-"סבאריבוע, סבאריבוע, ספר לי סיפור"
-"טוב, חימש שלי, מחמדי, לך ותביא את ספר הסיפורים שלך"
-"לא סבאריבוע, אני רוצה משהו אחר, סיפור אמיתי, משהו מהתקופה
כשאתה היית בגילי !"
-"סיפור אמיתי ? נו טוב...

הכל התחיל בערך כשהייתי בגילך. השנה הייתה שנת 2005. זאת הייתה
שנה מאוד קשה בארץ. שכנינו הפלסטינים עדיין היו בעימות נגדנו,
המצב הכלכלי עדיין לא השתפר, אסונות טבע פקדו את העולם, וכשהיה
נראה ששום דבר לא היה יכול להיות יותר גרוע - חולקו פרסי
המוזיקה לשנת 2005. איני יכול אפילו לספר לך כמה כאב ואי צדק
התחוללו שם, כאשר למקומות הראשונים הגיעו שמות שהיום לא אומרים
לך כלום : מה קשור, אביתר בנאי, סינרגיה...
היאוש, הזעם, חוסר הצדק ועצם קיום המילה "גלגל"צ"...
-"סבאריבוע ! אתה משתמש במלים גסות !"
-"חימשי, היום אתה תלמד למה "גלגל"צ" היא מילה שאסור להשתמש
בה...

איפה הייתי ?
אה, כן...
בכל מקרה, השילוב של כל תחושות הייאוש שנבעו מאותה תחנה בשם
גלגל"צ דחפו אדם אחד להשבע לנקום ולהשמיד את אותה תחנת
רדיו.
הוא נודע כ"קאובוי של המטאל". הקאובוי היה טיפוס מיוחד.
המוזיקה הייתה הכל בשבילו. הוא חי את הרוק'נ'רול. המילה הנכונה
להגדיר אותו היא Old-School, שמרן. בתקופה שבה הרוק
האלטרנטיבי (מצטער על עוד גסות, חמודי) שלט במצעדים, יחד עם
זרם ה"עצוב והשקט" של התוכנית כוכב נולד, הקאובוי תכנן את
המהפכה שלו.
ואכן, יום לאחר פרסום הזוכים במצעד השנתי של... גלגל"צ,
הקאובוי פתח במסע הנקם שלו. הוא עלה על ההארלי-דייווידסון שלו,
ונשבע שלא לחזור בידיים ריקות. הוא יעמיד את הפושעים לדין !

התחנה הראשונה של הקאובוי הייתה תחנת הרדיו בעצמה. הקאובוי רצה
להודיע לכולם שהוא הגיע ! הוא רכב אל תל אביב, ועצר ליד הבנין
של התחנה, שם השאיר את ההארלי שלו דלוק, מחכה לשובו של בעליו.
חמוש בשני רובים, הדמות המסתורית פילסה את דרכה דרך המסדרונות
של אותו בניין תל אביבי ישן שכבר לא עומד היום... הקאובוי לא
עצר, והמשיך עד שהגיע אל האולפן. כשהוא מכוון את הרובה אל
החיילת ששידרה באותו רגע, הקאובוי צעק "ידיים למעלה !".
כולם היו מבוהלים. הדמות המסתורית הזו, עם הלבוש המיושן
והמצחיק, הגיעה משום מקום, וכעת היא שולטת על התחנה ! הקאובוי
ירה על ציוד השידור והרסו כליל. תוך 5 דקות הדרמה הסתיימה,
והקאובוי כבר היה על ההארלי שלו, ממשיך במסע הנקם. אמנם הוא לא
עצר איש, אך הקאובוי אכן הראה את כוונותיו, בפעולה מהירה
ויעילה. אנשי התחנה המבוהלים ניסו לחזור לשיגרה. חוקרים שהגיעו
וניסו לתחקר את אנשי הצוות לא הצליחו להוציא מהם הרבה. הסיכום
המשטרתי שיצא לעיתונות אומר "מדובר באדם חמוש ומסוכן. הוא לובש
בגדי עור, שרשאות מברזל, כובע טייסים שחור, מגפי עור ומשקפי
שמש של טייסים. ככל הנראה הוא גם רוכב על הארלי דייוידסון. יש
להתרחק מאדם זה ולהזעיק את המשטרה במידה ואתם נתקלים בו".

כשההודעה פורסמה ברדיו ובטלויזיה, ישב לו יואב קוטנר בביתו
בניחותא. הדפיקה על הדלת גרמה לו לחשוב "מי דופק על הדלת ? יש
פעמון". כשהוא פתח את הדלת, ניצבה מולו הדמות המאיימת. מגפיו
של הקאובוי הוסיפו לגובהו, והעובדה שעמד כשהשמש מאחוריו גרמה
לו להראות מסתורי ואפל. הקאובוי של המטאל הלך אל לא אחר מאשר
הבוס הגדול של ערוץ 24, ערוץ המוזיקה הישראלי. "יואב קוטנר,
אתה עצור בגין שיתוף פעולה עם פושעים כנגד המוזיקה". הקאובוי
לא הספיק לסיים את המשפט כשיואב כבר היה באזיקים.
"למה אני ?" שאל קוטנר, והקאובוי הגיב במבט קר, שעקב משקפי
השמש אי אפשר לדעת אם כלל כוון אל קוטנר :"נכון שרצונך הוא
לקדם את המוזיקה בארץ, ואתה מוערך על זה, אך עם זאת, היית צריך
לדעת איפה המוזיקה מסתיימת והרפש מתחיל. אתה מכולם צריך לזהות
מהי מוזיקה אמיתית, ולעמוד על העקרונות. אתה ידידי, ישבת ובחרת
לזרום, ובכך פגעת בי, ובמוזיקה". קוטנר לא אמר מילה, רק השפיל
מבט. "אהיה מוכן לשחרר אותך, אדון קוטנר, אבל אני צריך את
עזרתך. תוכיח לי שאכפת לך. עזור לי למצוא את מקור כל הרוע !".

הקאובוי של המטאל מיהר אל חברת התקליטים "הד ארצי", רכוב על
ההארלי שלו. נראה היה, שאכן הן הגורם לכל הפשעים כנגד המוזיקה
בארץ. שתי השומרים בכניסה לא היוו מכשול לקאובוי. בעזרת השוט
שהיה לו הפיל את שני האקדחים שלהם, ונכנס אל הבניין. ההמון צעק
בהיסטריה בתוך הבניין, ורק הקאובוי עמד לו בשקט, דמות חרישית
שמחכה למעלית בתוך המון סוער ומבוהל. המעלית הגיעה. הקאובוי
לחץ על הקומה העליונה, וסגר את דלת המעלית. ברקע נשמעה מוזיקת
מעליות. ג'אז מעודן. הקאובוי ירק בתחושת גועל ומלמל "אני שונא
ג'אז".
כאשר נפתחה הדלת ראה הקאובוי משרד מפואר. על הכורסה ישב לו
מנכ"ל "הד ארצי", מחויך ונינוח. "אז אתה הקאובוי שכולם מדברים
עליו", הוא אמר. "כן, זה אני, ואני עוצר אותך בגין שיתוף פעולה
עם פושעים כנגד המוזיקה". המנכ"ל היה עדיין רגוע ובשליטה "אני
חושב שמגיע לי משפט, לא ?". סבלנותו של הקאובוי הלכה ופקעה.
"אתה החתמת עשרות אמנים שכיום נחשבים מהשורה הראשונה. אתה
אחראי לכך שבגלגל"צ מושמעים עשרות שירים, שלא ראויים להקרא
מוזיקה. אתה זה שבחרת לקדם סגנון תפל וחסר משמעות...". הקאובוי
נקטע על ידי המנכ"ל : "ומה אני אמור לקדם ? מטאל ?!". גיחוך
קל, ובטון מזלזל הוא המשיך "אדוני, אתה חי בתקופה אחרת. אין
מטאל, לא בארץ, ולא בעולם. מטאל זה לא סגנון שנשמע טוב, והוא
לא סגנון עדכני. היום הולך בעיקר סגנון אלטרנטיבי, ובארץ הקהל
אוהב רוק ישראלי, דוגמת היהודים, מוניקה סקס, ועוד רבים
וטובים. המטאל מת, חביבי". הקאובוי של המטאל נשך את שפתיו
בכעס. מבחינתו הדיון הגיע אל סופו...

כשהוא כפות באזיקים, המנכ"ל ננעל מאחורי סורגים. סימן אדום
גדול נראה בבירור על ברכו, סימן של הצלפת שוט. המנכ"ל זעק "רגע
! אל תשאיר אותי כאן !" אך קול ההארלי דייווידסון היה חזק
מדיי, והקאובוי אפילו לא שמע את תחינותיו של המנכ"ל. הוא מיהר
להגיע אל מנכ"לי חברות התקליטים של "הליקון" ו"NMC", אבל הם
כבר ירדו למחתרת.
הקאובוי, עייף מהתרחשויות הבוקר, החליט לעצור באיזה פאב
תל-אביבי ברחוב המסגר. "קולה, בלי קרח", אמר בתמציתיות. בחורה
שחורת שיער אשר ישבה לידו אמר בפליאה "אתה הקאובוי של המטאל,
נכון ?", והקאובוי הגיב במבט קר, שנראה כאישור. הבחורה הייתה
נמוכה, מעט מלאה, עם פרצוף מוכר ומבט שמנסה להראות כנועז.
"כולם עכשיו מדברים עלייך, בחדשות. אני אתן לך טיפ... אבל אתה
צריך להתקרב, אסור שישמעו שאני עוזרת לך...". הקאובוי, דמות
מחוספסת שאינה מתפתה כזה מהר, סובב סוף סוף את ראשו אליה בחוסר
רצון, כשמאחור הגיחו שלושה דמויות.  הם היו ידועים כשלישיית
"מה קשור". הם היו שלישייה של סטנדאפיסטים, שכתבו שיר שהצליח,
סביר להניח בגלל תחנות כמו גלגל"צ... שלושת הדמויות תפסו את
הקאובוי, ומנהיגם, ציון ברוך, נטל ממנו את השוט. "אז אתה הדפוק
הזה שמסתובב פה ועוצר אנשים כמו אדיוט, הא ? אני עוצר אותך
בגין פשעים כנגד המוזיקה. מטאל זה לא מוזיקה, שמוק", אמר ציון.
הקאובוי זעם. ציון המנהיג ניסה לקחת מהקאובוי את כובע הטייסים
שלו, אך הצליח רק לקבל בעיטה לאף. "אף אחד לא מוריד ממני את
הכובע", אמר הקאובוי בזעם. שני החברים האחרים אחזו בקאובוי
בכוח, כשציון המנהיג אמר "זה הסוף שלך, קאובוי עלוב". הוא שלף
סכין, ובאותו רגע בו הסכין הייתה באויר דלת הפאב נפתחה. בכניסה
עמדה דמות אפלולית. "אדון אלול", סינן אחד מהשלישיה. שיערו
הפרוע התנופף ברוח, כובע בוקרים שחור על ראשו ומעיל עור ארוך
אשר הגיע עד הקצוות העליונים של מגפי הבוקרים שלו התנופף גם
הוא ברוח. בפרצופו לא ניכרה שום הבעה. הוא רק חיפש את הנקמה,
האלימות והצדק במשך כל חייו. הוא היה תחילת הסוף, וסוף הכל.
הוא לא יכל להגיד מילה, הוא רק שאג שאגה שניכר בה שמקורה מכאב
אינסופי. בתוך רגעים ספורים אדון אלול דידא אל עבר שלישית "מה
קשור" והקאובוי. הוא לא עבר סביב השולחנות, הוא הלך בקו ישר,
כשהוא הופך כל מכשול העומד בדרכו. בידיו החשופות הוא הכניע את
השלישיה, תוך כדי שהוא זורע הרס בפאב התל-אביבי הקטן. אדון
אלול לא ידע שפה אחרת מלבד האלימות, ואלימות אכן הייתה שם.
כשהכל הסתיים, הם היו מעולפים. הקאובוי, עדיין המום, הוריד
בפניו את הכובע. אדון אלול הגיב במבט חסר הבעה, שככל הנראה
ניתן לפרשו רק כ"על לא דבר". כשאדון אלול הלך, הפאב היה מבולגן
כולו. לקאובוי לקח עוד שניה להתעשת, והוא עצר את השלישיה.
כשסובב את ראשו, ראה את אותה נערה שחורת שיער בורחת מהפאב.

כשהקאובוי הוביל את שלישיית "מה קשור", חבולים ופצועים, אל
כלוב המעצר שהכין במעוד מועד במקום מסתורו, הוא הקריא בפניהם
את טענותיו "אתם, קומיקאים, כתבתם תירוץ עלוב לשיר. אני הייתי
צריך לסבול אותו במשך כל השנה. זה לא מוזיקה, זה פשע כנגד
המוזיקה. על כן תשבו בכלא". אך מסעו של הקאובוי לא עתיד היה
להיות כזה פשוט. באמצע הדרך שוטרת תנועה עצרה אותו. היה
לקאובוי מוזר לראות שוטרת עם משקפי שמש כאלה עבות, עם לק שחור
וריח של לבוש עור זול. הוא ידע שזאת עוד מלכודת, אחת מני רבים
בדרך להצלחתו. "עברת את המהירות המותרת, קאובוי". "לא מצאת לך
תירוץ יותר טוב לעצור אותי ? כמו הסעת 3 אנשים כבולים על
אופנוע ?". השוטרת פשטה את מדיה. מתחת היא לבשה בגדי עור
צמודים, משולבים עם תחרה שחורה. "אז שוב אנחנו נפגשים, עור
ותחרה ?", אמר הקאובוי של המטאל בזלזול. "אתה מתעסק בתחום לא
שלך. מטאל הוא לא בשביל רכרוכיות כמוך. אולי חברי המטאליסטים
המספוטמיים, אורפנד לנד, וחבריהם מהלהקות השונות בסצינה יגרמו
לך להבין אחת ולתמיד" אמרה עור ותחרה, כשמאחוריה הגיחו 20
מטאליסטים אפלים. "את מתכוונת ללובשי השמלות המאופרים בלבן
האלה ?" אמר הקאובוי. "היי, חבוב, אתה סתם פוזר. מי בכלל הולך
היום עם עור ? אתה חי בעבר. המטאל המסורתי מת. המטאל שלך הוא
בכלל לא מטאל". הקאובוי של המטאל סובב את ראשו אל עבר מור
השחור, הסנדק של המטאל הישראלי. מור השחור, איש נמוך וחיוור,
כבן 40 בערך, לבוש ג'ינס שחור וחולצה של Mayhem, היה בעליהם של
לייבל המטאל הישראלי Crow Records, ובעל דעות פילוסופיות על
המטאל, שהוביל אחריו את מרבית הסצינה. "המטאל שאתה מדבר עליו
מת מזמן. הוא מסורתי מדיי. מי שומע מטאל אם הוא לא קיצוני ?
ומה זה הפוזריות הזאת ? מעבר לזה - המטאל שלך בכלל לא מאתגר.
ואני בטוח שכל חבריי חושבים כך", אמר, ו 20 המטאליסטים האפלים
מאחוריו הסכימו. "אם יש משהו שאני שונא זה אויב מבית", אמר
הקאובוי של המטאל. בעזרת השוט שלו, הקאובוי הכניע את
המטאליסטים בתרגילים שלא יביישו כל סרט אקשן זול. הוא לא ריחם
על אף אחד מהם. כעבור 5 דקות, הם היו קשורים בשלשלאות. מור
השחור ועור ותחרה נשארו שניהם, עומדים מול הקאובוי. "אתה, מור
השחור, הוא דמות מפתח בסצינת המטאל הישראלית. אפילו הקמת חברת
תקליטים. עם זאת, הייצוג בחברה מפלה מאוד, לטובת הקיצוני. כן,
אתה יכול להגיד שאתה רק מתפרנס בכבוד, אבל איפה תחושת השליחות
? איני עוצר אותך, אבל אינך חף מפשע. איני יכול לעצור אדם בגין
טעמו המוזיקלי. את, עור ותחרה, מייצגת את כל מה שמגעיל ופסול
בתרבות ה"ישראלי המכוער" ובתרבות המטאל בארץ, ולכן את עצורה
בגין פשעים כנגד המוזיקה". "מה גורם לך לחשוב שתצליח לעצור
אותי, קאובוי ?", אמרה עור ותחרה. הקאובוי הוציא בשלווה מפוחית
ממעילו והחל מנגן, כשלפתע מהשיחים יצא ברווז. כולם ידעו שלא
מדובר בסתם ברווז, אלא בה-ברווז. הברווז, בהליכתו המוכרת
והמגושמת, התקדם אל עבר עור ותחרה, והחל מגעגע בזמן שהקאובוי
ממשיך לנגן במפוחית. עור ותחרה החלה לברוח בבהלה, אך הברווז רק
החיש את הקצב. כשהשיג אותה, הוא התחיל לגעגע בקול רם ולנקר
אותה עד אשר נפלה לרצפה. הקאובוי רכן מעליה ואזק אותה. הוא
הביט בברווז, שחזר אל השיחים, ואז הלך אל עבר חבורת הלהקות,
שהיו כבולים בשלשלאות. "אתם, מוזיקאים יקרים, שכחתם קצת מה זה
מטאל. איבדתם את הנשמה של המטאל. לי, בתור מטאליסט, זה כואב
במיוחד לראות לאן הכל הדרדר. אין לי בעיה עם טעם מוזיקלי של
מישהו, אבל כאן מדובר בסצינה שלמה ששוללת פשוט סגנונות בגלל
שהם לא טכניים או רועשים כמו הסגנונות של הסצינה. השלילה הזאת
מעוררת בי חלחלה. בנוסף, אתם, אורפנד לנד, איבדתם לגמריי את
הכיוון עם המטאל המספוטמי. הגיע הזמן שתבינו שלא כל דבר עם
גיטרה חשמלית זה מטאל". את המטאליסטים הוא השאיר בצד הדרך,
כבולים בשלשלאות. את עור ותחרה הוא לקח יחד עם שלישיית "מה
קשור", אל מקום המסתור שלו, והשליך אותם אל הכלובים.
"אתה יודע שזה קרב אבוד, נכון קאובוי ? מטאל נועד להיות
קיצוני. בגלל זה לא אכפת לנו מהמוזיקה בארץ, וכולם מחפשים
להצליח בחו"ל. אני כן חשבתי אבל, שאולי אני ואתה, נעשה איזה...
דואט משותף. אפילו יש לי הרכב, קוראים לו "משמר האהבה". מה אתה
אומר ? רק תחשרר אותי מפה..". הקאובוי התסכל אל עור ותחרה
בסלידה. עור ותחרה הייתה טובה רק בדבר אחד, והוא לא היה שירה.
"פאק משמר האהבה", הוא אמר והלך.

לאחר שעלה שוב על האופנוע בדרכו אל המטרה הבאה, עבר ברחוב
דיזנגוף, ליד חנות למוצרי חשמל, שם הטלויזיה דיווחה על הקאובוי
שמחפש לנקום בממסד. הם ראיינו שם את יואב קוטנר, שטען : "אף
פעם לא ראיתי את אותו קאובוי. אני לא יודע מה הצעד הבא שלו.
במידה והייתי יודע, הייתי מספר". הוא המשיך בדרכו אל
האודיטוריום הקהילתי של רמת אביב, שם התקבצו מאות אנשים להשתתף
בבחינות ל"כוכב נולד 4". עמדו שם בתור נערים ונערות שמחפשים
תהילה. כולם היו נרגשים, וניסו להתאמן על השירה שלהם לפני
המבחן מול הרביעייה המאיימת. מבין כל הדיסונאז הוא שמע בחור
צעיר ששר את השיר "דוויד אוהב אותך" של דודי לוי. בתחושת גועל,
הקאובוי ירק ואמר "דודי לוי... זה אפילו לא מוזיקה השיר הזה.
איפה התקופה של נוער שוליים...". הוא עמד מהצד, הביט בהמון
במבט מלא זעם, וירה באויר. ההמון התפזר, והמאבטח שנשאר בכניסה
חייך אליו ביראת כבוד. הוא לא עזב את השער, אך לא התכוון
להתנגד לקאובוי של המטאל. כאשר הוא נכנס למבנה, המאבטח שאל
"סליחה, אדוני... אהה... קאובוי... מה הקטע עם החמסה הזאת
שתלויה לך מחגורת הניטים ?". הקאובוי במבט קשוח אמר "לך תדע,
לפעמים אומרים שדברים כאלה עוזרים", והמשיך.
באולם ישבו צדי צרפתי, ריקי גל, צביקה הדר וצביקה פיק, בוחנים
עלמה צעירה בשם שרון. היא שרה שיר של להקת "היהודים", כשלפתע
הקול החד של השוט הפסיק את שירתה. "היהודים עושים מוזיקה
אלטרנטיבית, וזה פשע אחד כנגד המוזיקה. בנוסף, הם מובילים בזרם
הרוק הישראלי, זרם שהיה עדיף שלא היה קיים. זהו פשע נוסף.
בנוסף, הפוזה שלהם פשוט גועלית, זהו פשע שליש..."
"מי אתה שתדבר על פוזה, קאובוי ?", צעקה הנערה. הוא הביט אליה
במבט קר וענה "פוזה זה לא דבר שלילי, הוא גורם לקהל להתחבר אל
משהו, אל סמל. היהודים עושים את זה רק כדי למשוך עוד קהל של
צעירים מבולבלים, לא כי הם באמת מאמינים שיש להם מבטא אמריקאי.
את, נערה צעירה, בחרת לבצע שיר תפל גם ככה בצורה אקוסטית
ו"מרגשת" לכאורה. הזרם הזה לא מוצא חן בעיני. מוזיקה לא חייבת
להיות יפה ואמיתית רק אם היא עצובה. אך עם זאת, את רק נסחפת
בזרם. אתם לעומת זאת (כשהוא מסתובב לכיוון רביעיית הבוחנים
ומכוון אליהם רובה), אתם אלה שעודדתם את זה. יש לכם קריטריונים
מאוד מוזרים למוזיקה, ולכן, אתם פושעים כנגד המוזיקה. אתה,
אדון פיק, אותך במיוחד קשה לי לעצור. כואב לי לחשוב איך יוצר
שעשה מוזיקה מקורית ונועזת בשנות ה 70' וה 80' הדרדר אל מה
שאתה היום. אתה גרוע בדיוק כמו אוזי אוזבורן, חי על הצלחת
העבר. אתה משטה בקהל, ולכן, אתה פושע כנגד המוזיקה". הקאובוי
התיר לנערה לברוח, וכפת את הרביעיה בשלשלאות בלי התנגדות.

השעה הייתה בערך 15:00 כשהוא נסע אל מקום מחבואו, בו הוחזקו
מנכ"ל "הד-ארצי", עור ותחרה,  ושלישיית "מה קשור", עם השלל
החדש שלו. הוא ידע שיש עוד פושעים רבים כנגד המוזיקה. רבים
מדיי. היהודים, מוניקה סקס, סינרגיה, פינג פונג. הוא הרגיש
שהוא שכח מישהו, אך הוא גם הרגיש תחושה שאיכשהו המאבק שלו היה
מוצדק. באותו זמן גם הטרידו אותו מחשבות. מחשבות על אותה גברת
שחורת שיער שניסתה לפתות אותו בפאב. הוא ידע שהיא מוכרת לו.

לאחר שכלא את הרביעייה, עבר הקאובוי דרך אותה חנות אלקטרוניקה
בדיזנגוף, והפעם העיף מבט בטלוויזיות. הכתבים דיווחו על המון
זועם שהתקבץ סביב הבניין של גלגל"צ, קוראים לפירוק התחנה. הם
החלו זורקים אבנים על חלונות המבנה, וככל הנראה הסתתרו שם גם
מנכ"לי הליקון ו NMC. הוא החליט ללכת לשם, בתחושה ששם הוא
יסיים את מסע הנקם שלו. כשהגיע לשם, הקהל הריע. הקאובוי הסתכל
עליהם, ובפעם הראשונה הוא חייך חיוך גדול. הוא עשה כמה רעשים
על האופנוע, כדי להלהיב את הקהל, ואז ירד מהאופנוע, שנשאר
דולק. "You Can't Kill Rock'N'Roll !" הוא צעק, והקהל הריע.
הוא לקח מגה-פון מאחד המפגינים, וקרא להם להסגיר את עצמם. כשהם
סירבו, הוא החליט לעלות לשם לבדו. הוא ידע שהפעם זה הוא שצריך
לסגור את החשבון. כשנכנס למשרד ממנו נשמע הסירוב להסגרה, הוא
ראה את שני מנכ"לי החברות כפותים. באותו רגע הוא ידע שזאת
מלכודת. כשהסתכל על הדלת ועל הקיר של הדלת הוא ראה שהיא
ממולכדת. מבחוץ כל מה שהקהל ראה הוא פיצוץ עצום. רובם מיהרו
לתפוס מחסה מפני חלקים של בטון שעפו לכל כיוון, אך אלה שהעיזו
להסתכל, ראו את הקאובוי קופץ מהחלון, כאשר ביד אחת הוא מחזיק
את השוט שלו, שבעזרתו הוא נתלה על ענף של עץ ונחת נחיתה רכה,
ומאחוריו המנכל"ים של NMC והליקון, שניהם מחוברים בשלשלאות של
הקאובוי שאותן תפס בידו השניה.
הנחיתה לא הייתה רכה עבורם, אך הקאובוי לא ריחם : "אתם עצורים
בגין שותפות לביצוע פשעים כנגד המוזיקה". אך הרעש של האופנוע
שלו הטריד אותו. עליו הייתה אותה גברת שחורת שיער מהפאב, והיא
גנבה לו את האופנוע. הקאובוי זעם, ולפת בכוח את השוט שלו.
טפיחה על השכם הסיתה את דעתו : "חבוב, אתה מוזמן לנסוע איתנו".
היה זה אדם שלבוש ומסופר כמו אלביס פרסלי. הקאובוי חייך. למרות
שכל אחד ייצג סגנון שונה במעט, בשניהם הרוק'נ'רול היה בדם.
שניהם חיו את הסגנון אותו הם העריצו. חקיין האלביס הסיע את
הקאובוי, שהנחה אותו אל עבר מקום המסתור. הוא ידע שלשם היא
רוצה לקחת אותו. שם יהיה הקרב המכריע על עקרונותיו !

מקום המסתור של הקאובוי היה מקלט מעופש, שאותו הפך לחדר הערצה
לכל אותם גיבורי מטאל שאותו העריץ. הגברת השחרחורת סלדה
מהמקום, ומיהרה לשחרר את הכלואים. "תודה לך, תודה, ידעתי שלא
תאכזבי אותנו" אמרו החבר'ה מ"מה קשור". המנכ"ל היה המום מכדי
לדבר, ופשוט יצא מהכלוב, והגברת שחורת השיער פנתה אל הכלוב בו
הוחזקו שופטי כוכב נולד. ואז הוא הגיע, הקאובוי של המטאל, לבוש
מכנסי עור צמודים ומעיל עור מרשים, ניטים ושלשלאות על מותניו,
צווארו וידיו, משקפי טייס מכסות את עיניו, מגפי עור גבוהים
לרגליו וכובע טייסים על ראשו. בקול שקול ופרצוף חסר הבעה הוא
אמר "מירי מסיקה, את עצורה באשמת פשעים כנגד המוזיקה" בזמן
שכפת אותה באזיקים. לרגע היה נראה שהעולם פסק מלכת. חוץ ממנכ"ל
"הד ארצי", שפשוט המשיך במנוסתו, כולם עמדו וצפו בתדהמה.
"את, מירי מסיקה, הבאת את השיר "עננים עננים", וזהו פשע נגד
המוזיקה. את, מירי מסיקה, הבאת את השיר "מכל הבנות בעולם",
וזהו פשע נגד המוזיקה. את, מירי מסיקה, החלטת ששיר לא צריך
באמת שתהיה לו מוזיקה הגונה, ומספיק רק לעשות כמה התבכיינויות
מרגשות, וזהו, מירי, פשע כנגד המוזיקה".
לפתע מירי מסיקה הרימה את רגלה והתכוונה לבעוט לקאובוי
באיזורים המוצנעים שלו, אך הקאובוי היה מוכן. הוא היה יכול
לעצור אותה בדרך פחות דרמטית, ויותר בטוחה ומהירה, אך העדיף
להשמיע למירי מסיקה את כל ההרצאה. לה, ולנוכחים בחדר. לכן
כשהרימה את רגלה הוא היה מוכן ותפס אותה והצמיד את מירי מסיקה
אל הקיר. במבט מבוהל מסיקה ניסתה להסדיר את נשמתה, והקאובוי,
למרות משקפי השמש, היה ברור שנעץ בה מבט מאיים.
לרגע היה נראה שבזה הסתיים הסיפור, אלמלא קפץ ציון ברוך
משלישיית "מה קשור" וניסה להצליף בקאובוי בשוטו של הקאובוי
בכבודו ובעצמו. ציון היכה בשוט במלוא העוצמה, אך השוט פגע
בדיוק בחמסת הברזל שהייתה תלויה לקאובוי של המטאל מהחגורת
הניטים. קצה השוט הועף בחזרה על ציון ברוך. הקאובוי לקח בקבוק
קולה ריק שהונח שם בזמן לא ידוע, ושבר אותו על ראשו של ציון,
שהתמוטט על הקרקע. "ידעתי שהחמסה הזאת תעזור לי", אמר הקאובוי
בטון רציני, אם כי כוונתו הייתה צינית.
"אני ואת, מירי, זה כמו סופרמן ולקס לות'ר. אנחנו הפכים
מוחלטים. העקרונות שלי ושלך במוזיקה נוגדים לחלוטין אחד את
השני. כעת, הקרב נגמר, והצדק יצא לאור." באותו רגע הוחזר
המנכ"ל של הד-ארצי יחד עם המנכ"לים הנוספים, מלווים בחמישה
חקייני אלביס.
"כולכם תרצו תקופת מאסר בגין פשעיכם כנגד המוזיקה. את, מירי,
בתור הגיבור הרע שבסיפור, הולכת להיות מוצגת כשלל שנתפס בעת
מלחמה".
הקאובוי, יחד עם מירי מסיקה שהייתה כעת באחזקתו, כפותה
באזיקים, אמר לחקיינים "קחו אותם, הגיע הזמן למסע הניצחון
שלנו". כשבא לצאת ממקום המסתור, אותו מקלט מעופש, נכנסו בדלת
שני דמויות. הם לא בהכרח היו נמוכים, אבל ללא ספק הם היו
בחורים רחבים. שניהם חבשו כובעים הפוכים וענדו שרשראות זהב
לרוב. "אדון קאובוי, אני סאבלימינל, וזה הצל. אנחנו רוצים
להביע את הערכתנו אלייך...", ולפני שהמשיך, הקאובוי של המטאל
עצר אותו ואמר "סאבלימינל, צל, אני רוצה להגיד שההערכה היא
הדדית. אומנם אתם עושים ראפ, והתחום שלי הוא מטאל, אך שניכם
הראיתם כמה אתם מחוייבים וחיים את המוזיקה. שניכם יצרתם את
הסצינה, והחדרתם לתודעה הלאומית את המוזיקה כפי שאתם רציתם,
ולא כפי שאחרים רצו. המוזיקה שלכם באה ממכם, ולא מתוך הדרישות
שמכתיבה המערכת. שניכם, וכל השותפים שלכם, מוזיקאים כנים
ואמיתיים". השלושה חייכו, לחצו ידיים וטפחו אחד על שכמו של
השני. "ריספקט", אמר סאבלימינל במבט מעריך.

וכך נסע הקאובוי של המטאל, מלווה בחמישה חקייני אלביס, שני
ראפרים עבי בשר, ואסירים שאותם הוא הציג כשלל, אל המקום בו עמד
הבניין של גלי צה"ל. ההמון המשולהב חיכה לבואו של הקאובוי,
וכשהוא הגיע, הקהל פרץ בצעקות שמחה. הקאובוי עמד ובמבט קשוח
נפנף לקהל. מתוך ההמון ראה הקאובוי את אדון אלול. הם החליפו
מבטים, קרים, אך מלאי הערכה, למשך כמה רגעים, ואז אדון אלול
הלך והמשיך בדרכו אל הלא נודע. הקאובוי אז התפנה להציג לקהל את
מירי מסיקה, כמו שלל שנלקח והוצג במסע הנציחון, וזעק :"אף אחד
לא ישתיק אותנו !" הקהל המשולהב החל פורץ אל הבניין של גלגל"צ,
שהיה נטוש באותה עת, והחל מפרק אותו עד היסודות עם כל מה שבא
ליד. המחזה היה מדהים - כמו נפילת חומת ברלין בשנות ה 80' של
המאה הקודמת. האנרגיות היו עצומות, האדמה רעדה, ובאותו יום -
היה נדמה שהעולם היה שייך לאותו קאובוי של המטאל ! באותו ערב
הוקמה באופן ספונטני במה ארעית, עם ציוד הגברה עצום (שאותו
דאגו להביא החברים הראפרים של הקאובוי), ועד הבוקר למחרת נערך
קונצרט רוק מאולתר, שכלל את מיטב הקלאסיקות של המטאל. כאות
מחווה, הקאובוי הזמין את חבריהם של הראפרים לשיר איתו שירים של
להקת Body Count, להקה ששילבה בין ראפ ומטאל בצורה הטובה
ביותר, לדעתו של הקאובוי.

זהו היה סופו של עידן אחד, ותחילתו של אחר. גל הרוק הישראלי
דעך לו במהירות, ואותו החליף גל של מטאל עברי. צביקה פיק וריקי
גל פרשו מעסקי המוזיקה, ו"מה קשור" חזרו להופיע בתור סטנד
אפיסטים בלבד. באשר למירי מסיקה - איש לא שמע עליה מאז...

זהו, חימש יקר, זהו הסיפור, מקווה שנהנית..."

-"וואו, סבאריבוע, זה סיפור מדהים"
-"כן, חימשי. עכשיו, לך לישון"
-"טוב סבאריבוע"
...
...
-"סבאריבוע ?"
-"כן, חמוד ?"
-"מי היה אותו קאובוי של המטאל ?"
-"מי הוא היה ? הוא... היה אלעד שפיץ !"

-מי שמזהה דמיון בין הסיפור הזה לבין הקטע The Warriors Prayer
של להקת ManOWar, אז כן, זה נכתב על אותו עיקרון :)

-הקאובוי של המטאל II - נלחם בכנופיית רימון :
http://stage.co.il/Stories/537227479

-חימש - נכד של נכד
-סבאריבוע - סבא של סבא