון, אבל יש כאן גם לא מעט בחורות שתוקעות בי מבטים
רצחניים על זה שתפסתי אותך".
"תפסת אותי, הא?", חיוך קטן הופיע על שפתיו, ואני הנהנתי
בראשי.
"יש מצב שאת צודקת. האמת היא שתפסת אותי מספיק חזק כדי שאני
ארצה שתמשיכי איתי מפה הערב". הוא בחן אותי בעיניו, חיכה
לסימן. התרוממתי מהכסא, "אצלי או אצלך"?,
"אני בכלל חשבתי על בית קפה, אבל אם את מתעקשת..." הוא ענה
ברצינות, די הפתעתי אותו בתגובה שלי, יכולתי לראות זאת, גבר
אחר היה כבר תופס לי את היד ומריץ אותי לדירה השכורה שלו לפני
שאתחרט, אבל הוא נראה מהסס.
"לא חייבים, אתה יודע", ידעתי לזהות את התחושה שהציפה אותי
עכשיו, נעלבתי.
הוא שילם את החשבון שלי ושלו, והתרחק מהבר, "נחשוב על זה
בדרך", החיוך הקטן חזר.
תפסנו מונית, הוא לקח אותי למלון ליד הטיילת. במעלית הוא הסביר
לי שהוא בחופשה של שבוע מהעבודה, ואני צחקתי על הצירוף מקרים
וסיפרתי לו שגם אני יצאתי לחופש.
כשנכנסנו, מייד התיישבתי על המיטה והורדתי את המגפיים,
התכוונתי להמשיך אבל זיהיתי את הבלבול בעיניו. כל מה שחשבתי
עליו בהתחלה לא תאם את ההתנהגות שלו עכשיו. הוא לא היה האידיוט
שמחפש לשכב עם בחורות. הוא נראה עכשיו כמו בתול שלא יודע מה
לעשות עם עצמו. בפעם הראשונה הערב ראיתי אצלו חוסר ביטחון. זה
די הקסים אותי.
"בוא", קראתי לו, והוא התיישב לצידי. "זה בסדר, לכל אחד יש
פעם ראשונה". הנחתי יד על כתפו.
הוא לא ענה לי מבטו כוון לנקודה בלתי ברורה על הקיר. איזו
מטומטמת יהירה אני, חשבתי לעצמי, הוא בכלל לא מעוניין בי ואני
לא מבינה את הרמזים שלו. "אני לא חושבת שאתה רוצה אותי כאן,
חשבתי שאתה כן נמשך אליי, טוב, ברור שטעיתי. כדאי שאני אלך".
התרוממתי בכבדות, את המגפיים החזקתי ביד, רק רציתי לברוח משם,
אבל ידו לפתע אחזה בזרועי. "זאת פעם ראשונה, אחרי הרבה מאוד
זמן", דיבר בקול צרוד, מעט נבוך, "אני מאוד נמשך אלייך, ואני
ממש לא רוצה שתלכי, אני פשוט קצת חלוד".
חזרתי לשבת. לקחתי את ידיו וכרכתי אותן סביבי. "גם חיבוק זה
נחמד", לחשתי, ראשי נשען על חזו, והוא ליטף את שערותיי. "לחבק
אותך זה נחמד", ענה בשקט.  "אתה יודע שחשבתי ברגע הראשון
שראיתי אותך שאתה מאלו שמחפשים רק לזיין?"
"אני יותר מידי מכור לעבודה, וכשאני בחופשות אני די משתדל
להתנתק מאנשים, גם מנשים". גיחך ביובש. "מה את חושבת עכשיו?" .
"עכשיו אני מחבבת אותך יותר. חוץ מזה אתה גורם לי להרגיש
מיוחדת".
"את באמת מיוחדת. את יותר חכמה מרוב האנשים שאני מכיר, את
יפיפייה, ואת יודעת מה את רוצה, ואיך להשיג את זה."
"לא תמיד, מסתבר", גיחכתי. הוא הרים את ראשי ונשק לשפתיי
ארוכות. זרמים של חום עברו בי גרמו לנשמה לרטוט. הגשמי והרוחני
נפגשו במישור אחד,  מעולם לא חשתי ככה, לא עם בני אדם ולא עם
גברים שמימיים. התנתקנו זה מזו. "עד כמה שאני זוכר, אני לא
חושב שהרגשתי ככה בנשיקה", הוא מלמל. "גם אתה הרגשת את זה,
נכון"? קיוויתי שלא דמיינתי.
"את הזרמים? כן גם אני הרגשתי".  הוא ליטף את פניי, הביט עמוק
אל תוך עיניי, כמנסה לקרוא בהן.  אז נאנח, ונשכב על המיטה ראשו
נשען על הכר. "שמעתי על הזרמים האלה". אמר בקול שקט. "חבר
מהמשרד סיפר לי עליהם".
נשכבתי לצידו מבולבלת. ניסיתי לנשק אותו שוב, אבל הוא מנע ממני
להתקרב. דממה דקה השתלטה על החדר. "מאיזה מחלקה את?", שאל
לפתע, ואני גמגמתי, "על מה אתה מדבר?"
"עזבי אותך מהמשחקים. אני יודע מה את, יצור שמימי, כמוני.
הזרמים שהרגשת היו בגלל ששנינו בעלי גוף ארצי ונשמה שמימית.
אני ממחלקת כאב. מאיזו מחלקה את?".
"אתה ממחלקת כאב?", אלוהים, חשבתי, איזה מן משחק אתה משחק, ואז
הבנתי את זה.
"קיבלת היום מייל על לבצע משימה על עצמך, ומחקת אותו?", שאלתי
למרות שידעתי את התשובה.
"אז את יוצרת דמעות", הוא ענה אחרי מספר שניות של מחשבה.
"כן, אתה המשימה שלי ואני שלך".
"טוב, די נכשלנו, לא הצלחתי לגרום לך לבכות, לא שחשבתי שאצליח,
מה לי ולדמעות?"
"ומה לי ולכאב?" גיחכתי גם אני."את היום האחרון של החופש הרסו
לי עם משימה".
"את באמת חושבת שהוא נהרס?", הוא הסתובב על הצד.
"המממ, אולי הרסו זה לא בדיוק המילה הנכונה", חייכתי והסתובבתי
אליו.



לפרק ב - http://stage.co.il/Stories/581441