תומר הביט בליזבת' מדברת עם אמו בתנועות ידיים גדולות, מדגימה
את הדברים עליהם סיפרה. מדי פעם נגעה בתליון מגן-הדוד שענדה
לצווארה והוא שם לב למבטיה של אימו שהופנו לשם ואז אליו. הוא
השפיל את מבטו כשעיניהם הצטלבו. הוא ידע היטב מה עובר בראשה.
העובדה שליזבת' היתה יהודיה התבררה לו רק מספר ימים לפני
הנסיעה לארץ. כשהכיר אותה, לא עלה בדעתו שהיא יהודיה. בדרך כלל
זיהה אותן בקלות, את הג'אפס. המבט בעיניהן כששמעו את שמו
הישראלי, השאלות ששאלו אותו. אך לא הפעם. בחודשיים שחלפו גילה
כי הוא כרוך אחריה יותר ויותר והציע לה להצטרף לביקור מולדת.
למסיבת חנוכה השנתית שאימו עורכת. כשהתחיל להסביר לה את ערכי
החג היא הביטה בו במבט תמה והוא הפסיק. לשאלתו נטולת המילים
אמרה בפשטות: "אני יהודיה, אמי יהודיה, וחנוכה הוא החג האהוב
עליי".

הוא המשיך לסקור את האנשים בחדר ממעמקי הכורסה הנוחה שהיתה
שמורה בדרך כלל לשי, בן הזוג של אימו שעדיין לא הגיע. נועה הבת
של שי, ובעלה ישבו על הספה ודיברו. רן, אחיו הצעיר עמד במרפסת
ודיבר עם יותם הבן של שי. הוא לא אהב את התמונה המשפחתית
הכאילו חמה הזאת. הוא לא אהב את הילדים של שי ולדעתו גם הם לא
סבלו אותו. רן הסתדר איתם יותר טוב. "מוזר", חשב לעצמו. "על מה
בעצם היה לנו לריב? פעם בשנה הייתי מגיע לחופש הגדול. לפעמים
גם בפסח או בחנוכה ותמיד היו בינינו חיכוכים". גם את עלמה לא
ממש סבל. היא היתה תינוקת מעצבנת שגזלה את כל תשומת הלב של
אימו מהרגע שנולדה. עלמה בת השתיים עשרה נעמדה מולו: "אתה יושב
בכורסה של אבא שלי". העובדה שקרוב לחמש עשרה שנה הפרידו בינו
לבין אחותו הקטנה לא הפחיתה מהרצון שהיה לו לתת לה בעיטה קטנה,
שתשתוק. "אולי תלכי לעזור לאמא, במקום להציק לי", הפטיר לעברה
אבל היא המשיכה לעמוד, ידיה על מותניה.

נועה קראה לעלמה והוא ידע שהיא עושה את זה כדי שלא תמשיך להציק
לו, "כאילו שאני לא יכול להסתדר איתה בעצמי", חשב לעצמו. "נועה
בטח חושבת שאני צריך להודות לה על זה", הוא שקע יותר למעמקי
הכורסה עוצם את עיניו מנסה לגנוב כמה דקות של שקט.  אבל תחושת
חוסר הנוחות לא הרפתה ממנו והוא קם והצטרף לליזבת' חובק את
מותניה. "לא סיפרת לי שאמא של ליזבת' במקור מחדרה", אמרה אימו
באנגלית. "לא ידעתי", אמר בקול שטוח, יודע שבעצם אימו מנסה
לשבח אותו על העובדה שסוף סוף הביא הביתה בחורה יהודיה מבית
טוב. על אף שלא אמרה דבר אף פעם, הוא הרגיש את רתיעתה מכל
החברות הקודמות שלו. כל הבחורות האמריקאיות שהיה מביא איתו
כשהיה מגיע לארץ אחת לכמה חודשים. זה לא שהוא עשה את זה
בכוונה, אבל כיוון שחי בארצות הברית עם אביו מגיל שלוש עשרה,
הרגיש את עצמו אמריקאי לכל דבר. מסורת יהודית אף פעם לא היתה
הצד החזק של אבא שלו. בתקופה שאביו היה נשוי הם חגגו הכל, מראש
השנה ועד חג ההודיה. אבל אחרי שאביו נפרד מאשתו זה נפסק. רק
כשהיה מגיע לחופשות בארץ הרגיש שהחג הוא אמיתי. ליל סדר אצל
סבתא שלו, ראש השנה אצל דודתו וחנוכה. חנוכה אצל אמא שלו. לא
משנה כמה גשם ירד, או כמה קר היה, חנוכה היה חג חמים. אור
בבית, המון חברים של אמא שלו ושל שי. כולם התענינו בו, מתפעלים
ממראהו, מגובהו, מהמבטא האמריקאי שדבק בו. הוא חש את הקנאה של
רן, ושל נועה ויותם אבל לא היה לו אכפת. "פעם בשנה גם לי
מגיע", היתה המחשבה חולפת בראשו. הוא אהב את תשומת הלב שהורעפה
עליו, להיות במרכז, להיות נאהב.
"אני שמחה שסוף סוף פגשת בחורה כל כך מקסימה", המשיכה אימו,
"הצעתי לליזבת' שתישנו פה ולא במלון אבל היא אמרה שזה תלוי
בך".
"אולי תפסיקי עם זה", אמר תומר בעברית, "אני מבין שזה שהיא
יהודיה עושה לך את זה אבל זה פשוט לא רלוונטי מבחינתי. אני חי
בארצות הברית, זוכרת? את שלחת אותי לשם. אני אפילו לא ידעתי
שהיא יהודיה עד לפני שבוע ופתאום לכבודך היא הולכת עם מגן דוד
על הצוואר. אז די עם השטות הזאת".
"סליחה שהחברה שלך מוצאת חן בעיניי. אני מקווה שזה לא ישפיע
עליך..."

כניסתו של שי קטעה את הויכוח. עלמה רצה אליו בצווחות גיל כאילו
לא ראתה אותו שבוע. נועה ויותם ניגשו לחבק אותו. רן לחץ את
ידו. "אתה לא מציג לו את ליזבת'?" שאלה אימו.
"למה שאת לא תעשי את זה?"
המבט הזה שלה. אי אפשר לעמוד מולו. "זה שי הבויפרינד של אמא
שלי. זאת ליזבת'".
שי חייך ולחץ את ידה. "איך היתה הטיסה?" התעניין שי. "כרגיל",
ענה תומר. "הכל רגיל, שום דבר מעניין".
"הייתם צריכים להגיע אתמול, מה קרה? אמא שלך דאגה".
"מה אתה רוצה? היו לי דברים לסדר, אז דחינו את הטיסה בכמה שעות
ובסוף זה נדחה ביממה בגלל מזג האוויר".
"ואין טלפון? משהו? להודיע? שעות היא הסתובבה פה על קוצים
ובחברת התעופה לא מוכנים לתת שום מידע ועד שהיא השיגה את
המזכירה שלך. טיפת התחשבות..."
"זה לא היה בכוונה", תומר הרגיש נזוף כאילו היה שוב ילד, "אני
לא מבין מה אתה רוצה ממני, כבר דיברנו כבר השלמנו, היא כעסה
עלי אני ביקשתי סליחה, לא רוצה לדבר על זה עכשיו".
"זה רק מוכיח..." התחיל שי לומר, אבל אמו לא נתנה לא להמשיך.
"בואו, נדליק נרות", התקדמה במעשיות הידועה שלה. "חמודי, אתה
תדליק".
"אל תדברי אליי ככה, אני לא התינוק שלך". אמר, לא מבין מאיפה
צץ פתאום הזעם.
שי ניסה לומר משהו שקשור לאיך שמדברים לאמא אבל זה הרגיז אותו
עוד יותר. "אתה לא אבא שלי, ואל תגיד לי איך לדבר, וגם אתה אל
תתערב", צעק והעיף את היד של רן שניסה להרגיע אותו. "תדליק אתה
את הנרות. אותך היא לא שלחה לאבא ושכחה ממך. ודקה אחרי שאת
משתחררת ממני", פנה לאמו, "את עוברת לגור איתו ועושה ילדים,
פתאום היה לך חסר. למה שלחת אותי, למה?"

הוא לא הצליח לפענח את המבט בעיני אימו, אבל זה לא היה אכפת
לו. "מגיע לה, מגיע לה", חשב. היא זרקה אותי, ויתרה עליי. שלחה
אותי אליו. הוא שמע במעומעם את נועה אומרת שזה לא הזמן עכשיו
ועלמה התחילה לבכות. "די עלמה'לה", אמרה אימו ואז פנתה אליו,
"אתה לא חייב להדליק את הנרות אם אתה לא רוצה אבל זה לא הזמן
והמקום לדיון הזה".

"למה לא? כולם פה, כל הצדדים, כל אחד יכול להביע את דעתו. את
אמא נפלאה, אין לי ספק שרן בטוח בזה, ועלמה? ודאי. אפילו נועה
ויותם חושבים שאת מקסימה. תמיד מקשיבה, תמיד נותנת תשומת לב.
בטלפון אף פעם לא היה לך זמן אלי: מאוחר עכשיו, אני עייפה.
השעה לא התאימה לך אף פעם. כל פעם שהייתי בא לביקור הייתי
מתחנן להשאר ואף פעם לא הסכמת".
"אתה מוציא הכל מפרופורציות. היא רצתה להשאיר אותך אבל היית
בלתי אפשרי", אמר שי בקול שקט וכועס.
"בטח, לא אפשרי. אתה לא רצית אותי. היה לך לחוץ מדי, צפוף מדי,
דאגת לילדים שלך ולאמא שלי השבירה. כולם תמיד לצידה. אתה, אבא
שלי, כל הגברים שבעולם. אבל לא אני. אותי היא דפקה, וכל
ההתחנחנות הזאת לא תעזור עכשיו. אני הולך".
אימו אחזה בידו והוא ניסה להשתחרר ממנה. "תניחי לי, די". הוא
חש שדמעות חונקות את גרונו והוא מביך את עצמו בפני כולם. אבל
היא לא הניחה לו. היא עטפה אותו בזרועותיה והוא התחיל לבכות
כאילו היה שוב ילד. "אני שונא אותך, שונא אותך", המילים פרצו
ממנו כמו מתוך הר געש תוך כדי כך שהוא מתרפק עליה ומניח לה
לחבק אותו ולנשק את מצחו ועיניו, מנגבת תוך כדי כך את הדמעות.
"ילד שלי, אני כל כך מצטערת, אבל לא היתה לי ברירה", שמע
במעומעם את קולה המצטדק.
את משקרת, חשב, אבל נשאר אחוז בין זרועותיה.

"אז אפשר להדליק כבר את הנרות?" לא היה לו ספק ממי ירשה עלמה
את המעשיות שלה.
"עוד שניה חמודה שלי", אמרה אימו.
"לא, זה בסדר, תדליקו, אני אצא קצת למרפסת להתאוורר". הוא משך
את עצמו מבין זרועותיה. "נחכה קצת", ענתה. "לא, לא, אני ממילא
פה בשביל החלק הטוב יותר של הערב, את יודעת, כל הדברים
המטוגנים הטעימים האלה שלך שאני לא יכול לעמוד בהם".
כשעמד בחוץ נושם את האוויר הקר של דצמבר הרגיש שהוקל לו מעט.
אולי לבכות זה מה שהיה צריך. הוא שמע אותם שרים את "הנרות
הללו" ו"מעוז צור" כשהדלת של המרפסת נפתחה. אימו יצאה.
"תומר..."
"אני לא רוצה לדבר אמא. זה מספיק מה שהיה שם".
"אני אוהבת אותך".
"אני יודע, גם אני אוהב אותך".
"אז אולי תיכנס, קר פה, וליזבת'..."
"אני בא, בסדר", חושב פתאום עליו ועל ליזבת' ועל ההסברים שבטח
יצטרך לספק לגבי מה שקרה.
"בוא, הכנתי את הלביבות מתפוחי עץ במיוחד בשבילך, ברוטב שמנת
וקינמון".
"את רק תגרמי לי להשמין פה ואז ליזבת' לא תרצה אותי יותר.
תכנסי כבר, אני בא, אני בא".

==========================================
סיפור המשך: לביבות תפוחי עץ בלי שמנת וקינמון
http://stage.co.il/Stories/548688


נכתב לסדנה ה-58 קונפליקטים משפחתיים בארוחת חג
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=17600&t=17600&v=t