שני מליון הודים רעבים ברקע.
שומר בריטי עומד בצידה השמאלי של הבמה, על ידו קובית עץ בגובה
חצי מטר.
אור עולה, אלכסנדר ומילר נכנסים לבמה מצידה הימני, שניהם
לבושים כתיירים.
שניהם מביטים בהשתאות בטאג' מאהל, הולכים, נתקלים בטעות בשומר,
נופלים.
אלכסנדר: סלח לי.
מילר: סלח לנו.
(השומר אינו מגיב)
אלכסנדר: הוא לא מגיב.
מילר: אולי אינו שומע היטב.
אלכסנדר (בקול רם): סלח לנו!
(השומר אינו מגיב)
מילר: מאוד מנומס, מאוד מנומס.
אלכסנדר: מה כוונתך?
מילר: כנראה הבין שלא פגענו בו בזדון, והוא מעמיד פני
"לא-אירע-דבר" למען כבודנו.
אלכסנדר: אכן, בחור כהלכה.
מילר: מנומס מאוד, מנומס מאוד.
אלכסנדר (אל השומר): ומה בחור כמוך עושה כאן?
(השומר אינו מגיב)
אלכסנדר (בקול רם): ומה בחור כמוך עושה כאן?
(השומר אינו מגיב)
מילר: על פי מדיו הייתי אומר שהוא שומר.
אלכסנדר: שומר?
מילר: שומר בריטי.
(אלכסנדר מביט בשעונו, מקיף את מילר והשומר בהליכה עצבנית
במעגלים, מביט שוב בשעונו, מניד ראשו, ממלמל לעצמו, מוציא
מתרמילו מפה, מעיין בה, מקפל את המפה בעצבנות, מחזירה לתיקו
וממשיך להסתובב.).
אכסנדר: אנחנו בהודו!
מילר: כמדומני שאתה צודק.
אלכסנדר (בצחוק של שחרור): ה - ו - ד - ו !
מילר: כן, מלפניו הטאג' מאהל, יפה מאוד, יפה מאוד.
(שקט)
אלכסנדר (בחשש): מה שומר בריטי עושה בהודו?
מילר: כמדומני הוא שומר.
אלכסנדר (ממלמל): שומר, שומר. בחור כהלכה.
מילר: תתקרב בבקשה אל השומר, אני מעוניין בתמונה למזכרת.
(אלכסנדר מתקרב מבויש אל השומר, מילר מחלק מספר הוראות ("תעמוד
ישר", "תחייך", "יותר קרוב", "יותר ימינה".) מצלמים. השומר לא
מגיב).
מילר: יפה יפה!
אלכסנדר: אולי כדאי שגם אני אצלם אותך, למזכרת.
(מילר מהנהן והם חוזרים על כל התהליך, השומר לא מגיב, חוזרים
למקומותיהם, מביטים אל עבר הטאג' מאהל, שקט).
אלכסנדר: יפה מאוד הארמון הזה.
מילר: כן, יפה.
אלכסנדר (במהירות): על מה שומר בריטי שומר בהודו?
(שקט)
מילר: על המורשת.
אלכסנדר: מורשת?
מילר: מורשת.
אלכסנדר: מורשת זה דבר חשוב.
מילר: עניין זה נתון לויכוח.
אלכסנדר: מה כוונתך?
מילר: ראה לדוגמא מה הותירו הבריטים הללו להודים בעוזבם.
אלכסנדר: מה כוונתך?
(מילר מפנה את תשומת ליבו של אלכסנדר אל שני מליון ההודים
הרעבים שמאחוריהם)
אלכסנדר (מזועזע): אלוהים אדירים! מה זה?
(קבצן הודי עיוור משתרך מימין הבמה אל עבר השלושה)
מילר: אלו הודים.
אלכסנדר: הודים?!
מילר: היצורים המאכלסים את הודו, כלום לא שמת לב לקיומם עד
עתה?
אלכסנדר: כמדומני שלא.
(מביטים בעניין בשני מליון ההודים שמאחוריהם)
אלכסנדר: ומה לשומר הבריטי ולהם?
מילר: כמדומני שאין דבר.
(אלכסנדר מביט בהודים, מביט בשומר, חוזר ומביט)
אלכסנדר: כמדומני שאתה צודק.
מילר: וזהו בדיוק שורש טענתי!
אלכסנדר: סלח לי?
מילר: טענתי בדבר הדרך בה השפיע בריטניה על הודו, ובכלל
ההשפעה ההולכת וגדלה של מדינות המערב המפותחות על תרבויות
מסורתיות אשר לאט מעלימה כל זכר ליחודיות התרבותית והאנושית
אשר היו בהן.
אלכסנדר: סלח לי, אינני רואה בהודו ולו שביב של השפעה בריטית
רעה, למען האמת הם אפילו דאגו להוריד מהרחובות את האוטובוסים
האדומים המגוחכים האלו שכ"כ חביבים עליהם שם בבריטניה.
מילר: האם הנך עיוור?!
קבצן עיוור (מרוחק מהם, צולע לעברם): תרומה לקבצן עיוור.
אלכסנדר: מה כוונתך?
מילר: כלום אינך רואה שני מליון הודים רעבים מאחוריך?
(אלכסנדר מביט בהודים בעיון, מביט בשומר, מציץ בשעונו, חוזר
ומביט בכל השלושה)
אלכסנדר: אינני חושב שהם רעבים כלל.
מילר: הסבר את עצמך.
אלכסנדר: אינני יכול להסיק על פי התנהגותם שהם רעבים.
מילר: אך הם רזים וחלושים!
אלכסנדר: אל תחפז להסקת מסקנות מהירה, אין בכך שהם רזים
וחלושים בכדי להוכיח טענתך.
מילר: הסבר את עצמך.
אלכסנדר: כפי שבוודאי שמת לב אני גבוה ורזה ממך, זאת מפני
שבאזור הולדתי (וכך גם לאורך דורות במשפחתי) נולדים בשכיחות
גבוהה נערים רזים ותמירים, בדיוק כשם שבאזור הולדתך ישנם יותר
ילדים שמנמנים וממוצעי קומה.
מילר: אני מוחה!
אלכסנדר: לא סיימתי! (שותק)
מילר: סלח לי בבקשה על התפרצותי הקודמת, המשך בבקשה.
אלכסנדר: אני מקבל את התנצלותך, נסה לשלוט ברגשותיך בהמשך.
(שקט)
מילר: המשך בבקשה.
(שקט)
מילר: אלכסנדר?
אלכסנדר: כמדומני שחוט מחשבתי נקטע בעקבות התפרצותך הקודמת,
היכן הייתי?
מילר: במחוז מולדתך.
אלכסנדר (בנוסטלגיה): אח.כן! מחוז מולדתי. עולים בי כרגע
זכרונות מימי נעורי על אותה הבחורה אשר נתנה לי ללטף ירך בחדר
מדרגות אי שם.
מילר: כמדומני שכבר סיפרת לי על מאורע זה פעמים רבות.
אלכסנדר: מה היה שמה?
מילר: של המולדת?
אלכסנדר: הבחורה!
מילר: מעולם לא הזכרת עניין זה.
(שקט)
אלכסנדר: שוב נקטע חוט מחשבתי.
מילר: ניסית לטעון שההודים הם אומה הנוטה להיות רזה וחלושה
ביותר מטבעה, למרות התנגדותי הנמרצת.
אלכסנדר: נכון, כפי שבוודאי שמת לב ידידי אני גם יותר שחום
ממך, כלומר שזוף.
מילר: כבר עמדת על ההבדלים בין אומותינו.
אלכסנדר: ואכן, הוכחתי שאין לשפוט את אותם אלו שרזים וחלושים
ממנו בחומרה רק בשל היותם שונים ממני וממך.
מילר: אך הם נראים רעבים!
אלכסנדר: מראה עיניים יכול להטעות, יתכן וכמה מביניהם אכן
רעבים ואולי אף אחדים פספסו חלילה שתי ארוחות! אך אין הדבר
מוכיח מאומה, קח אותי כדוגמא לכך.
מילר: אינני מבין.
אלכסנדר: האם אני עשיר?
מילר: בהחלט כן!
אלכסנדר: האם אני נראה עשיר?
מילר: אתה בהחלט נראה יותר עשיר מההודים או מהקבצן הזה
(מצביע על הקבצן).
קבצן עיוור: נדבה לקבצן עיוור. נדבה תציל ממות.
אלכסנדר (בנימת ניצחון): אך האם על פי מראי ניתן לדעת
עד
כמה אני יותר עשיר מהקבצן?
מילר: אינני יורד לסוף דעתך.
אלכסנדר (בהחלטיות): מראה עיניים יכול להטעות, כסף נמצא בבנק
ואוכל יש בבטן, בלי לפתוח את שניהם אי אפשר לדעת כלום.
(שקט)
מילר: אבל יש להם שלט שכתוב עליו שהם רעבים.
אלכסנדר (מתבונן אחורנית, מביט בשומר, חוזר במהירות להביט
אחורנית): אלוהים אדירים! הם כותבים!
קבצן עיוור: אדונים נכבדים, עזרו לקשיש, עשו עמי חסד בבקשה.
אלכסנדר: אני רואה שיש להם שלט!
מילר: נכון.
אלכסנדר: מה כתוב בו?
מילר: "אני רעב".
קבצן עיוור: גם אני רעב.
אלכסנדר (מתעלם מהקבצן): עדיין מוקדם יחסית, אני מעדיף לחכות
עד לארוחת הצהרים.
מילר: גם אני מעדיף לאכול את ארוחת הצהרים בזמן ארוחת
הצהרים.
אלכסנדר: אם כך, למה אמרת שאתה רעב?
מילר: זה מה שהיה כתוב בשלט.
אלכסנדר: שלט?
מילר: שההודים מחזיקים בהפגנה מאחורינו.
אלכסנדר (מביט אחורנית, חושב, מביט היטב בשומר הבריטי):
הפגנה?
מילר: הפגנה.
אלכסנדר: אתה בטוח שזו הפגנה?
מילר: זה נראה ככה.
אלכסנדר: והיא פרועה?
מילר: לא במיוחד.
אלכסנדר: אבל יש פה שומר, נכון?
מילר: שומר בריטי.
אלכסנדר: על מה הוא שומר?
מילר: על המורשת.
אלכסנדר: נכון.נזכרתי!
מילר: יפה.
אלכסנדר: אניה!
מילר: מה?
אלכסנדר: כך קראו לבחורה.
מילר: איזו בחורה?
אלכסנדר: הנערה בעלת הירכיים.
מילר: לרוב הנערות יש ירכיים.
אלכסנדר (בנוסטלגיה): אז היו לה ירכיים.
מילר: ספר לי.
אלכסנדר: פעם במחוז מולדתי פגשתי נערה. ובחדר מדרגות אחד היא
נתנה לי ללטף את ירכיה.
מילר: הפסק!
אלכסנדר: קטעת את חוט מחשבתי.
מילר: אני מתנצל - אל תמשיך לספר.
אלכסנדר: מה היה שמה?
מילר: חוזר בי מהתנצלותי.
אלכסנדר: אניה!
מילר: אתה איש שיחה קשה.
אלכסנדר: תודה, אינך הראשון שלא עומד בקצב מחשבתי.
(מילר מחמיץ פנים, שקט)
מילר: הפגנה.
אלכסנדר (מנתר במקום, מסתובב להביט בהודים, חוזר): נכון!
הפגנה!
מילר: הפגנה.
אלכסנדר: ואם יהיו התפרעויות? השומר. הוא ישמור עלינו? אני
מתכוון, אם ההפגנה תהפך להיות אלימה.
מילר: השומר שומר על המורשת, יש די והותר על כתפיו איננו
צריכים להוסיף לדאגותיו את צרותינו שלנו.
אלכסנדר: אז מי ישמור עלינו?
מילר: הם נראים לי די רגועים, אין שום סיבה שיהיו אלימים.
אלכסנדר (מביט בהודים): אומרים עליהם שהם רודפי שלום.
מילר: עם שלוו.
אלכסנדר: גם אין סיבה שיהיו אלימים.
מילר: מה כוונתך?
אלכסנדר: הרי אף אחד לא צופה בהם.
מילר: ועל כן?
אלכסנדר: אין שום סיבה שיהיו אלימים!
מילר: אינני עוקב אחרייך.
אלכסנדר (בסיפוק): אם כן, אסביר לך לאט.
ראשית, הפגנה מקיימים למען יראו אותך וישמעו.
כאשר רואים אותך אך לא מקשיבים לך די הצורך מתעורר הצורך לעורר
את הצופים ע"י צעקות, קללות, אלימות, יריות והרג חפים מפשע.
אך מכיוון שאף אחד לא צופה בהודים אשר מפגינים כאן, אין שום
סיבה שהם יטרחו להרוג מישהו, במיוחד לא אותנו, האנשים היחידים
שעוד מגלים בהם עניין כלשהו.
מילר: אם כך אנו עושים בזאת מצווה גדולה!
אלכסנדר: אכן! הרי אם יפנו כלפינו את כעסם יהיה כאילו בעטו
סתם כך בקיר בטון!
(אלכסנדר בועט בחוזקה בקוביית העץ, הקוביה זזה מעט, אלכסנדר
אוחז ברגלו בכאב, מתיישב על הקוביה).
מילר: שבר?
אלכסנדר: לפחות שלושה.
מילר: לעשות משהו?
אלכסנדר: לא כלום, אינך מבין בדברים האלו כלל.
מילר: נכון.
(שקט)
מילר: אני רעב.
אלכסנדר: שוב?
מילר: לא, זה מה שהיה כתוב על השלט.
אלכסנדר: נכון. השלט. (בתקיפות, נעמד) אך אין זה אומר כלום!
(כואב, חוזר לשבת).
מילר: לעזור?
אלכסנדר: אינך מבין בזה!
מילר: אז מה לעשות?
אלכסנדר: המשך לדבר, אינני אוהב שאתה שותק סתם כך.
מילר: אם כן, מה כוונתך באמרך שגם כאשר ישנה הפגנה של שני
מליון הודים אשר נראים רעבים ובידם שלט "אני רעב" אין הדבר
מוכיח שהם אכן רעבים?
אלכסנדר: הרי כבר הסברתי לך שמראה עיניים יכול להטעות.
מילר: אבל השלט.
אלכסנדר: נכון, בעניין השלט עלי להסכים אתך, אני מוצא אותו
אמיתי למדי.
מילר: מה שמוכיח שהם אכן רעבים.
אלכסנדר: כלל לא!
מילר: אם כך, פרט בבקשה מעט יותר בתשובתך.
אלכסנדר: כפי ששמת לב כתוב על השלט "אני רעב" ולא "אנחנו
רעבים". יתכן שרק האדם שמחזיק בשלט רעב, כל השאר התקבצו סביבו
מסיבה לא ידועה.
מילר: זה מגוחך!
אלכסנדר: ידידי, הרי שנינו אנשים משכילים, אל כן ארשה לעצמי
להוסיף עוד טיעון מעניין בנושא שהעלנו, אם יש בך עוד כוח
להקשיב בלי להפריע.
מילר: לא אפריע.
אלכסנדר (נעמד על הקוביה ומתחיל להרצות כמרצה באוניברסיטה):
אביא דוגמא היסטורית בכדי לחזק את טענתי.
מילר (ממלמל): היסטוריה.יופי.היסטוריה.
אלכסנדר (מבט זועם אל מילר, מילר מפסיק למלמל, אלכסנדר חוזר
להרצאתו): הרוב תמיד טועה!
לאורך ההיסטוריה ישנן דוגמאות רבות לכך אותן ניתן לסכם במשוואה
אחת פשוטה: "כמות היצירתיות, ההגיון, הדמיון והחכמה בחדר היא
פונקציה ישירה של כמות האנשים שבו - ככל שיש
פחות אנשים
בחדר, כך תגדל כמות היצירתיות, ההגיון, הדמיון והחכמה!".
נסה להגיע לכלל החלטה או לקיים דיון מעמיק בדבר צבע חולצתך;
לבד תצליח למצוא חולצה בכל צבע שתחפוץ, קבוצה (כפונקציה של
גודלה) תבחר תמיד בצבעים שחור או חאקי.
השגיו של היחיד תמיד יוכיחו עד כמה חסרת אונים ומטומטמת היא
הקבוצה; לאונרדו דה וינצ'י, גלילאו, אינשטיין, פרויד, נסה רק
להשוות השגיהם של אלו להישג הגדול ביותר לו הגיעה אי פעם וועדה
- המצאת השירותים הציבוריים!
הקבוצה תמיד יודעת רק "טוב" או "רע", הניואנסים הקטנים אינם
ברורים לה, על כן קבוצות גדולות ומלוכדות ידעו רק מלחמה או
התכוננות אליה.
המנהיגים של המאה נהמו אל תוך המיקרופון - ההמון אינו מבין
יותר מילים, נסה לחשוב עם אישתך כצוות - מהר מאוד תגיד שלום
לברית הנישואים.
ההמון צווחן, ההמון טיפש, ההמון חיה פצועה, ההמון זועם, ההמון
אלים - הרוב תמיד טועה!
מילר: אך אדוני! ההמון ידע גם נצחונות גדולים! חניבעל העביר
אלפי פילים למלחמה מעבר להרי האלפים! זהו הישג אדיר שמגמד את
היחיד!
אלכסנדר: ומה לפילים ולאיטליה? איזה אדם מצא בכך תועלת?
החיילים במקום למות במולדתם מתו כמטומטמים במדינה אחרת.
מילר: ומה בדבר ההודים שיושבים כאן רעבים? האם גם הם
טועים?!
אלכסנדר: כמובן! שני מליון איש הם פי מיליארד יותר טיפשים
מחדר ריק!
אחד עמד עם איזה שלט וההמון המטומטם תפס מקום בשורות שמאחוריו
וכמו חיות הם נוהמים איזה משפט בן שלוש הברות מבלי לדעת כלל
משמעותו.
מילר: אני חולק עליך.
אלכסנדר: באיזה מובן?
מילר: אינני יכול להתעלם מהקולות והמראות אותם אני רואה.
אינני יכול לקרוא ל"רעב" בשם "טמטום" ואינני יכול להתעלם
מהעובדה שאני אדם עשיר וחזק יותר מההודים שסביבי.
אלכסנדר: אם כן, מה תעשה?
מילר: אתרום!
אלכסנדר: למי?
מילר: לנזקקים!
אלכסנדר: זה חוקי?
מילר: זוהי חובתי כבן אדם מצפוני!
קבצן עיוור: תרומה לקבצן עיוור. פת לחם תציל ממות. עזרו.
אלכסנדר (מתעלם מהקבצן): ומה תתרום?
מילר: כאן אני אכן פוסע על חבל דק! מצד אחד אני מעוניין למלא
את בטנם אך מצד שני אינני מעוניין שיפתחו תלות בי ובשכמותי
ויחדלו מלהתפרנס בכבוד. שכל מרצם ינותב לקיבוץ נדבות.
אלכסנדר: אכן חבל דק.
מילר: וכמו כן, כשם שרמזת כבר בתחילת שיחתנו, יתכן וכל
רעבונם הנו מראית עין, אשליה הנוצרת בעיני המתבונן. מי כמוני
יודע זאת - כבן אדם שמנמן הרי כל זר יראה לי מיד כסובל מתת
תזונה חמורה.
אלכסנדר: אכן יפה אמרתי! אם כי לטעמי אני ניסחתי זאת בצורה
הולמת יותר. המשך בבקשה.
מילר: ובכן, יתכן שמצוקתם נובעת רק ממפגש התרבויות אותו אנו
חווים כרגע, וכאשר נסתלק מכאן, אנו ותפיסותינו לגבי העושר -
כרסם של אלו תתנפח בעיניהם ובעיננו פלאים.
אלכסנדר: אכן חבל דק. אתה רוצה לתרום אך לא יכול מסיבות
מצפוניות.
מילר: ובכל זאת אתרום!
אלכסנדר: אני אמשיך להחזיק בדעתי שהם כלל אינם רעבים.
מילר: אתרום לקבצן הזה! (מצביע על הקבצן העיוור).
אלכסנדר (מזועזע): אבל הוא קבצן!
מילר: נזקק!
אלכסנדר (מזועזע): האם אתה מתכוון לגעת בזה?
מילר (ברתיעה): אשתדל להמנע מכך.
אלכסנדר: ומה תיתן לו שלא יגרום לו לפתח תלות בך ובשכמוך ובו
בזמן גם יעשיר אותו?
מילר: אתן לו שיר.
אלכסנדר (מזועזע): שיר?!
מילר: כן, שיר מקורי שלי.
אלכסנדר (מוחה): אבל הוא רעב!
מילר: וכי מה אוכל לעשות? להאכיל אותו?!
אלכסנדר: אבל למה שיר?
מילר (כמרצה): מפגש תרבותיות.
אלכסנדר: מפגש תרבויות?
מילר: מפגש תרבויות.
(שקט)
אלכסנדר: לא ירדתי לסוף דעתך.
מילר: אם היינו מחליפים רק תרבויות במקום דמים ואדמות לא
היינו מגיעים מעולם למצב בו מישהו רעב.
(שקט)
מילר (בהיסוס): ובכן. אני מתכוון לעשות זאת עכשיו. (מוציא
מכיסו פתק).
אלכסנדר: עצור! כלום לא כדאי שתקריא את השיר לפני שתעניק לזה
את השיר? (מצביע על הקבצן העיוור).
מילר: נכון, נכון. אקריא אותו.
(מילר נעמד על הקוביה, מכחכח בגרונו, אלכסנדר והקבצן מביטים
לעברו, מכחכח שוב, מיישר את הדף ומתחיל לקרוא, לכל אורך ההקראה
אלכסנדר מביע השתוממות, בסיום השיר הוא אף פורץ בבכי ומוחא
כפיים בהתלהבות)
מילר (מקריא): משי זהב יהיה לך לכסות - לא לבגד.
ואף לא נסיך יהלום.
כשברחוב יחפה את צועדת,
במצעד הגבירה לגרדום.
אלף דונם של פרג,
ירכינו ראשם.
בשחר יזילו דמעה.
אלכסנדר (עדיין דומע): בראבו! בראבו!
מילר: תודה רבה.
אלכסנדר: יוצא מן הכלל! מרגש!
מילר: ועתה אעניק זאת לקבצן.
אלכסנדר (חוסר את דרכו): אינני יכול להרשות לך לעשות זאת!
מילר: זוהי חובתי!
אלכסנדר: זהו מתת גדול מידי בעבורו, אין הוא ראוי ליצירת
אומנות נשגבת כזו!
מילר (מהרהר): הוא אכן קבצן. ועיוור.
קבצן עיוור: פת לחם תציל ממות. פתחו ארנקיכם ועזרו לקבצן
עיוור.
אלכסנדר: תן לו כסף במקום!
מילר (בזעם): לא! לא לקבצן ולא למדינת הקבצנים! מרגע שהומצא
אותו שיקוץ ששמו הוא "כסף" הומצאו אותם עלובי חיים ששמם "פושטי
היד".
אלכסנדר (בזעם): כסף זה טוב!
מילר (בהסכמה): כסף זה טוב.
אלכסנדר: לא שיקוץ.
מילר: בהחלט לא!
אלכסנדר: חוזר בך?
מילר: חוזר בי בהחלט.
(טופחים על כרסם בסיפוק)
אלכסנדר: ובכן, מה נעשה?
מילר: נעניק לו את השיר! החלטתי סופית!
אלכסנדר (מיואש): תעניק לו את השיר.
(מילר מנסה להעניק לקבצן את פיסת הנייר, הוא מתקרב בחשש אל
הקבצן, מוחא כפיים כדי שהקבצן ידע היכן הוא נמצא, הקבצן מפנה
ראשו אל עבר מילר, מילר נרתע ממבטו של הקבצן, אלכסנדר מביט בהם
ולוחש למילר "ששש." , מילר לוחש "ששש." , הקבצן מסב את ראשו
ממילר, שניהם נרגעים. מילר סותם את אפו, מחזיק את הדף בידו
השנייה ומנסה למתוח את גופו כמה שיותר בכדי להניח את הדף
בכובעו של הקבצן מכמה שיותר רחוק.)
אלכסנדר: אולי כדאי שנצלם את זה?
מילר (שמח מן ההפוגה, מפסיק את המבצע): ננציח למען הדורות
הבאים!
אלכסנדר (מוציא את המצלמה, מכוון אל עבר הקבצן): הוא לא עומד
מספיק באור.
מילר: מה נעשה?
אלכסנדר: אולי נזיז אותו מעט?
מילר: כלומר לגעת בו?
(שניהם מביעים זעזוע רק מעצם המחשבה, שקט)
אלכסנדר: אולי נזרוק עליו נעל?
מילר: ומה יהיה עליה?
(אלכסנדר מהנהן בהסכמה, שקט, מתיישבים על הקוביה, חושבים)
מילר: אולי.נבעט עליו את הקופסה?
אלכסנדר: והוא יזוז?
מילר: אם לא יזוז - יחטוף.
אלכסנדר: אם כך, נבעט עליו את הקופסה.
מילר: נבעט.
אלכסנדר: עכשיו תורך.
(קמים מהקוביה, מילר מביט בה בדכדוך, אלכסנדר צופה בסיטואציה
בהתלהבות, מילר בועט בקופסה, היא פוגעת ברגלו של הקבצן, הוא
נרתע מעט, מילר אוחז ברגלו, מתיישב)
אלכסנדר: שבר?
מילר: מניין לי לדעת?
אלכסנדר (בודק את מילר, מתעלם מהקבצן השכוב על הרצפה גם כן):
פגיעה שטחית ביותר, אף לא שריטה!
מילר (נעמד, דורך על הרגל הפגועה, נופל, נעמד שוב, נמנע
מלהניח על הרגל הפגועה משקל): אם כך היה לי מזל גדול!
אלכסנדר: אכן.
(שקט)
אלכסנדר (מביט בקבצן): הוא שוכב.
מילר: נכון.
אלכסנדר: התמונה עכשיו לא תצא טוב.
מילר (עצבני): אני כבר מתחיל לחשוב שכל המאמצים שלי לשווא!
אלכסנדר: אולי נקים אותו?
מילר: איך?
אלכסנדר (מהרהר): אולי. אם נבעט עליו שוב את הקופסא הזאת.
(הקבצן קם בבהלה, דורך על רגלו הפגועה ושוב נופל, שוב קם
ומתאמץ לא ליפול)
מילר: נראה שהקבצן שלנו החליט סוף סוף לצאת ממעגל הרחמים
העצמיים ולעזור קצת לעצמו!
אלכסנדר (בהסכמה): הגיע הזמן!
(שקט)
מילר: נצלם?
אלכסנדר: נצלם.
(מילר שוב ניגש את הקבצן, מסב את תשומת לב הקבצן עליו, נרתע
מהקבצן, מפנה את פרצופו של הקבצן הלאה ממנו, נמתח ומנסה להעניק
לקבצן את הפתק מרחוק ידו האחת סותמת את אפו. כל הזמן הזה
אלכסנדר נותן הוראות צילום למילר שמנסה לתמרן בין רתיעתו
מהקבצן להוראות הצילום שדורשות שיתקרב אליו, מצלמים, מילר בורח
אחורנית ונרגע)
אלכסנדר: זה היה ריגוש.
מילר (מותש): בהחלט!
(הקבצן עומד ללא ניע, שקט)
קול פעמון.
(אלכסנדר ומילר מציצים בשעונם)
מילר: ארוחת צהרים.
אלכסנדר: נכון.
(יוצאים מהבמה)
קבצן עיוור: פת לחם אדונים נכבדים. פרוטה. נדבה תציל ממות.
סוף מערכה.
http://stage.co.il/Stories/56868 (מערכה שנייה.)
