מוקדש בגעגועים ל"שושן" שנסגר 10.11.07, מקום בו כל מיני
טעויות בלתי סבירות קרו. :)
הבטחתי לך מייל, וכבר שעות שאני מתחיל ומפסיק. האור המהבהב
מלמטה, ברחוב, משגע את השכל חצי לילה. תיכף זריחה כבר. הימים
נוזלים אל תוך הלילה בשינה, הלילות נוזלים אל הבוקר בשטויות,
שיחות קצרות ושוטטות כללית באינטרנט. ואני אפילו לא באמת אוהב
פורנו.
הלילה הזה, הדף ניצח. שעות על שעות מול המסך הזה, כמו מול לוח
שחמט. אחרי חמש שעות התייאשתי. אין על מה לכתוב באמת. הרגש
מאוחסן היטב, ארגזים מסודרים, הכל במקום. סימן השאלה הגדול,
המציק, אופסן מזמן. אין תשובה ממילא, ועדיף לא לזכור את
השאלה.
עומר ישן כבר הרבה שעות במיטה, בחדר השני. הנחירות הקלות שלו
מתגברות על האייטיז של המחשב. זה נותן קצב, ולמחשבות יש יותר
אנרגיה ככה. עוד מעט אכנס לחבק אותו ולישון.
הדף ניצח הלילה, אשאיר פתק על המקרר, שידע לפני שהוא יוצא
לעבודה.
אנחנו עוד מעט חמש שנים ביחד. הרבה זמן. לכל זוג יש את השגרה
שלו. הכל מאורגן, מסודר, ידוע. ההתנהגויות כבר מוכרות לחלוטין,
אין יותר מדי הפתעות. אתה יודע מראש איך יגיב לחולצה חדשה שהוא
לא אוהב עליך ואיך יגיב כשיגמר לו חומר הניקוי הספציפי לאסלות,
שצריך לקנות בסופר בצד השני של העיר.
הכל אתה יודע. לפעמים מדברים כבר ילדים. ומסכימים שזה בעיקר
עניין כלכלי, וכשנתייצב עוד קצת אז זה מה שנעשה. ומלבד החלומות
שלא זוכרים בבוקר, הכל כבר קריא בפנים של השני. החלומות שלכם
הם כמעט ההוכחה היחידה שיש לזה שאתם עוד לא אחד. כולם מדברים
אליכם בזוג, כמעט ואין מקומות שבהם אתה עונה לשאלה "איך אתה?"
ולא "איך אתם?", וכאילו התמסמסתם לקיום משותף מוחלט. את דווקא
מהמקרים הנדירים שלא מתייחסים אליי כחלק מיחידה אחת. אני אוהב
את זה.
לפעמים אני חושב, בייחוד כשהוא ישן ואני עדיין נלחם עם הדף, מה
יקרה אם אזיז לו משהו בקיום הזה. אפתיע אותו. לא אלך להביא את
החומר לניקוי אסלות בזמן. לא אניח את העיתונים בדיוק בדיוק
בערימה שלהם בקצה השמאלי של הספה. מה יקרה אם ייגמר לו
המייקאפ, או המסקרה. אם אבשל משהו עם המון שום. אם אחליף צד
במיטה. אל תביני לא נכון, אני אוהב אותו, מסודר ומתוכנן, בררני
באוכל. אבל לפעמים אני חושב מה אם היה קורה משהו שהיה מזיז את
השגרה הזו. טיפה, שני סנטימטר הצידה.
אני יודע שהוא היה סובל מזה לזמן מה, אז אני לא זז. גם לא
מילימטר.
את יודעת איך זה זוגיות. מאזן עדין כזה. צפים על שגרה. מה יש
לו לזוג נשוי, אם לא השגרה הנוחה שלו.
וכן, בתשובה לשאלתך, יש גברים שאני רוצה לפעמים. אבל זה לרגע,
ועובר. אני לא מוכן לסכן את זה.
לפני יומיים בסופר פארם עבר לידי אחד יפיוף, בן 20 בקושי, אולי
גם פחות מזה, וכמעט שהפסקתי לנשום.
עומר בדיוק בדק סוגים שונים של צלליות ובסוף מצא את מה שרצה,
בדיוק בדיוק. עומר חייך, החתיך נעלם לי. העיקר שהוא מחייך. אז
כבר לא אכפת לי השמונים ומשהו שקל שהצבע הדבילי הזה עלה. או
החתיך הבלונדי בתור לקופה. אני יודע שאת יודעת, ככה זה פאמיות.
וזה מתוק להפליא.
אני עדיין מעכל את מה שאמרת לי כשהלכנו לשתות בשושן, וכל מה
שקרה אחר כך. אני בהלם שמיכלי עזבה אותך. שהיא גרה עם החברה
החדשה שלה כבר. אני עדיין לא מאמין לך שכבר ממש לא אכפת לך,
שבעצם כבר שנה ומשהו שלא אכפת לך. החיוך שלך, מותק, הדאיג אותי
אפילו יותר מזה שלקח לך כמה שבועות טובים לספר לי. גירושים זה
לא עסק פשוט. גם אם הכל כבר בעצם הוסדר שבוע אחרי, מכל
הבחינות, בוודאי קורה לך גם משהו בפנים. שגרה שקורסת בפרט גדול
כל כך לא יכולה להיות פשוטה להתמודדות.
אני לא מבין אותך בקטע הזה. אני לא יודע איפה הייתי אם הייתי
מאבד את עומר.
אני לא יודע אם הייתי יכול לחיות בלעדיו. יש לי הרגשה שאני כבר
לא מתפקד בלי לדעת שהוא לצידי. אני לא יודע איך זה היה לך
ולמיכלי, אבל הוא החיים שלי ואני שלו.
כמעט נכון.
לפני כמה ימים יכולתי להמשיך ללשאול אותך מתי את באה לקפה
שנדבר קצת, לא בפאב רועש. אבל יום שני היה וקרה. יום שני
האחרון היה טעות.
אני בטוח שגם לך יש את הסיבות שלך, אבל זו היתה טעות נמהרת
ונוראה. וזה הורס אותי. אני לא מתכוון לסכן את מה שיש לי. יש
לי יותר מדי לאבד כאן, נטע. מרבית החברים שלי בגדו או בוגדים
מדי פעם בבני הזוג שלהם. אני לא. מעולם לא.
כמעט נכון.
החל מיום שני, כבר לא נכון.
אני צריך להזכיר לעצמי שזה באמת היה כדי להאמין, כי (ואני בטוח
שתסכימי איתי) זה היה הדבר הכי לא צפוי שיש. את הזמנת אותי
לשיחת גברים, לשתות בירה. מה בין זה לבין מה שקרה ליטר וחצי
אחר כך, בעצם. לא הייתי אפילו שיכור מספיק כדי לומר לעצמי שזה
לא באמת בגידה. זו היתה בגידה היסטרית.
ואני יודע, אני יזמתי. אני לא מאשים אותך. אני רק לא רוצה שזה
יצא החוצה, או ימשיך הלאה. אני אוהב אותו, ואני לא רוצה לפגוע
בו. וזו היתה טעות שלא היתה צריכה לקרות.
אני גם חייב לך תשובה לשאלה ששאלת אחרי שנישקתי אותך. למה.
אני לא יודע מה קרה לי.
אני לא ידעתי שאני נמשך אלייך בכלל עד שזה התחיל לקרות. התחלתי
איתך בצחוק, בהתחלה. לקח כמה שניות לקלוט שמתחיל לעמוד לי. אני
נשבע לך, לא קלטתי שאני נמשך אלייך לפני זה. את היית הבת זוג
של מיכלי, והיה לנו כיף ביחד.
מעולם לא חשבתי גם שתיפרדו, תמיד נראיתן כל כך עסוקות זו בזו.
ותמיד סיקרנת אותי, כי את לא מהמדברים הרבה, וקשה לקרוא אותך
לגמרי, למרות החביבות והנעימות.
את מיוחדת. מצחיק היה לראות את התגובה הזהה של שנינו להתלהבות
של מיכלי ועומר מקצת צבע באבקה עם נצנצים, בצנצנת מזערית שעלתה
יותר מדי כסף. הצחיק אותי לראות ששנינו חושבים באותו ראש,
בקטעים של קניות, או בטיולים.
אנשים מעשיים. בוצ'ים, כמו שמיכלי אומרת.
ופתאום יום שני. אני חושב שלא חשבתי על זה שיש לך ציצים אפילו,
לפני שנגעתי לך בצוואר ביום שני. ואת מדהימה, אם לא ידעת.
באמת, נטע, את פשוט מדהימה. אני פשוט נכנעתי לכל מה שרציתי
באותו רגע. וזה היה אותך. אני לא מתחרט על זה, ומדהים עבורי
שנתת לי להתקרב אלייך כל כך.
רק הורס אותי שהייתי צריך לבגוד בשביל זה.
זה כל כך מציק בראש, כשאני חושב על זה. נקיפות מצפון.
אני מצטער, אבל אני בטוח שאת מבינה אותי.
את עדיין מסקרנת אותי. אני עדיין אוהב אותך, ואני נורא מקווה
שלא תתרחקי ממני אחרי המכתב הזה ליותר מדי זמן. אני מצטער שאני
אולי פוגע בך. אני מקווה שלא.
את ואני יודעים שזה יכול היה לעבוד לזמן מאוד קצר. את לסבית.
אני הומו. שנינו דומים מדי, בקטע הזה, וזה יחסר לשנינו מהר
מאוד. אני לא חושב שאני יכול בלי עומר, אבל בלי גברים, גם בלי
לחשוב, יהרוס אותי.
ממה שזכור לי, גם את כזו. זה לא יכול היה לעבוד גם לו הייתי
פנוי.
אבל אני לא פנוי.
אני עם עומר. וזו היתה טעות.
גם כלפייך, גם כלפיי, ובייחוד כלפי עומר.
אני נורא רוצה לשמוע מה יש לך לומר, ואיך את מרגישה. אני ממש
מצטער אם פגעתי בך באיזושהי צורה. את באמת יקרה לי.
מחכה נורא לשמוע ממך,
אוהב,
רועי
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.