שכבתי איתו, איך אפשר לעמוד בפיתוי? וזה היה מדהים כמו שחשבתי
שיהיה, להבדיל מפעמים קודמות, נשארתי גם לחיבוק שאחרי. "את
יודעת מה אני חושב?", הוא שאל כשאגנו התחכך באחורי בפוזת
הכפיות המפורסמת, ואני נענעתי בראשי, "אני חושב שאולי, אבל רק
אולי, מצאתי את האחת והיחידה". אם יש משהו בגברים הרוחניים
שאין בגשמיים זה שהם לא צונחים מיד לשינה ארוכה, הם ימשיכו
ללטף אותך, ידעו בדיוק מה לומר כי הנפשות התחברו בקשר מיוחד.
חוץ מזה שתמיד יהיה להם כוח לסיבוב נוסף אחרי רבע שעה, ועוד
אחד, וגם עוד אחד אחריו. בבוקר שאחרי נפרדנו בנשיקה, "ניפגש
למעלה", חייכנו זה לזו, וכל אחד ניגש לסגור את ענייניו.
חזרתי למלון, העליתי את האינטרנט, בירכתיי מוחי, הכישלון
בביצוע המשימה הציק לי. עניין אלמנטרי עבורי מאחר ואני
פרפקציוניסטית מטבעי, אך היה שם עוד משהו שלא הצלחתי להסביר
לעצמי, שלא נתן לי מנוחה. היה לי ברור שכדי למזער נזקים, קודם
כל אני חייבת לפתוח במכתב התנצלות קורע לב להוא שם למעלה, לבקש
מחילה.

"אל: אלוהים
מאת:יוצרת הדמעות
הנדון: גרימת כאב

כן, נכשלתי, אני יודעת, כשלון חרוץ, אני אפר ועפר לרגליך, חסרת
יכולת חסרת אופי חסרת כוח רצון, אבל עלינו על התוכנית המחוכמת
שלך, ואחרי שהבנו את הרעיון, די קשה להפתיע אחד את השני בכאב
ודמעות.
אנא קבל התנצלותי, מבטיחה לנסות לגרום לעצמי לבכות.
שלך, יוצרת הדמעות.

בום, במיידי, קיבלתי מייל תשובה שזעק אליי באדום.

"אל:יוצרת הדמעות
מאת:אלוהים
הנדון: חכי חכי

תגידי לי, מה את צוחקת עליי? לזה את קוראת ניסיון? העניין
היחיד שהתאמצת בו היה להכניס אותו למיטה, את רואה? כשאת רוצה
את יכולה, אבל פתאום לגרום כאב לא מצליחה?
חכי חכי תעלי למעלה, צפי להעברה בלתי מוגבלת בזמן למרתפים
המעוננים, לעבודה מפרכת בארכיון, ותשכחי מחופשה על כדור הארץ
לפחות בחמישים שנה הקרובות, וזה לא הכל, עד שתתייצבי אצלי
במשרד, יהיה לי מספיק זמן לחשוב על עוד כמה דברים יצירתיים,
במיוחד בשבילך....
יש לך מזל שאני אוהב אותך
אלוהים

'וואוו, הוא ממש כועס', הבנתי כשסיימתי לקרוא. תפסתי ברגל,
שבתגובה פיזיולוגית ללחץ לא הפסיקה לרעוד. 'פאק פאק פאק',
קיללתי ללא מילים, והדלקתי סיגריה. טוב, אין ברירה, צריך
לארוז, ולזנק למעלה, לפני שיתרגז עליי עוד יותר, ואז הוא עוד
עלול לשלוח אותי לאבטח את הצד הדרומי של הגיהנום.
מייל קיפץ ונפתח אוטומטית על המסך
"נ.ב
שלא תחשבי שלא חשבתי על זה, תכבי כבר את הרעל הזה ותזיזי את
התחת שלך למשרד הכחלחל!!! "

'יופי, אז יש לך כישרון מיוחד, למה להשוויץ בזה', ברחה לי
המחשבה, לו רק יכולתי לסתום למוח שלי את המחשבות הייתי נשמה
מאושרת וללא דאגות.
כיביתי את הסיגריה, 'אם זה כזה רעל אז למה בראת בכלל את הטבק',
התמרמרתי, ואז נזכרתי, כן רצון חופשי, כמו יצר הרוע, בלה בלה
בלה.
בהינף יד ארזתי את הציוד הגשמי, חוץ מאריזות הגומי, הקונגומים,
או קונדונים, או  איך שקוראים לזה, אותם זרקתי לפח, גם ככה לא
יהיה לי מה לעשות איתם בחמישים שנה הקרובות למעלה, ועד שארד
לארץ שוב פעם, ייגמר להם כבר התוקף או שבטח ימציאו משהו חדש,
לפחות כך קיוויתי, כי הגומי הורס החשק הזה היה טוב מבחינתי רק
לדבר אחד, לכלוא את הנוזל בקשירה בקצה ולזרוק לפח.
העלייה לא היתה נוראה כל כך, אבל הג'ט לג הורג אותי כל פעם
מחדש. במקום לנוח מצאתי את עצמי בחדר הכחלחל, חוטפת צעקות מפה
ועד הודעה חדשה. וכשאלוהים צורח, כל העולם שומע, רעידות אדמה
בבייג'ינג, לבה מתפרצת מתוך הר געש רדום בהוואי, וטייפון מטביע
עיר שלמה.
"אבל...", ניסיתי לומר, "רגע...", "תן לי שנייה להסב..", "כן,
אבל...", "נו שנייה...", "לא בדיוק...", "רק תן לי...",
"רציתי...", "ניסיתי...","זה לא כמו...", "אבל...",
לא היה לי סיכוי, הוא לא נתן לי להכניס מילה. צנחתי בכורסא
והצטנפתי בתוכה בייאוש בזמן שהרעים בקולו.
"מה יש לך לומר?", שאל לאחר שפרק את זעמו.
"אה, הממ," גמגמתי, "סליחה?" צפצפתי ותקווה קלושה בליבי.
הוא צחק צחוק עצוב, "מצטער חמדתי, אין מנוס, חשבתי על כל
העונשים האפשריים, אבל את עשית את הגרוע מכל, הפרת באופן ישיר
את דבריי, התייעצתי עם ראשי המחלקות, הם לא היו מוכנים לשום
הקלה בגזר הדין, ובצדק, אסור שיהיו אפליות".
בקול רם ורשמי הכריז: "יוצרת הדמעות, נשפטת כדין ונמצאת אשמה
בגין הפרה וזלזול בהוראה ישירה. עונשך יהיה להיוולד מחדש בכדור
הארץ. זכרונך יימחק, תהפכי לגשמית כשאר בני האדם, עד לרגע
מותך, אז נשמתך תעלה שוב למעלה, במידה ותהיי זכאית למצוא את
מקומך בגן עדן בין היצורים השמיימים, ייפתח התיק מחדש לדיון
נוסף בגורלך".

פי נפער לשמע חומרת העונש. מה קרה לארכיון? לביטול החופשות?
דווקא אחלה עונש, מספיק אכזרי, באמת. אך אלוהים הרים את ידו
בסמכותיות, חשתי בעוצמה בה שלח מעליו את מחשבותיי.
"ויוצר הכאב? אראה אותו שוב?", לחשתי אך כבר לא נותרה תקווה
בליבי.
"מה את חושבת? כי לי לא נראה שמגיע לך פרס", ענה ביובש, והפנה
אליי את הילתו בהתרסה חמורה.

בקושי ריחפתי החוצה, כשהמזכיר האישי חלף לידי, "הוא נותן לך
יממה ארצית להיפרד מכולם, אבל אסר עלייך לנסות ליצור קשר עם
יוצר הכאב, או לנסות להעביר מסר אליו בצורה אחרת, אני בטוח שאת
מבינה".
כן, אני מבינה, חשבתי בעצב, אלוהים העניש ובצדק. בחרתי להתעלם
מהפקודה, זלזלתי בכבודו, כמו שאף אחד לא העיז, זה הגיע לי, אין
על זה ויכוח בכלל. רק רציתי לנוח, להרדים את המוח, שכמעט ולא
תפקד מההלם, אך ידעתי שאין לי זמן לזה, חייבת למהר, לתפוס את
כולם, להיפרד לשלום, לפחות ל-80 שנה הקרובות אם הסטטיסטיקה
הזאת תהיה עדיין רלוונטית בעתיד.
כשהבנות במשרד בכו לשמע הבשורה, חשתי אצלי עקצוץ קל, אך עיניי
עדיין יבשו. הן סיפרו לי שהן קיבלו מיילים דומים מההנהלה, וגם
הן לא ביצעו על עצמן את המשימה, והנה עכשיו הן בוכות. דרכי
האלוהים כבר לא היו נסתרות בעיני, לפחות לא הדרך הספיציפית
הזאת. אני הייתי השעיר לעזאזל, זאת שהוקרבה למען ביצוע המשימה
שנדמתה ככל כך לא חשובה. הצלחתי לגרום לכל המשרד שלי לדמוע ורק
אני לא בכיתי, צחוק הגורל. נמנעתי מלהתקרב למשרדי הכאב, החזקתי
את עצמי בכוח, ידעתי שעל זה לא ייסלח לי ולא יימחל, טעות כזאת
ואמצא את עצמי לנצח בגיהנום, עדיף להתאפק.
את השעות האחרונות ביליתי בחדרי האוורירי, במחשבה על רגעיי
האחרונים עם יוצר הכאב, רגעים שידעתי שלא רק שלא יחזרו
במציאות, אלא גם לא אוכל לשחזר במוחי לאחר שאוולד מחדש.
כשהגיע הזמן, ריחפתי לאיטי אל תחנת ההעברה, הבנות מהמשרד חיכו
לי שם, נפנפו לי  לשלום מבעד לזגוגית בזמן שעברתי את סדרי
האבטחה. "לא, לא לקחתי איתי כלום", עניתי לבחור שבדק אותי
באמצעות הגלאי. העפתי מבט אחרון בבנות לפני שנבלעתי בתור הארוך
לקבל חותמת עזיבה. העיניים הציקו לי מעט, אך כלום לא קרה.
מסרתי את הנייר לבחורה מאחורי הדלפק, היא החתימה תאריך עזיבה
שמיימי שהקביל לתאריך הלידה הארצי החדש שלי, והכניסה את הנייר
לתיק האישי שעד למקרה הזה היה דק במיוחד ופתאום עמוס ודחוס
בדפים כתובים משני הצדדים.
'איך הסתבכתי ככה', התחלתי להבין את גודל הצרה. כל ההישגים
שלי, הכל נמחק. אפילו הגלגול הראשון שלי בתור בן אדם לא נחשב
לי, למרות שהצטיינתי ב"טסט הראשון" ומייד עליתי לגן עדן. עכשיו
אצטרך להוכיח את עצמי ראוייה מחדש לגן עדן, אחרת אתגלגל כך כמו
שאר הנשמות המעונות שמשוועות למנוחה על אדמה מעוננת, אך לא
מצליחות להוכיח עצמן על אדמת עפר.
הגעתי אל התחנה האחרונה, הבהבתי מספר פעמים, רגע לפני שנשאבתי
לתוך מיכל כסף קטנטן, ניסיתי לנצור את פניו של יוצר הכאב,
עומר, לצרוב אותם בזכרוני.