מוקדש בגעגועים ל"שושן", שנסגר לאחר 4 שנות פעילות, ב-
10.11.07, המקום בו הרבה טעויות בלתי אפשריות קרו.

ה' רועי ולא אירא,

אני בוודאי לא מדייקת בציטוט. אבל ככה מתאים לי לענות לך על
המייל. אתה מבין, זה אולי ההבדל המרכזי בינינו. לא אירא.  אני
לא מפחדת לשבור שגרה. ולכתוב ככה, באמת. תסתכל מסביב, רועי.
הכל ממילא משתנה. גם ה"שושן" נסגר כבר. דברים בלתי אפשריים
קורים כל יום.
אתה יודע שאני מדברת מעט. המחשבות שלי נשמרות אצלי היטב,
מתוייקות במילים מדוייקות בכספת הפנימית.  חריגים לעניין הזה
קורים לי מול הדף, באירועים מיוחדים במיוחד. שלא כמוך, אני לא
נותנת לעולם לקרוא אותי כאוות נפשו. רק כאוות נפשי.
היית הגבר הראשון בחיי.
מאורע חשוב מספיק לחיות, מאורע חשוב מספיק לכתוב. מאז ומעולם
גברים סבבו אותי, בעיקר כחברים טובים, מביני עניין. מעולם לא
טרחתי להתקרב גם פיזית. דומים מדי. הנשיים שבהם הצחיקו אותי,
וגרמו לי להתרכך בתוך השריון, ברגעים מסויימים, בעיקר בגיל
ההתבגרות. הגבריים שבהם יצאו איתי לבירה והסתכלנו ביחד על
הבנות רוקדות.
ואתה. גבר אבל אחרת.
מהיום בו נפגשנו אתה קורא לי את העיניים בשניה, ומגיב ברוך
כזה, תופס אותי תמיד לא מוכנה. ישבתי אז עם מיכלי, נבוכה עד
עמקי נשמתי, מנסה להסדיר נשימה. מהר מאוד גיליתי שגם אני קוראת
את שלך, וגם אתה מופתע לפעמים מהעוצמה של התגובה שלי. הכל
בשתיקה, כמובן, נמצא שם רק במרקם העדין הזה, שאין בו מילים.
אבל בהתחלה זה היה שם רק ברמז, אם בכלל.
אולי אז ההדדיות עוד היתה בראש שלי.
אבל לא אחר כך, לא.
אתה זוכר שנסענו יחד, רק הבנים, לאילת?
כל הדרך דיברנו עליהן, על עומריקו ומיכלי. היה כבר רע אז, לפני
שנה וקצת.
ומדי פעם, כשלא מצאתי מילים, מצאת אותן בשבילי, וחיבקת אותי
מדי פעם, מנסה לנחם. בלילה, כשהשתכרנו ושרנו יחד, ירדו לך המון
דמעות ונתת לי לאסוף אותך אליי. בלי לרחם עליי, עם כל המשקל
שלך, שיכור ורועד ומתנשם, נתת לי לגרור אותך לחדר במלון. הלכנו
לישון במיטות נפרדות. ושנינו יודעים שאלמלא הלכתי לישון במיטה
השניה, היינו מסיימים את הלילה אחד בתוך השני. לא ככה רציתי
אותך. לא שיכור, לא רועד ולא מפחד. כמו שבאת, רציתי אותך. כמו
שהתחלת, חתולי ונונשלנטי. כאילו כבדרך אגב, נוגע בי כמו שמעולם
לא נגעת, כאילו אינך רואה מה אתה עושה לי, לא שניסיתי להסתיר.
לא, מותק, היה בינינו קשר לא שגרתי עוד קודם. אני יודעת שלא
דמיינתי את העומק, ובטח שלא דמיינתי את הרוך. יש פשוט גבול
לדימיון. המציאות פה גדולה על כל המצאה שאמציא. זה שברגע
שמיכלי יצאה מהתמונה, הרשית לעצמך לגעת בי, לא הפתיע אותי,
רועי. קצת משונה שאתה הופתעת. עד כדי כך לא ראית את מה שקורה
בינינו? או שמא העיוורון הוא שלי?
זה לא בא משומקום. זה היה צפוי עד כדי גיחוך.
אני נתתי לך כי רציתי. הרבה זמן רציתי אותך.
אתה יודע כמו מה זה הרגיש, לשנינו. אמרנו את זה אחד לשני כל
הלילה.
אתה יודע גם שזו לא היתה טעות.
אולי לא משהו עם המשך. זה לא קשור.
אבל זאת בהחלט לא טעות.
לא מצידי לפחות. קצת עצוב לי שאתה רואה את זה ככה.
לא אפתח כאן את היריעה הענקית שיש לי בלב ובראש בכל הנוגע ללמה
לא אמרתי לך שאתה הראשון. זה גם לא באמת חשוב. היו רבות
לפניך.
אבל אתה בעצם יודע.
זה בסדר שאין לזה המשך.
זה בסדר גמור, אפילו. אבל אל תבטל את מה שהיה. זה לא הוגן כלפי
מה שהיה לנו ביחד.
היינו, לרגע.
והיינו מדהימים.

נטע

חלקו הראשון של הסיפור - http://stage.co.il/Stories/543462