אנחנו יושבות במטבח. יותר נכון, אני יושבת והיא עוברת בין
המקרר לארונות. פותחת דלתות וסוגרת אותן ורושמת מדי פעם הערות
בפנקס קטן עם כריכה פרחונית.
"תשתי כבר את הקפה", אני אומרת לה, "הוא יהיה קר".
"אני אוהבת גם ככה", היא מחייכת אליי ומושיטה יד לספל שלה
לוגמת ממנו.
"מה את רושמת כל כך במרץ?"
"רשימת קניות, מה חסר, מה צריך, עוד יומיים חנוכה ואת יודעת
שבכל שנה אני מארחת בנר ראשון". אני תוהה אם זה הזמן להטיל
עליה את הפצצה שאני מחזיקה בבטן, והיא ממשיכה: "אני כל כך שמחה
שכולם יהיו השנה. היה לי קצת עצוב שלא יכולתם לבוא בשנה
שעברה".
דוקא יכולנו, אני חושבת, הבן שלך לא רצה, והזיכרון של חנוכה
בשנה שעברה גורם לי להתכווצות פנימית שאני מקווה שהיא לא יכולה
לראות. אבל המבט בעיניה אומר אחרת: "מה קרה יקירה? את קצת
חיוורת".
"אני חושבת שהצטננתי קצת, זה יעבור".
"אהה, הכנת בסופו של דבר את הלביבות?"
"הלביבות?" זה לא שאני לא זוכרת, אני פשוט מנסה להרוויח זמן.
"התקשרת אלי יומיים לפני החג ואמרת שאת רוצה להכין את הלביבות
מתפוחי עץ, הפתעה לתומר".
"אה, לא, בסוף לא יצא לי", והזיכרון מכה בי בכל עוצמתו דוחק
אותי למצב שבו אני חייבת לעשות משהו או שאתפרק.

"בואי נכין עכשיו את הלביבות", נפלט המשפט מפי. היא מביטה בי
ושאלה בעיניה.
"בא לי נורא להיזכר בטעם ואולי..." הקול שלי נמוג ואני לא
מצליחה להגיד את מה שאני חושבת. שאולי המתוק יכהה קצת את
המרירות שאני חשה, אבל היא לא תבין, היא לא יודעת, אז אני
שותקת.
"אם בא לך, אז בואי נראה אם יש לנו את כל המצרכים", היא פותחת
מחברת עבה שכל מיני גזירי עיתון מודבקים בה. "את יודעת שהמתכון
הזה הוא מעיתון שהייתי קוראת כשהייתי ילדה?" אני שומעת את
ההתרגשות בקולה, ההתרפקות הנוסטלגית על העבר. "הוא אמנם היה
מיועד לעולים חדשים אבל אני אהבתי את הסיפורים שבו ואת זה שהיה
ניקוד, קראו לו 'שער', הנה זה", והיא קוראת בקול רם: "עשרים
גרם שמרים, רבע כוס מים פושרים וכף סוכר שצריך לערבב ביחד. אני
חושבת שיש לי שמרית", היא אומרת לי.
אני מושכת בכתפיי, "את יודעת שאני לא בשלנית גדולה. אני עושה
בדיוק מה שכתוב".
"זה פשוט", היא אומרת. "את השמרית מערבבים בתוך הקמח והסוכר
ואחר כך מוסיפים את הנוזלים", והיא נפנית שוב אל המחברת
ומקריאה: "סוכר, קמח, חלב, ביצה וקצת תמצית וניל".
אני נכנסת לדבריה: "מה זה קצת?"
"כתוב פה כפית אבל אני אף פעם לא מלכלכת כפית בשביל זה, בואי
נתחיל. תוציאי מלמטה קערה".
"ומה עם התפוחים?" אני מקשה, "והרוטב?"
"לאט, יקרה שלי, אני יודעת שיש לפחות שלושה תפוחים ירוקים
במקרר וזה צריך להספיק ולגבי הרוטב, זה לא היה במתכון המקורי
וזה אפילו די פשוט. כל מה שצריך זה מיכל שמנת מתוקה, מקל
קינמון וכמה קוביות של שוקולד לבן", ותוך כדי דיבור היא מוציאה
את המצרכים מהארונות. זה מפליא אותי בכל פעם מחדש הקלילות הזאת
שבה היא שולפת את הדברים מהזיכרון שלה. בלי ספר בישול צמוד אני
לא מעזה לעשות יותר מחביתה וטוסט. גם כשאני מבשלת ספגטי אני
מכוונת טיימר על פי ההוראות הרשומות על גבי האריזה. והיא,
ממציאה, מאלתרת, משנה.
"הנה, הקערה הכחולה", היא מנתבת אותי בתוך הארון, "יופי, שימי
בתוכה כוס וחצי קמח וחצי שקית שמרית ותערבבי". אני ממלאת אחרי
ההוראות בשתיקה.
"יופי, עכשיו תוסיפי חצי כוס סוכר, ועוד כף".
"למה עוד כף?"
"שיהיה מתוק בדיוק כמו במתכון המקורי, בגלל שהחלפנו שמרים
רגילים בשמרית".
אני לא ממש מבינה אבל מוותרת, היא יודעת מה היא עושה.
"יופי, עכשיו, תוסיפי ביצה אחת, חצי כוס חלב ורבע כוס מים,
והנה, אני אשים קצת תמצית וניל, את רואה? ככה", והיא מטה מעט
את הבקבוקון מעל הקערה ומזרזפת כמה טיפות מהנוזל החום
והריחני.
"שלא יהיו גושים", היא אומרת, ואני מערבבת במרץ.
העיסה מעלה ריחות של שמרים, ריחות של פעם. פתאום אני מרגישה את
הבחילה עולה בי ואני מניחה את הכל ורצה לחדר האמבטיה.
אני מקיאה וחשה מעט הקלה. הנקישה בדלת מזכירה לי שיש לי הסברים
לתת והדמות במראה מביטה בי בעיניים מאשימות.
"ליזבת'? מה קורה? את בסדר?" היא מנומסת. אני בטוחה שהיא רוצה
לפתוח את הדלת.
אני פותחת את הדלת. "את..." היא מתחילה ואני לא נותנת לה
לסיים.
"אני בהיריון".
"איזה יופי", היא צוהלת, ומחבקת אותי. אני נשארת קפואה והיא
מתרחקת. "אז למה את ככה? מה לא בסדר? להקיא זה נורמלי, שמעתי
שהבחילות האלה זה משהו נורא, למרות שאני אף פעם לא..."
היא מובילה אותי לסלון. "שבי פה. ממילא העיסה צריכה לעמוד
עכשיו חצי שעה וכל מה שנשאר זה לקלף את התפוחים ולפרוס אותם
לפרוסות. עכשיו ספרי לי".

אני לא אוהבת את הרעיון לספר לה על המריבות שלי עם הבן שלה אבל
קשה לי להחזיק הכל בבטן.
הכל לבד, בלי לשתף אף אחד. מאז שעזבנו את ארצות הברית אני
מרגישה די בודדה. אין לי כאן חברות נפש. תומר הוא החבר היחידי
שלי. מה שהשארתי מאחור נותר מרוחק.
"לפני שלוש שנים", אני מתחילה כאילו אני מספרת סיפור, "בחנוכה,
כשבאתי לכאן בפעם הראשונה הבנתי שמערכת היחסים שלך ושל תומר
מסובכת. הוא הבן שלך, הוא אוהב אותך והוא כועס עלייך. את זוכרת
את ערב חנוכה ההוא?"
היא מהנהנת ואני ממשיכה: "הוא התפרץ עלייך, כל הכעס הזה ששלחת
אותו לחיות בארצות הברית יצא החוצה, אבל אחר כך היה נראה כאילו
השלמתם. אבל זה רק היה נראה. בשנה שעברה לא באנו כי הוא אמר
שהוא לא מרגיש חלק מהמשפחה. כשהוא חזר הביתה וראה שאני מכינה
את הלביבות היה לנו ריב נוראי".

התמונה הזאת, של תומר בא מאחוריי ומחבק אותי, עולה לי בראש.
הוא נישק אותי בצוואר, "היי מותק", אמר לי ואז קלט את ערמת
פרוסות התפוחים המקולפות, ואת עיסת השמרים. "אני שונא את זה",
צרח עליי ודחף את הקערה בתנועה חדה. כל התפוחים התפזרו
והתערובת נשפכה. אבל את החלק הזה בסיפור אני שומרת לעצמי.

"הוא יצא בטריקת דלת, וחזר מאוחר. שבוע לא דיברנו. אחר כך
התפייסנו. הלכנו לייעוץ ונראה היה שהדברים מסתדרים. אני לא
יכולה להגיד שהכל היה מושלם בשנה האחרונה אבל היה טוב. עד
אתמול. שמתי לב שמשהו עם התאריכים לא מסתדר לי ועשיתי בדיקת
הריון ביתית. אנחנו לא ממש דיברנו על ילדים אבל לא ציפיתי
לתגובה שלו. רבנו שוב כמו שמזמן לא רבנו. הוא כעס נורא. הוא לא
רוצה ילדים. זה מה שהוא אמר. ילדים צריך לדעת לגדל ולא לשלוח
אותם לאמריקה כשקשה להתמודד. הוא לא מתאים להיות אבא, הוא לא
גדל בבית נורמלי ואין לו משפחה נורמלית. ניסיתי להגיד לו
שדווקא בגלל כל מה שהוא עבר הוא יהיה אבא טוב והוא לא רצה
לשמוע אותי. אני לא הייתי מוכנה לוותר אז הוא שוב יצא בטריקת
דלת, ואין לי מושג מתי הוא חזר. בבוקר עזבתי אותו ישן, ובאתי
אלייך".

עיניה זולגות דמעות. "כשתומר אמר לי שהחלטתם לחיות בארץ שמחתי
כל כך. חשבתי שאפשר יהיה לפצות על העבר, לחזור להיות משפחה כמו
שתמיד רציתי. ועכשיו את בהיריון וזה נפלא. לא תיארתי לעצמי
שהוא מרגיש ככה. אני יודעת שיש בו עדיין המון כעס ששלחתי אותו,
אבל לא הייתה לי ברירה. אין טעם להיכנס לכל זה עכשיו. עברו כבר
כמעט עשרים שנה, אבל כל מה שאני יודעת זה שעשיתי את הכל כדי
להציל את הבן שלי, ושאם לא הייתי עושה את זה, המצב היה הרבה
יותר גרוע ממה שאנחנו מדברות עליו עכשיו".
זה נורא מסקרן אותי, מה שהיא אומרת. ממה היא הצילה אותו. איזה
מצב גרוע? אבל הדלת שנפתחת מונעת ממני לדבר.
"הנה שתי הנשים האהובות עליי ביותר בעולם כולו. מה אתן
זוממות?"
יש לו חיוך בעיניים ואני יודעת שמצב רוחו טוב.
"אנחנו מכינות לביבות תפוחי עץ", היא עונה.
הוא נשמע נלהב, "ברוטב שמנת?"
"אני חושבת שנוותר הפעם על הרוטב, זה טעים גם עם אבקת סוכר
מלמעלה. אני במטבח ואל תפריעו לי עכשיו", והיא נכנסת למטבח
וסוגרת את הדלת.
הוא מתיישב לידי על הספה, "הכל בסדר?"
"השמרים עשו לי בחילה, אז הקאתי".
"השמרים?"
"היא הבינה שאני בהיריון, ואני לא הכחשתי", אני מעגלת קצת את
הפינות של הסיפור שלי כדי שהוא לא יכעס עליי.
להפתעתי הוא מניח יד על הבטן שלי ומנשק את צווארי. "אני אוהב
אותך, את יודעת את זה? את המשפחה שלי ואני לא רוצה לחיות
בלעדייך. אל תוותרי עליי".
"אני לא רוצה לוותר עליך, אבל אני לא מוכנה לוותר על להיות
אמא".
"את תשמרי עליי? את לא תתני לי לקלקל את זה?"
אני מרגישה את ההקלה מתפשטת לי בגוף, פתאום אני יכולה לנשום.
"כן, כן, אני מבטיחה".
"אז תפסיקי לבכות", הוא מלקק לי את הלחיים בעדינות. דלת המטבח
נפתחת והוא מתרחק ממני מעט, "היי, אמא, הקשבת לנו?"
"מה פתאום? טבלתי פרוסות של תפוחים בבלילה וטיגנתי אותן. יש לי
זמן לשטויות?"
"והרוטב?"
"לא צריך, זה טעים גם ככה".
"אשתי בהיריון ואני אכין לה רוטב, כמו שצריך".
עכשיו אני מופתעת: "אתה יודע להכין את הרוטב?"
"בטח, מחממים שמנת מתוקה עם מקל קינמון וממיסים בזה כמה קוביות
שוקולד לבן", והוא כבר במטבח.
"הוא המציא את הרוטב הזה, רעיון שלו, אבל קחי תטעמי אחת בלי,
זה גם טעים", היא מרימה לביבה ומקרבת אותה אל שפתיי. אני נוגסת
והשילוב של הבצק עם התפוח בתוכו ממלאים את פי במתיקות רכה,
בטעם של עונג נימוח. באמת שלא צריך את הרוטב.


============================================
סיפור קודם לסיפור הזה:

http://stage.co.il/Stories/530901


נכתב לסדנה סיפור עם מתכון ושלושה גיבורים