[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"הרבה אנשים יש השנה במצעד, הא?"
"סליחה?"
דמות מבוגרת בכובע מגבעת שחור מצביעה אל המצעד שברחוב, מבעד
לדלתות הזכוכית של הבר האפלולי ברחוב המסגר.
"יש שם הרבה אנשים השנה", מוסיפה הדמות.
"כן. הם הבטיחו שהשנה הם יעשו את המצעד הזה גדול, בגלל שזה
המצעד ה-25."
"אתה יודע, אני הייתי במצעד הראשון, הספונטאני. הזה שבו התחילה
המסורת."
הבחור הצעיר, עם השער המדובלל והחולצה הכחולה המכופתרת, מהנהן
בניסיון לצאת מהשיחה שנכפתה עליו בצורה אלגנטית.
"כן... אני יודע מה אתה חושב... מה הקשיש התמהוני הזה רוצה
ממני. זה בסדר, אתה יכול לחשוב ככה. הפסד שלך."
הבחור הצעיר חייך חיוך נבוך, ואמר בטון מתנצל "אני מצטער אם
הבנת אותי לא נכון, לא התכוונתי שזה יתפרש ככה."
"שמי הוא מייג'ור", אמר הברנש בעל כובע המגבעת השחורה, בקול
נמוך, מחוספס ורשמי. קול שנשמע יותר כמו של גנרל, או לפחות
קולונל, מאשר של מייג'ור.
"רק מייג'ור?" שאל הבחור הצעיר.
"בשבילך - רק מייג'ור."
"משה", הציג את עצמו הבחור הצעיר.
מייג'ור הושיט את ידו. הם לחצו ידיים לאות היכרות.
"מה אתה עושה, משה?" שאל מייג'ור המסתורי.
"טכנאי בחיל האוויר, אתה יודע", ענה משה.
"משרת פה בקריה?" הוסיף לשאול המייג'ור בחביבות.
"כרגע יש לי פה איזה משהו קטן. בגדול אני משרת בירושלים, אבל
עזוב, הרבה אי אפשר לספר", ענה משה שניסה להתחמק באלגנטיות.
"אתה יודע בכלל מה המצעד הזה מסמל?" שאל מייג'ור. טון הדיבור
שלו נהיה מעט רציני יותר.
"כן. בטח. זה מצעד הרוק'נ'רול. עושים אותו כל שנה כדי
שהרוק'נ'רול לא ימות."
מייג'ור גיחך, ושאל "ואתה יודע מה מסמלת הדמות הענקית שיש בראש
המצעד?"
"כן, ברור. זה הקאובוי של המטאל."
"אבל אתה יודע מי הוא היה?"
"הוא לא היה אף אחד. הוא סתם דמות פיקטיבית. אגדה עירונית, אם
תרצה לנסח את זה כך."
"אז אתה לא יודע כלום. בוא אני אספר לך את הסיפור האמיתי על
מצעד הרוק'נ'רול, על הקאובוי של המטאל ומאבקו בכנופיית
רימון!"


קיץ 2006 היה איום נורא, כמעט כמו כל קיץ, אך קצת יותר. החום
באותו קיץ היה נראה יותר גרוע מאי-פעם (אך זאת אומרים כל שנה),
במיוחד עם הלחות של תל-אביב. איראן המשיכה להאיץ את תוכנית
הגרעין שלה (אך זה נמשך כבר שנים רבות), מלחמת לבנון השנייה,
האלבום החדש והמאכזב של Iron Maiden, ואחרון ובהחלט לא חביב -
עלייתה של כנופיית רימון, שבשיאה - זכייתה של קרן פלס בפרס
"שיר השנה"!
הקאובוי של המטאל היה מעדיף להעביר את הקיץ הזה בשנת חורף, אם
היה יכול. כבר כמה חודשים שכנופיית רימון, המורכבת ממירי
מסיקה, קרן פלס ו... איך קוראים לשלישית? לעזאזל! אני לא זוכר.
בכל מקרה, שלושתן המשיכו לככב, דבר אשר חרה מאוד לקאובוי, שרק
בסתיו הקודם עצר את מירי מסיקה, וכמה ימים לאחר מכן שחרר אותה,
כשהוא אומר "אני מעדיף לעשות רוק'נ'רול, ולא להיות סוהר. אני
רק מביע קול מחאה." ואכן, הקאובוי של המטאל שהה במסתורו, כשהוא
מאזין לאוסף המטאל שלו, מקבל השראה ומקליט אלבום חדש. עד
סביבות חודש ספטמבר, לקראת ראש-השנה, שבו החליט לקרוא תיגר,
ולהילחם נגד כנופיית רימון. הקאובוי ידע שהקרב הפעם יהיה קשה
יותר. הפעם הקאובוי יעמוד כנגד שלוש אויבות, שמאחוריהן בית
הספר "רימון", שבו למדו ערכים מוזיקליים מעוותים, וכמו תמיד,
אויבים ומכשולים שינסו לעצור את הקאובוי בדרכו. הקאובוי שימן
את ההארלי-דייווידסון, הכין את השוט והתלבש בהתאם - מעיל עור
שחור, מכנסי עור צמודים שעליהן שרשראות רבות וחמסה אחת קטנה,
כפפות מעור לידיים, מגפי בוקרים, כובע שחור ומשקפי טייסים.
הקאובוי התניע את האופנוע, ויצא אל דרכו, והוא ידע בדיוק איפה
להתחיל! כשהקאובוי יצא ממסתורו, ושערו התנופף ברוח, התנגנה
בראשו המנגינה של Born To Be Wild. רק חבל, חשב, שכל כך חם.
הוא לא שם לב לדמות שהסתתרה מחוץ למסתורו. קול נשי לחש אל
הסלולרי "הוא יצא."
באולפני ערוץ 24 הקליטו בדיוק את המהדורה היומית של חדשות
המוזיקה. על כיסא המנחים עדיין לא התיישב אף אחד. למעשה, רק
הצלם והבמאי היו באותה עת באולפן. דלת האולפן נפתחה ברעש
פתאומי של בעיטה. הקאובוי של המטאל כיוון שני רובי גייג'-12
לכיוון כיסאות המנחים, כשהבין לפתע שהם ריקים. הוא הסתכל אל
הצלם ואל הבמאי במבט ספק מופתע ספק זועם, כשדרש לדעת בקולו
המחוספס והמאיים "איפה המנחים?" הקול של דריכת האקדח לא איחר
לענות לו על השאלה. "הרובים, על הרצפה", שמע הקאובוי של המטאל,
כשהרגיש את קנה האקדח מוצמד אל צווארו. הקאובוי הניח את הרובים
לאט, ואמר "לא ציפיתי שהאקשן יתחיל כל כך מהר." "לא שאלנו
לדעתך. על הברכיים, קאובוי." הקאובוי ירד על ברכיו, חייך ואמר
"מי היה מאמין שאני איעצר על ידי מירי מסיקה בכבודה ובעצמה".
כשהרים את ראשו ראה את מירי מסיקה עומדת לצד ג'ימי סנייק.
ג'ימי היה בעבר חבר בלהקתו של הקאובוי, עד אשר החליט שהאבי
מטאל פשוט לא עושה לו את זה, וחיפש סגנונות מוזיקליים חדשים,
החל מפרוגרסיב מטאל ועד רוק ישראלי ואלטרנטיבי. דרך שמועות אף
שמע שהתקבל לבית הספר "רימון", ולומד שם מוזיקה כעת. מירי
מסיקה נטלה מידי הקאובוי את השוט שלו וכרכה אותו לקשר תלייה.
"זה מאוד פשוט, קאובוי. אתה מוזיקאי מתוסכל, רצית להתאבד בפני
כולם, ותלית את עצמך באולפן של ערוץ המוזיקה. כולם יקנו את זה,
ואתה תעוף לנו מהחיים", אמר ג'ימי סנייק, והוסיף, "הרי אתה לא
באמת מאמין שתעצור את המיינסטרים, נכון?" "אני כן. אני מאמין
גם שאני יכול לעצור אותך", אמר, כשבתנועה זריזה זרק את כובע
הבוקרים שעל ראשו לעבר ג'ימי סנייק. המכה שקיבל ג'ימי הטיחה
אותו אל הקיר. הקאובוי רץ לכיוון אחד הרובים המונחים על הרצפה.
תוך כדי זינוק הוא לקח את אחד הרובים וירה לעבר מירי מסיקה,
שהספיקה להסתתר מהיריות מאחורי מצלמה. הוא רץ אל חדר ההפקה, שם
גילה את צוות הצילום וההפקה קשורים. הוא שחרר את כולם, וביקש
שיצאו כשהם עושים רעש והמולה. כשיצאו, התגנב הקאובוי בחסות
ההמולה, וכשהיה מספיק קרוב אל דלת היציאה הוא פילס את דרכו
החוצה.

כשיצא הקאובוי אל מגרש החנייה הוא התקדם לכיוון
ההארלי-דייווידסון שלו כשלפתע נעצר. על האופנוע שלו ישבה בחורה
גבוהה, בעלת עור בהיר ושער שחור ארוך וחלק, על שפתיה אודם שחור
ועל ציפורניה לק שחור, והיא כולה לבושה בבגדי עור צמודים, עם
גרביונים מתחרה שחורה. "שוב אנו נפגשים, עור ותחרה?" הוא שאל,
רטורית, בסלידה. "אני רואה שאתה בצרות, קאובוי. בוא, אני אקח
אותך לסיבוב", אמרה. הקאובוי השיב בזעם "כשאת נוגעת באופנוע
שלי, כל הגברים של תעשיית המטאל בארץ נוגעים באופנוע שלי. רדי
ממנו." עור ותחרה חייכה ואמרה "אני לא מבינה מה יש לך נגדי.
אני הרי לא אשמה שאני כזו פופולארית. בוא נעשה הסכם. אני ארד
מהאופנוע, ובתמורה תקדיש לי את האלבום החדש שלך." עור ותחרה
אהבה שמקדישים לה אלבומים. כל להקה בסצינת המטאל הכירה את עור
ותחרה, או אולי יותר נכון להגיד - ידעה את עור ותחרה. "לעולם
לא", אמר הקאובוי של המטאל בזעף, והתקדם לאטו לכיוון האופנוע,
כשלפתע קיבל מכה מאחורי ראשו, והתעלף.

כשפקח את עיניו, מצא את עצמו בחדר מלא בציוד הגברה וכלי נגינה.
הוא היה קשור בשרשראות שהיו באופנוע שלו. על פי סמל שעל
הזכוכית שבדלת, הוא הבין איפה הוא נמצא. "בית ספר רימון לג'אז
ולמוזיקה בת זמננו". "הגיע הזמן שתתעורר", אמר ג'ימי סנייק,
כשעור ותחרה לידו. "הייתי צריך לדעת שאתם משתפים פעולה. הרי
איפה שיש מוזיקאי עלוב שטוען שהוא עושה רוק'נ'רול, יש גם עור
ותחרה." ג'ימי חייך, ובעט בקאובוי בצלעותיו. "אתה יודע, ברימון
לומדים מוזיקה אמיתית. ג'אז, קלאסי, תיאוריות. כשהתחלתי ללמוד
פה, הבנתי מה זה באמת מוזיקה. בוא אני אגיד לך מה זה מוזיקה -
זה לא מטאל!!!" את שלוש המילים האחרונות הוא צעק. הקאובוי לא
השמיע מילה, אלא ישב במבט חסר הבעה. "אתה עקשן, קאובוי. תקוע
במטאל. תרחיב קצת אופקים. תראה אותי. עשיתי פרוגרסיב, עשיתי
אלטרנטיבי, עשיתי רוק ישראלי. עכשיו אני לומד פה ג'אז".
הקאובוי ירק ואמר "אני שונא ג'אז." ג'ימי סנייק ועור ותחרה
צחקו. "פשוט תוותר, קאובוי. תפסיק להיות עקשן", שניהם אמרו.
ג'ימי סנייק הרגיש בטוח בעצמו באותו רגע. הוא הוסיף "תראה, זה
אפילו עזר לי עם הבנות. תראה איזה חברה השגתי." לפתע, עור
ותחרה התפקעה מצחוק, והקאובוי הצטרף אליה. "חברה? אתה חושב
שאני חברה שלך?" אמרה עור ותחרה לג'ימי. הקאובוי ניצל את הרגע,
וקפץ, כשהוא כבול לכיסא בשרשראות. הוא סובב את עצמו לאחור והלך
אחורנית עד אשר הצמיד את ג'ימי סנייק אל הקיר עם רגלי הכיסא.
הקאובוי הביט על עור ותחרה ואמר "המסכן חושב שהוא חבר שלך. על
כאלה בחורים את תגני?" עור ותחרה השתכנעה. היא לקחה את המפתח
שהיה מונח על השולחן ושחררה את המנעול מהשרשראות של הקאובוי.
הקאובוי לקח את השרשראות וקשר את ג'ימי לשולחן, ואמר "לפחות אם
אתה כובל אותי, תכבול אותי למשהו כבד, שאני לא אוכל לקום
אתו."

כשהקאובוי של המטאל התכוון לצאת, פתחה את הדלת מירי מסיקה,
וצעקה "אי אפשר להשאיר אתכם חמש דקות בלי שהוא ישתחרר?"
הקאובוי הבין שדרך היציאה הזאת חסומה, והתקדם לכיוון החלון.
רגע לפני שקפץ, אמר "אני עוד אשוב, אתם יודעים." הוא טיפס על
אדן החלון - וקפץ, כשמעיל העור שלו משמש לו כמצנח. כשנחת על
הרצפה, הקאובוי חיפש את היציאה ממתחם בית הספר, כשלפתע ראה
צריף שעל דלתו רשום "רדיו בית הספר". הקאובוי פרץ את הדלת
בבעיטה, אחז בצעיר אשר ישב ליד ציוד השידור, והעיף אותו אל
מחוץ לצריף. הקאובוי נטל מיקרופון ואמר "הקשיבו, הקשיבו, כל
תלמידי רימון, כאן הקאובוי של המטאל. בקרוב המהפכה תגיע
וכנופיית רימון תיעצר." הקאובוי הוציא נרתיק קטן של דיסקים,
פתח אותו וחיפש דיסק מסוים. כשמצא את מבוקשו, הוא שם אותו
במערכת, הגביר את העוצמה, וחייך. הקאובוי יצא, הסתכל סביב ומצא
שער יציאה. הוא רץ החוצה, כשלפתע נזכר שהאופנוע לא אתו.
הקאובוי כמעט התרגז, כשלפתע ראה את התלמידים מבית הספר רימון
צועקים בסבל בעודם שומעים את Motorhead - דבר אשר גרם לו
להתמוגג מאושר. וכך הקאובוי חיכה חצי שעה בתחנת אוטובוס עד אשר
הגיע האוטובוס שייקח אותו מרמת-השרון לתל-אביב. יחד עם זאת,
הקאובוי חש מרוצה. הוא השיג את מה שרצה מלכתחילה. כולם יודעים
שהקאובוי יצא למסע נקמה נוסף!
הקאובוי ירד מהאוטובוס בתחנה ברחוב אבן-גבירול בתל אביב, ושם
הלך לבר קטן. הוא התיישב על הבר, ואמר למלצר "קולה, בלי קרח."
קול עמוק ועבה אמר לו פתאום "אתה יודע, לנצח כנופיה לבד זה
קשה. אתה תצטרך עזרה." כשסובב את ראשו, ראה את ערן צור יושב
לידו. כשהסתכל על כוסו, ראה שם קולה, עם קרח. ערן חייך, הרים
את הכוס לכיוון הכוס שהקאובוי בדיוק קיבל, וביחד עשו "לחיים".
הקאובוי הכיר את ערן ממפגשים מקריים בברים שכוחי אל בתל-אביב.
"אתה יודע, אני למדתי ברימון פעם. אני מניח שהמקום לא השתנה.
אני אפילו עדיין מלמד שם", אמר ערן. הקאובוי הסתכל אליו ואמר
"וכיצד תוכל לעזור לי?" ערן חייך ואמר לקאובוי "תזכור לא
להתמקד רק בהן. בסופו של דבר הן יגיעו אליך. אתה, בינתיים,
צריך לעצור עוד כמה אנשים לפני שיהיה מאוחר מדי." הוא ביקש
מהמלצר דף ועט. כשקיבל את מבוקשו הוא הכין לקאובוי רשימה קטנה
עם קומץ שמות של אנשים. כשסיים, הוא אמר לקאובוי "יש מישהו
שיוכל בהחלט לעזור לך. לצערי, ואולי גם לצערך, הוא קצת לא זמין
בימים אלה. אני יכול להגיד לך איפה הוא נמצא, אך להשיג אותו -
זאת כבר תהיה משימה שלך", אמר ערן. הקאובוי חייך, ואמר "אתה
יודע, כשאתה מדבר, אני לא מצליח להבחין האם אתה מדבר או שר.
הדיבור שלך כל כך ציורי. כל הכבוד לך, ותודה רבה." הקאובוי
שילם, ויצא מהבר.

כשיצא הקאובוי של המטאל מהבר, הוא ידע לאן ללכת, אבל לא ידע
איך. הוא היה צריך את האופנוע שלו. בפעם האחרונה שראה אותו,
הוא החנה אותו ב"רימון". הוא הניח שעור ותחרה לקחה אותו בזמן
שהוא נכנס אל צריף רדיו בית הספר ב"רימון", בכדי להמשיך ולנסות
להמשיך לסחוט ממנו הקדשה של אלבומו הבא, כפי שהיא רגילה מלהקות
מטאל בסצינת המטאל בארץ - הלא היא אותה סצינה שממנה התנער
הקאובוי של המטאל לפני שנים. מכיוון שהיה כבר בלב תל-אביב,
החליט לקפוץ אל חנות המטאל של מור השחור, שם סביר היה להניח
שהיא תימצא. את הדרך הארוכה אל החנות אשר בדיזנגוף-סנטר הוא
עשה ברגל, כשהוא לבוש בבגדי העור הצמודים, בחום המייגע של
הצהריים התל-אביבי. כשהגיע, ראה את האופנוע שלו בחנייה שמחוץ
לחנות. הוא נכנס אל חנות המטאל של מור השחור. ברגע שמור השחור
ראה שהדמות שפתחה את דלת החנות - עם כובע הטייסים השחור, מעיל
העור, מכנסי העור, השרשראות במותניים כולל החמסה הקטנה ומגפי
הבוקרים - הוא הוא הקאובוי של המטאל, הוא שלף מיד את רובה הציד
שהוחבא מתחת לדלפק. "אל תזוז! מה אתה רוצה?" שאל מור השחור.
הקאובוי, בהבעת פנים שקולה עם חיוך חבוי מתחת לזיפים ומשקפי
השמש ענה בקור רוח: "את המפתחות של האופנוע שלי." מור השחור
הוריד את הרובה, פתח את הקופה הרושמת שלו, הוציא את המפתחות
ומסר אותם באוויר לקאובוי של המטאל. "עור ותחרה השאירה בשבילך
עוד משהו", אמר מור השחור. הוא התכופף לרגע, והרים רובה ציד.
הוא מסר גם אותו לקאובוי באוויר. הקאובוי תפס את הרובה, ואמר
"אני ואתה לא מסכימים כמעט על כלום, אבל בכל זאת - תודה רבה."
הקאובוי הסתובב והלך לכיוון דלת היציאה, כשהוא בוחן את הדיסקים
בחנות. הוא לא התרשם מהמבחר העצום, שרובו היה מטאל קיצוני
שמעולם לא קסם לקאובוי של המטאל. הוא סובב את ראשו לכיוון מור
השחור, ושאל "אין לך את החדש של מיידן?" מור השחור ענה בגיחוך
"יגיע בשבוע הבא. אבל אין לך הרבה מה לחפש. אלבום מאכזב." "אכן
אלבום מאכזב", אמר הקאובוי בחיוך, והתקדם לכיוון הדלת. "איפה
אפשר למצוא את עור ותחרה?" שאל הקאובוי. "היא תמצא אותך אם היא
תרצה", אמר מור השחור. הקאובוי הודה לו, ויצא. הקאובוי התרגש
להתאחד מחדש עם ההארלי-דייווידסון שלו. גופו רעד מהמנוע
המפלצתי כשהתניע את האופנוע, ויצא אל דרכו. קצוות מעיל העור
שלו התנופפו ברוח יחד עם שערו. היה לו הרבה על מה להרהר. הוא
חשב על הצעד הבא שלו, ועל עצתו של ערן צור. יעדו היה נתניה.
הוא עצר ליד בית קטן ומוזנח בקצה העיר. הוא ירד מן האופנוע,
ומיהר אל הבית.

הדלת נתלשה בבעיטה חזקה. הקאובוי נכנס בסערה עם רובה
הגייג'-12, דרוך ומושט קדימה. מטרתו הייתה מולו. הוא התקדם
אליו בקו ישר, כשהוא הופך בדרך כל דבר המפריע לו, בעודו צועק
"ז'קו אייזנברג, אתה עצור בגין פשעים כנגד המוזיקה." ז'קו נסוג
לאחור. הוא לקח אגרטל שהיה בקרבתו, וזרק אותו לעבר הקאובוי.
הקאובוי ניפץ את האגרטל בעזרת השוט שלו. ז'קו הוריד מהקיר שעון
קוקייה עתיק, והטיח אותו על הקאובוי. הוא נרתע והתחמק מן
השעון, שהתרסק ברצפה ברעש אדיר. ז'קו המשיך בנסיגתו לאחור,
ואמר "אל תפגע בי, אני לא רוצה לפגוע בך. אני פציפיסט!"
"בולשיט", אמר הקאובוי, והתקדם לעברו, כשהוא יורה במדויק לעבר
אגרטל נוסף שז'קו ניסה להרים, ומנפץ אותו לרסיסים. "מה אתה
רוצה ממני?" זעק ז'קו. "את הדרך למטרה הבאה שלי", אמר הקאובוי
בקול שקול ורגוע, כשהוא דורך את הנשק שוב. "אני לא יודע כלום,
אני בכלל... ג'ימי!" זעקתו של ז'קו הצליחה לקטוע את התקדמותו
של הקאובוי. הוא הסב מבטו לאחור, וראה את ג'ימי סנייק יוצא
מהמטבח של ביתו של ז'קו, עם שני רובי קלצ'ניקוב. הוא מסר
באוויר את אחד הרובים אל ז'קו. ג'ימי וז'קו החלו לירות
באוטומט, כשהם נזהרים לא לפגוע אחד בשני. הקאובוי זינק בזריזות
והתחמק מהיריות. הוא הסתתר מאחורי שולחן שהוא עצמו הפך לפני
רגעים מספר. היריות נמשכו עוד כמה שניות, ואז פסקו. הקאובוי
ניצל את ההפוגה בכדי להוריד את מעילו, ולגלות שהוא נפצע בזרועו
מן הירי. "באיזו זכות אתה מתפרץ לביתי, יא חתיכת זבל?" זעק
ז'קו. הקאובוי הסדיר את נשימתו, והזיע. הוא צעק "אני פה בשם כל
אחד שמאמין בהגינות ובכנות." "כנות? מה אתה מבין בכנות? העלו
אותי על המוקד בתקשורת בגלל שאמרתי את דעתי הכנה!" "לא", אמר
הקאובוי, כשהוא סידר את מעילו. "אתה הועלית על המוקד בגלל שאתה
שמוק. אתה לא פציפיסט. פציפיסט לא מרסס מחסניות על אויביו. לא
של כדורי עופרת, ולא של מילים ארסיות. אתה צבוע." "חבוב, זה
בכלל לא עניינך מה הוא אומר ומה לא", צעק ג'ימי סנייק מאחורי
השולחן שהוא הסתתר בו. "נכון, זה לא ענייני. הציבור דן את ז'קו
והביע את דעתו. אני כאן רק לבצע את גזר הדין." הקאובוי המשיך
להתעסק עם המעיל עם ידו הפצועה, וביד השנייה חסם את הפצע
בזרועו. הקאובוי, בחולצה קצרה שחורה עם התמונה של האלבום החדש
של Judas Priest, ושלייקעס שמחזיקים את מכנסי העור שלו, נאנח.
ג'ימי סנייק וז'קו הרימו את ראשיהם מעל למסתור שמאחוריו הם
התחבאו. ג'ימי ראה לרגע את ידו הימנית של הקאובוי מבעד למסתור
שהוא תפס. הוא ראה את הדם, וסימן לז'קו שהקאובוי נפצע. הקאובוי
שחרר אנקת כאב, והתנשף בקול. ג'ימי צעק "קאובוי, זה נגמר. אתה
פצוע. הגיע הזמן שתיכנע." הקאובוי, בקול שקט, ענה "בסדר, אני
נכנע. אני ארים את הראש לאט. רק אל תירו."

ז'קו וג'ימי הביטו אחד בשני בתדהמה, שהתחלפה תוך שנייה במבט
רציני. הייתה בפניהם הבעה של הסכמה, והם סובבו את מבטם לעבר
המסתור של הקאובוי. לאט ובשקט, הם כיוונו גם את רוביהם
לכיוונו. "אוקיי קאובוי, צא לאט ובלי הפתעות. לא נירה בך", אמר
ז'קו. הם התחילו לראות לאט את כובעו של הקאובוי מבצבץ מבעד
למסתור שבו הוא הסתתר. ז'קו וג'ימי חיכו לראות את ראשו של
הקאובוי, כשלפתע הכובע ירד שוב אל מתחת למסתור. לאחר שבריר
שנייה זינקה דמות שחורה ממקום המסתור של הקאובוי. ג'ימי סנייק
וז'קו ירו באוטומט לעבר הדמות, ולפני שהם הספיקו להבין שמדובר
רק במעילו של הקאובוי, ז'קו היה בשליטתו. הקאובוי נטרל את ז'קו
מהרובה שלו, ולקח את הרובה לידיו. הוא לפת את ז'קו בגרונו,
והתקדם לאט לכיוון ג'ימי, כשהוא מכוון אליו את הקלצ'ניקוב. רק
אז יכול היה ג'ימי לראות שלקאובוי היה מזל והכדור פשוט עבר ליד
ידו, ולכן הפצע היה שטחי. "אתה יודע, ג'ימי, הייתי יכול לתפוס
אותך. אבל לז'קו אין מוסר אמיתי, ולא הייתה לו בעיה לירות בך."
ג'ימי סנייק נסוג לאט לאחור, ואמר "אתה רק נותן לי סיבה לירות
בו ובך, קאובוי. אין לי מה להפסיד." "אז קדימה", אמר הקאובוי,
והוסיף "אבל כדאי קודם שתחליף מחסנית." ג'ימי השפיל לרגע את
מבטו לכיוון הרובה, כשהקאובוי מיהר להכות בידו עם השוט שלו
ולהפיל את רובהו של ג'ימי לרצפה. הוא דחף את ז'קו לכיוון
ג'ימי, וכיוון את הרובה אל שניהם. "על הרצפה", הוא אמר. שניהם
הרימו ידיים, וכרעו על ברכיהם. הקאובוי כבל את שניהם באזיקים,
ובשרשראות, שאותן עיגן אל המזנון שבסלון. "כמו שאמרתי לך,
ג'ימי", אמר הקאובוי בלעג, "אם כבר אתה באמת רוצה לעצור מישהו,
אל תשכח לעגן אותו למשהו כבד."

הקאובוי של המטאל הלך לאט סביב ז'קו אייזנברג וג'ימי סנייק,
כשהם כבולים באזיקים ושרשראות. פניו היו רציניות, והוא היה
חמוש ברובה שאותו השאיר על הרצפה כשהסתער על ז'קו אייזנברג.
"ז'קו, אני רואה שאתה מקליט אלבום חדש. וג'ימי, אני רואה שאתה
נמצא בעוד להקה, יחד עם כל ה-20 שאתה כבר נמצא בהם." ג'ימי
חייך ואמר "כן, חשוב לשמור על כל האופציות. אני רוצה לגוון
בכמה שיותר סגנונות." ז'קו, שישב עם הגב אליו, אמר לו "תשתוק
כבר, אידיוט!" הקאובוי עצר מול ז'קו, ואמר "פציפיסט עם לשון
חדה כתער. כמה משעשע. אני אגיד לך את האמת, ז'קו. אתה לא ממש
מעניין אותי. זה שאתה צבוע, שטוען שהוא פציפיסט ושנייה אחר כך
מאיים באלימות פיזית ומשתמש באלימות מילולית - זה רק גורם לי
לסלוד ממך." "אז מה אתה רוצה? בשביל מה באת לפה לעזאזל?" ייבב
ז'קו. "אתה מקליט אלבום חדש עכשיו. ובזמן האחרון זה הפך לשגרה
שכל אמן שמקליט אלבום חדש - יקבל שיר מקרן פלס. תגיד לי איפה
היא, ואעזוב אתכם לנפשכם." "לא, לעולם לא!" צעק ז'קו. "אני
שמעתי כבר על מה שעשית ב"רימון", אני לא אתן לך את ההזדמנות
לעצור אותן. בחיים לא תעצור את המוזיקה האמיתית, קאובוי! לא
תצליח לשבור אותנו!" "האומנם?" שאל הקאובוי, והלך לאטו לכיוון
ג'ימי סנייק. "ג'ימי, גם אותך לא אצליח לשבור? זונה-מוזיקלית
שמנגנת עם כל מי שנוח לו באותו רגע?" ג'ימי הזעיף מבט ואמר
"תשמע, חבר, זה שזנחתי אותך, זה כי ידעתי שלא ישמיעו אותך
בגלגל"ץ. זה פשוט לא מתאים לי. זה לא משהו שמושך אותי, מוזיקה
ילדותית כמו מטאל." הקאובוי הביט בו ולא שינה את הבעתו
הרצינית. הוא שאל לאט, ובקול רגוע "אז לא אצליח לשבור אותך?"
"לא", השיב ג'ימי. "לא אגלה לך איפה קרן פלס." "בסדר", אמר
הקאובוי של המטאל. "אז אותך אי-אפשר לשבור. בוא ונבדוק את
הגיטרה שלך כן אפשר..." "לא את הפנדר!!!" צעק ג'ימי סנייק,
כשידו של הקאובוי כבר הייתה באוויר, מחזיקה את השוט שלו ומוכנה
להנחית את זעמו של הקאובוי על גיטרת הפנדר-קאסטום היקרה של
ג'ימי סנייק. "אני אגלה לך איפה היא! רק אל תיגע בגיטרה."
ז'קו, כבול באזיקים, השתולל וצרח "יא חתיכת מטומטם! כשנצא מפה
אני אהרוג אותך! בן זונה!" הקאובוי גיחך, ומלמל "גם כן
פציפיסט..." ופנה אל ג'ימי סנייק לקבל פרטים על מקומה של קרן
פלס.

הדרך נראתה קצרה מתמיד באותה נסיעה שעשה הקאובוי של המטאל
מנתניה לתל אביב. מעיל העור לא התנופף ברוח. הוא נשאר, מחורר,
בביתו של ז'קו. לפני שיצא הקאובוי אמר לו "קח, תשמור, תמכור את
זה ב-eBay ביום מן הימים." זרועו כבר פסקה מלדמם, ונשאר רק חור
קטן בחולצה השחורה, שמעליה שלייקעס אדומים שמחזיקים את מכנסי
העור. כשהגיע לרחוב ארלוזורוב כבר יכול היה לראות את מטרתו
ברקיע של תל אביב - קניון עזריאלי. הוא נכנס עם האופנוע אל תוך
החניון, ומשם, בלי לעצור, פרץ את דרכו ונכנס אל תוך הקניון, עם
האופנוע, כשהוא עובר בנחישות את עמדת השמירה, ולא מותיר לשומר
שום ברירה אלא לזנק הרחק מן העמדה. הוא עצר ליד המעלית, ולחץ
על הכפתור. הוא הביט באנשים סביבו במבט מאיים ורציני. כשהגיעה
המעלית הוא נכנס עם האופנוע. שני האנשים שהיו במעלית נדהמו
ודחקו את עצמם לפינת המעלית. הקאובוי הביט באנשים שמחוץ למעלית
שחיכו עמו. הוא לא אמר מילה. כשהדלת עמדה להיסגר, הוא לחץ על
הכפתור שפתח שוב את הדלת. הוא הביט באנשים במבט תהומי. בלי
שפצה את פיו, האנשים מחוץ למעלית הבינו את רצונו, והם נכנסו
למעלית הצפופה, בניסיון להידחק לפינות. העלייה למעלה נראתה להם
כנצח. רעש האופנוע הרעיד את המעלית, וריח הדלק והפיח היה
מחניק. בקומה הראשונה יצאו שני האנשים שהיו קרובים לדלת.
כשהגיעה המעלית לקומה השנייה, יצא הקאובוי עם האופנוע, ואחרי
שנייה יצאו שאר האנשים. הקאובוי של המטאל, רכוב על ההארלי שלו,
חיפש את המטרה שלו בקומה השנייה של קניון עזריאלי.

קרן פלס הייתה באותו הזמן בחנות "טאוור רקורדס", שם, בדיוק כפי
שאמר ג'ימי סנייק, היא חילקה חתימות. קרן פלס עמדה במרחק של
כחמישה מטרים מהדלפק, מוקפת בעשרות מעריצים. היא לא שמעה את
הקאובוי מתקדם לעבר החנות. ראשה נפנה אל פנים החנות, כך שהיא
לא ראתה את הקאובוי עוצר את האופנוע ומזנק מתוכו. היא סובבה את
ראשה רק כששמעה את הקאובוי צועק "קרן פלס, את עצורה בגין פשעים
כנגד המוזיקה", אז כבר היה במרחק מטרים ספורים ממנה, כשהוא
נוחת מן הזינוק שביצע מהאופנוע. המעריצים סביבה תפסו מקום
מסתור. אחרי כמה שניות של המולה, שקט שרר בחנות. הקאובוי של
המטאל וקרן פלס עמדו זה מול זה, סוקרים את היריב. עיניהם
נפגשו, ומבטם של כל אחד חדר אל נשמתו של האחר. שניהם הלכו
באטיות במעגל, כשהם מפנים את מבטם לעבר עיניו של היריב. ניתן
היה להרגיש את מבטו החודר של הקאובוי, מעבר למשקפי הטייסים
שלו, לעבר קרן פלס, שהחזירה לו מבט של חיית טרף שמחכה להתנפל
על טרפה. לאחר שחגו במעגל במשך כמה סיבובים, נעצרו, כשגבה של
קרן פלס מופנה אל דלת הכניסה, וגבו של הקאובוי - אל פנים
החנות. רצינות מבטו של הקאובוי הייתה תהומית כמעט כמו הדממה
ששררה במקום. לפתע נשמעה צעקת-קרב אדירה. הקאובוי זיהה מיד את
הקול - היה זה קולה של מירי מסיקה. הוא ניסה להתחמק ממנה, אך
היא תפסה אותו באחת מהכתפיות האדומות שלו, והטיחה אותו אל
הקיר. צעקות בהלה נשמעו בתוך החנות, שם עדיין נשארו הלקוחות
שנקלעו אל קרב הענקים הזה. הקאובוי התעשת, וזינק לעבר מירי
מסיקה. בעיטת הנינג'ה שלו הפילה אותה על הרצפה, אך לפני שהספיק
לקום הוא החל לספוג מכות נמרצות מקרן פלס. הוא ניצל הזדמנות
בין מכה אחת לזאת שעמדה לבוא אחריה, והפיל אותה אל הרצפה בעזרת
בעיטה סיבובית נמוכה. שלושת היריבים קמו ביחד. מירי וקרן נלחמו
בקאובוי עם תרגילי קרטה שלא היו מביישים את ברוס לי. הקאובוי,
מצדו, התגונן בעזרת תרגילים משלו - תרגילים שלימד אותו הדוד
נינג'ה, המטאליסט הדגול שהיווה השראה לקאובוי, ושניגן אתו בכמה
הזדמנויות. לאחר דקה של קרב מרשים ושקול, שכלל זריזות ידיים
ורגליים משני הצדדים, הצליח הקאובוי להניח את אחד מהאזיקים על
ידה של קרן פלס. בעודו מחזיק ביד שמאל את הצד השני של האזיקים,
הוא המשיך להילחם בקור רוח. בתנועות ידיים ורגליים זריזות, הוא
עצר כל מכה שניסו להנחית עליו מירי מסיקה וקרן פלס, עד אשר אזק
את ידה של מירי מסיקה. השלושה המשיכו להיאבק, כשלפתע הקאובוי
שם לב לחיוכה הערמומי של קרן פלס. "אתה מנסה לעצור את כנופיית
רימון, אבל לא שכחת מישהי?" היא אמרה. מבטו של הקאובוי הפך
לפתע לרציני יותר. הוא הבין שהסכנה אורבת לו בחנות, איפשהו.
אבל איפה? הקאובוי התרחק מקרן פלס ומירי מסיקה וניסה להביט
ולזהות את החברה השלישית בכנופיית רימון, מבין האנשים שפקדו את
חנות התקליטים בקניון עזריאלי. "יש בכלל חברה שלישית?" הוא תהה
במוחו. "חייבת להיות, אבל מי זאת לעזאזל?" "היא לא נמצאת פה!"
נשמעה לפתע צעקה של אחד האנשים. "כן, תעזוב אותנו במנוחה!" צעק
אחר. בהדרגה, החלו כל לקוחות החנות לצעוק, ודרשו שהקאובוי יצא
מהחנות. מירי מסיקה וקרן פלס עמדו בראשם, בפנים גאות, ויד אחת
של כל אחת משתיהן אזוקה לשנייה. הקאובוי לא אמר מילה. הוא יצא
מן החנות, עלה על ההארלי-דייווידסון שלו ויצא מעזריאלי, לכיוון
מקום המסתור שלו. עבור הקאובוי, הדרך מעזריאלי אל מקום המסתור
מעולם לא הייתה כה ארוכה. המסע ברחובותיה של תל אביב נראה
לקאובוי כמסע בנתיב ארוך של ייסורים, והרגשת אכזבה וכישלון
מילאה את לבו. במוחו הגדיר את מצב רוחו כמשהו הנע בין
Heartbreak Hotel של אלביס לבין Secret Loser של אוזי אוזבורן.
כשהתקרב אל מקום המסתור כבר חשב לומר נואש. "אם הם לא רוצים
אותי, כנראה שלא מגיע להם רוק'נ'רול אמיתי", הוא חשב.

כשהגיע הקאובוי של המטאל אל מקום המסתור שלו, מצב רוחו היה
בקרשים. שאגת ההארלי דייווידסון נדמה כשכיבה את המנוע, ואת
הרעש הקלאסי של האופנוע החליף קול עדין, אך נמוך. גבוה, אך
עבה. קול רהוט, שהקאובוי זיהה. הוא שר את My Way של פרנק
סינטרה. היה זה ערן צור. הקאובוי שתק. הוא נתן לערן לשיר את כל
השיר, בדרמטיות יוצאת דופן. לכשסיים, הקאובוי מחא לו כפיים,
למרות שפרצופו נשאר רציני וקודר. "זה חסר תועלת", אמר הקאובוי
בייאוש. "יש דברים שכנראה לא נועדו להשתנות. אחד מהם זה
המוזיקה בארץ." "קשה לי להאמין שאתה מכולם אומר את זה. לא
בשביל זה הבאתי את עצמי לכאן מהבר התל-אביבי שבו ישבתי", אמר
ערן צור. "מה זה משנה לך? אתה מזמן לא עושה רוק'נ'רול..." אמר
הקאובוי, והוסיף "אולי גם אני צריך לעבור למוזיקה קלילה יותר."
"תעשה איזה מוזיקה שאתה רוצה, העיקר שתבוא מהלב שלך. אל תיכנע.
קשה לעשות מטאל, אבל יותר קשה להיות אידיאליסט, וזה מה שאתה",
אמר ערן צור. הקול הצווחני שהוסיף על דבריו של ערן צור הפתיע
את הקאובוי "אוה, כן! מי כמוך צריך לדעת, קאובוי! היו אלה
AC/DC שתיארו את זה בצורה הטובה ביותר: Getting beaten, broken
bones..." "הדוד נינג'ה!" אמר הקאובוי בפליאה והערצה. הדוד
נינג'ה התקרב והגיח מן הצל שהסתיר אותו אל האור בכניסה למקום
המסתור של הקאובוי. הוא לבש חליפת נינג'ה שחורה, שכיסתה גם את
רוב פניו. "תגיד לי, קאובוי, מה אתה חשבת? שמטאל זה רק מוזיקה?
כן, אולי, בשביל הרוב הדומם. אבל לא בשבילך. לא בשבילי. לא
בשביל אלה שסבלו כדי לדבוק במטאל. המטאל לא מתחיל ונגמר בך.
איפשהו בארץ, יש היום ילד שמסתובב בחנות דיסקים, מחפש מטאל
אמיתי, מהאסכולה הישנה, לשמוע. בדיוק כמוך. תזכור איך אני ואתה
ישבנו, וגילינו את המהות של הרוק'נ'רול עם להקות כמו Judas
Priest, Metallica, Iron Maiden, AC/DC, אליס קופר... תזכור
איך זה היה להתמודד עם הניכור, להזדהות עם השירים. המאבק שלך
הוא גם בשבילו! בשביל שיוכל לפתוח רדיו או טלוויזיה, ולשמוע
מטאל. בשביל שיוכל להרגיש גאה, שהוא, לפני כולם, הרגיש את
הרוק'נ'רול זורם לו בדם! כן, אף אחד לא אמר שזה יהיה קל. אף
אחד לא אמר שנוח להסתכל על מוזיקה שאתה יוצר כאידיאל - אבל זאת
כל המהות! ולך יש הכוח והכריזמה לעשות את מה שאחרים לא העזו!"
הקאובוי הקשיב, ושתק. אפשר היה לראות את יראת הכבוד שרוחש
הקאובוי לדוד נינג'ה, גם מתחת למשקפי הטייסים. הדוד נינג'ה,
מצדו, חיכה לתגובה מהקאובוי. "נו?" שאל הדוד נינג'ה בחוסר
סבלנות. "הם גדולים מדי, איך אפשר להילחם נגד כולם? זה בלתי
אפשרי! הם שולטים ברדיו, בטלוויזיה. לעזאזל, אותה כנופיה כותבת
שירים במיוחד שייפלו על הסגנון המיינסטרימי הטיפוסי!" הדוד
נינג'ה הניח את ידו על שכמו של הקאובוי, ואמר "זה שחבורה של
מעריצים, שהיום חושבים שהכנופיה הזאת עושה מוזיקה, ומחר לא
יזכרו את השמות שלהם בכלל, לא רצתה אותך שם, לא אומר שאף אחד
לא רוצה אותך. אתה עוד לא הראית להם מוזיקה אמיתית מהי. מהפכות
גדולות מתחילות באנשים הקטנים. אתה אמנם עומד בראש החזית, אך
יש לך גם גיבוי. הגיע הזמן שתאזור כוחות, תיצור מומנטום ותרסק
את חומת המיינסטרים, בכדי שכולנו נהנה מרוק'נ'רול אמיתי!"
דבריו של הדוד נינג'ה נאמרו בהתלהבות, וסחפו את הקאובוי עד כדי
כך, שבסוף דבריו של הדוד נינג'ה, הקאובוי צעק בספונטניות "אוה,
כן!" ערן צור עמד בצד, וחייך. הוא סימן לקאובוי בהצלחה, ואמר
לו "הגיע הזמן שתאסוף את מי שאמרתי לך הבוקר בבר. הוא מחכה
לך." הקאובוי התקרב לעלות על האופנוע. הדוד נינג'ה עזר לו עם
סטירת עידוד בישבנו. "לך תראה להם על מה רוק'נ'רול מדבר,
קאובוי", הוא אמר בשמחה. הקאובוי של המטאל התניע את האופנוע
בשאגה אדירה. הוא ביצע סיבוב של 180 מעלות, ועמד לצאת לדרך.
הדוד נינג'ה צעק לו "חכה רגע!" הקאובוי חיכה. הדוד נינג'ה זרק
לקאובוי מעיל עור חדש, שוט, אזיקים ושרשראות. "עכשיו אתה
מוכן", הוא אמר, והקאובוי יצא לדרכו.

בדרך הרהר הקאובוי במשמעות מסעו. בראשו התנגן השיר Iron
Horse/Born To Lose של Motorhead. "הוא חתיכת פילוסוף מטאל",
הוא הרהר. בנוסף, הקאובוי השתעשע מהמחשבה שבפעם השנייה ביום
אחד הוא נוסע לכיוון השרון, כשברוב הימים לא יוצא הוא מגוש דן
אפילו פעם אחת. כשהתקרב אל "שלוותא", לבו התמלאה בהתרגשות.
בפנים, בתא לבן, סגור ומרופד, בכותונות משוגעים, יושב לו משוגע
אחד שלא יודע שהיום הוא ישוחרר לחופשי על ידי הקאובוי. ואיזו
יציאה לחופשי זאת הולכת להיות!

"הלו הלו הלו הלו הלו הלו!" קול צווחני צעק מתוך התא המרופד
ב"שלוותא". הרופאים שעמדו מחוץ לתא, התבוננו דרך הצוהר הקטן
שבדלת, ולאחר מכן הביטו אחד בשני בתמיהה. "הוא מקרה אבוד", אמר
אחד מהם. "ניסיתם שוקים חשמליים?" שאל אחד הרופאים, בטון
ממליץ. "כן, זה לא עזר. למעשה, זה רק החמיר את המצב." המשוגע
שבפנים התקרב אל הצוהר, וביקש מאחד הרופאים שיתקרב. לכשהתקרב,
המשוגע צעק "איי צוויי דריי!" וצחק. "דפוק לגמרי", סינן הרופא.
המשוגע הקירח שבתא המשיך לצחוק, וצרח "הלו הלו הלו הלו הלו
הלו." "אז זה המקרה הכי קשה שלכם?" שאל אחד מהרופאים. "כן...
זהו רמי פורטיס." רופא אחר שאל בפליאה "היי! זה הרמי פורטיס?"
"כן", ענה הרופא, "זה רמי פורטיס. הוציא כמה אלבומים, אבל אי
אפשר באמת לקרוא למה שהוא עשה מוזיקה. זה פשוט זבל. הוא פשוט
היה מטורלל. רק מטורלל היה עושה חרא כזה. מזל שהיום הוא פה."
"קוקו, קוקו!" היה זה הקאובוי של המטאל, שהבהיל את הרופאים.
דמותו המאיימת של הקאובוי לבוש השחורים הבריחה חמישה משבעת
הרופאים הלבושים לבן בצעקות היסטריה. רמי פורטיס, בתא, התפקע
מצחוק. אחד משני הרופאים שנשארו צעק על הקאובוי "אתה לא מורשה
להיות פה! תצא מיד!" הקאובוי היכה עם השוט על הרצפה. אותו רופא
ברח בבהלה, והשאיר רופא נוסף, שקפא במקום. הקאובוי התקרב אליו
לאט, בצעדים נחושים ובמבט קפוא. הרופא התחיל לרעוד. הקאובוי
נעמד מולו, וחשף את שיניו. הרופא צרח בהיסטריה, והחל במנוסה,
כשהוא מפיל מסמכים רפואיים. הוא חזר, וכרע לקחת אותם בחזרה.
הקאובוי עמד מעליו, ודרך על אחד המסמכים. הרופא הרים את ראשו,
ראה את הקאובוי מסמן לו עם הראש את הדרך החוצה. הרופא קם,
וברח. פורטיס, בתאו המרופד, ניסה למחוא כפיים, אך כותונת
המשוגעים מנעה זו ממנו. הוא צחק בהיסטריה, ואמר "תודה! תודה!
תודה! תודה! תודה!" הקאובוי הגיב במבט מרוצה. הקאובוי חזר
במסדרון שממנו בא. פרצופו של פורטיס השתנה בין רגע. "חכה!
הצילו! לא! אל תברח!" הוא צרח, ובכה. אבל אז הוא נכנס, הקאובוי
של המטאל. בדיוק כמו בסיום הופעה של Judas Priest, רכוב על
הארלי דייווידסון, עם מעיל עור ומכנסי עור צמודים, שרשראות
ואזיקים למותניו, מגפי עור שחורים על רגליו, משקפי טייסים
וכובע טייסים לראשו. הוא קשר את שרשראות המתכת בדלת. פורטיס
צחק ופרץ בצעקות שמחה. הקאובוי סובב את דוושות הגז, ונסע עם
האופנוע עד שהדלת נעקרה ממקומה. פורטיס יצא מן התא, ועלה על
האופנוע. הקאובוי שחרר אותו מכותונת המשוגעים שלו, ואמר "הגיע
הזמן, פורטיס. אתה תעזור לי להילחם בחבר'ה הרעים." פורטיס פרץ
בצחוק, וצרח "איי צוויי דריי." הקאובוי סובב שוב את דוושות
הגז, ונסע לכיוון היציאה. פורטיס מלמל "הלו הלו הלו הלו הלו
הלו הלו" במשך כל הדרך.

הקאובוי, ורמי פורטיס מאחוריו, דהרו בכביש המהיר שהוביל אל
אולפן ההפקות המאולתר של אביב גפן. הקאובוי עצר את ההארלי
דייווידסון בפינת הרחוב שבו התגורר אביב. ידו של הקאובוי תפסה
את פורטיס כשניסה לרדת מהאופנוע. "בלי שטויות, פורטיס. צריך
דקה של רצינות ושקט, בכדי שנוכל להפתיע אותו, ואז תוכל
להשתולל", לחש הקאובוי של המטאל אל רמי פורטיס. פורטיס הנהן
בראשו בהסכמה. הקאובוי התכוון לרדת מהאופנוע, אך נעצר לרגע.
הוא הביט ברמי פורטיס. "זהו אותו פורטיס המשוגע, שנכלא מאחורי
סורג ובריח רק בגלל היצירתיות שלו", הוא חשב. הוא הביט בו.
ראשו הקירח, משקפיו העגולים בגוון הסגלגל שלהם, והלבוש הזרוק
שהוא לבש. הוא הידק את שפתיו, והנהן בראשו בהערכה אילמת, שאותה
לא ראה ולא שמע פורטיס, שנע בתנועות מגושמות והתקדם בשקט,
מסתתר מתחת לחומות הבתים צמודי הקרקע. הקאובוי האיץ את הקצב,
עקף את פורטיס, והתקדם יחד עמו לעבר ביתו של אביב גפן. כשהגיעו
אל חומת ביתו, הקאובוי הרים את אגרופו הקמוץ, מסמן לפורטיס
לעצור. בתנועות ידיים חדות, הוא סימן אל פורטיס את המסלול שבו
יעברו, מחצר הבית, דרך הכניסה האחורית, לסלון, ומשם לאולפן,
שנמצא במרתף. הם התקדמו אט אט לעבר דלת הכניסה האחורית, שאותה
פתחו בעדינות, בכדי לא להשמיע ולו את החריקה העדינה ביותר.
לאחר שסגר בעדינות את הדלת מאחוריו, הסתובב הקאובוי לעבר
הסלון. הם התקדמו באטיות, כשלפתע הקאובוי הרגיש שמשהו עוצר
בעדו. כשהסתובב, נחרד לגלות ששרשראות הברזל שלמותניו הסתבכו
באחד העציצים, שנטה הצדה ועמד ליפול. אפילו מתחת למשקפי שמש
הטייסים שלו, ניתן היה להבחין בהבעת פניו ההיסטרית. הקאובוי
נעצר, אך העציץ כבר היה בדרכו הקצרה אל הרצפה, כשרגלו של רמי
פורטיס עצרה אותו. הקאובוי הרים את מבטו, מהעציץ, אל פרצופו
המאדים של פורטיס. הקאובוי ידע שפורטיס עומד להתפקע מצחוק,
וסימן לו להיות בשקט. הם החזירו את העציץ למקומו היציב,
והמשיכו אל הסלון. כשעמדו ליד המדרגות שהובילו אל המרתף, שהיה
גם האולפן של אביב, הקאובוי סימן בתנועות ידיים אל פורטיס לרדת
למטה. רמי פורטיס החזיר לקאובוי מבט רציני של הסכמה והבנה.
פורטיס ירד במדרגות, והקאובוי נשאר בסלון, ממתין במתח.

אביב גפן היה באולפן אשר במרתף ביתו, יחד עם נינט טייב. הם
הקליטו את אלבום הבכורה שלה. "טוב, בואי ננסה שוב", הוא ביקש
ממנה. נינט פתחה את הפה אך לא הספיקה להוציא הגה כשפורטיס נכנס
בסערה. "קוקו! קוקו! נחשו מי זה!" הוא התפקע מצחוק. אביב ונינט
נבהלו, ונצמדו אל הקיר. "פורטיס! מה אתה עושה פה? אתה צריך
להיות..." אמר אביב בקול רועד. "זה בסדר, אל תדאג. אני רק רוצה
להקליט אתך! הלו הלו הלו הלו הלו", אמר פורטיס, ורץ לחבק את
אביב. נינט הביטה בו במבט סולד, כאילו הביטה בקבצן מטונף
ברחוב. אביב גפן הביט בנינט. מבטו אמר לה "אין ברירה, נעשה את
זה מהר, ונמשיך." פורטיס אמר לאביב "יש לי רעיון לשיר ממש יפה!
בוא, אני אשמיע לך!" הוא רץ בצורה מגושמת לעבר אחת הגיטרות אשר
הייתה בסטודיו הביתי של אביב. "בעדינות, פורטיס", ביקש אביב
גפן. פורטיס לקח את הגיטרה, ופרט אקורד עדין. אביב ונינט נשמו
לרווחה, כשלפתע פורטיס החל לנגן בפראות. לאט לאט הוא האט את
הקצב, ועבר לנגן את "אינקובטור". "אתה מקליט? אתה מקליט?
תקליט!" הוא אמר לאביב בהתרגשות. כשאביב ניסה לזוז לעבר ציוד
ההקלטה, הוא חזר לנגן בפראות, ושיתק במקום את אביב ונינט. הוא
צחק צחוק מתגלגל ומופרע. אביב ניסה לזוז, אך הוא שותק במקום,
והדבר היחיד אשר יכול היה לעשות הוא לכסות את אוזניו ולהגן על
עצמו מפני הצלילים הצורמים. באותו רגע בדיוק הגיח הקאובוי של
המטאל. מבטו הקר כוון אל נינט טייב ואביב גפן. משקפי השמש שלו
כיסו את עיניו, אך גם דרך גבותיו ומצחו, שהתמלא לפתע בקמטים,
ניתן היה לראות את הזעם והסלידה. אביב הביט בו בבהלה, וצרח
צרחה מוכרת - אותה צרחה מן השיר "האם להיות בה מאוהב." הקאובוי
חייך קלות. "אני, בניגוד לך, חסין לקולות צורמים אלו. בשבילי -
זאת מוזיקה!" הוא התקדם אל נינט ואביב, וכבל אותם באזיקים.
פורטיס הפסיק לנגן לאחר מכן. "אל תדאג, אביב, נתתי את המפתחות
לכל מארגני הטקסים והעצרות למיניהם. אתה עוד תמשיך להופיע."
אביב גפן הנהן בראשו בכניעה. "בקשר אלייך, נינט. את לא
מוזיקאית. את אולי שחקנית, אבל האלבום שאת מנסה לעשות הוא
ניסיון מיותר לקבוע שאת שייכת לתחום המוזיקה. חסל סדר חוסר
טעם!" הוא הסב מבטו אל פורטיס. "ולך, פורטיס, ידידי, יש לי
הפתעה מיוחדת." דמות אפרורית ירדה במדרגות. "שלום לך, חברי
משכבר הימים", אמרה הדמות בקול עמוק. היה זה ברי סחרוף. רמי
פורטיס רץ לחבקו. "תודה! תודה! תודה! תודה! תודה!" הוא אמר
בהתרגשות. ברי סחרוף חיבק אותו חיבוק מאמץ, ואמר "תודה לך,
קאובוי. אני אדאג לטפל בו יפה." הם לחצו ידיים שם, באולפן
הביתי של אביב גפן. ברי סחרוף ורמי פורטיס עלו במעלה המדרגות.
"אל תשכח, רמי, לעשות את מה שסיכמנו", אמר הקאובוי. "אל תדאג,
אנחנו חייבים לך. אתה תראה איזה יופי זה יצא", אמר ברי סחרוף
בשמו ובשם רמי פורטיס. הם המשיכו לעלות, ולבצע את מה שסיכמו עם
הקאובוי, ולאחר מכן להקליט את אלבום האיחוד שלהם, "על המשמרת".
הקאובוי נשאר במרתף.

"עכשיו, אני צריך שתגידו לי. מי היא החברה השלישית בכנופיית
רימון?" שאל הקאובוי, כשהוא מחזיק את השוט שלו בהפגנתיות. אביב
ונינט זה בזו, ולאחר מכן הביטו בקאובוי. "אין לנו מושג", אמר
אביב. "אין טעם לשקר", הוא אמר בקולו המחוספס. "אנחנו באמת לא
יודעים!" אמרה נינט. "אף אחד לא יודע מי החברה השלישית! תמיד
שוכחים!" אמר אביב גפן. "לפעמים אני תוהה אם היא בכלל קיימת",
אמרה נינט טייב. הקאובוי הסב אליה את מבטו. גם הוא לא יודע אם
היא בכלל קיימת. מול טיעון כזה קשה לו להתווכח. הוא רץ בחזרה
אל הרחוב, אל האופנוע שלו. זאת הייתה כבר שעת אחר הצהריים,
וכנופיית רימון עדיין הסתובבה חופשי ברחובות. כשהגיע למעלה,
חיכה לו שם הדוד נינג'ה. "כדאי שנמהר, אין זמן לשטויות!" הוא
אמר לקאובוי של המטאל. מבעד למסיכת הנינג'ה השחורה שלו, ניתן
היה להבחין בקולו של הדוד נינג'ה שהוא היה לחוץ. "ז'קו
אייזנברג וג'ימי סנייק מופיעים הערב!" "לא ייתכן", אמר
הקאובוי, שאיבד לפתע את קור הרוח שלו. "אני עצרתי אותם היום
בבוקר!" "מישהו שחרר אותם. צריך לברר מי זה, וצריך לעצור אותם.
הזמן פועל לרעתנו, בוא!" אמר הדוד נינג'ה. הקאובוי קפץ על
ההארלי דייווידסון שלו, והפעיל את המנוע. "דיו!" שניהם צעקו
כשמנועי האופנוע שלהם שאגו באצילות. הם רכבו לכיוון תל אביב,
ולרגע נדמה היה כי הם שברו את מהירות הקול כשרכבו על
אופנועיהם. הכיוון היה דרום תל אביב, או ליתר דיוק - מועדון
הבארבי.

הם יצאו מאיילון ועלו על דרך השלום, והתכוונו לפנות שמאלה
בעזריאלי לכיוון רחוב המסגר, כשנעצרו על ידי מחסומים והמוני
אנשים. "מה קורה פה?" שאל הקאובוי, בעודו מזיע מן הלחות הגוש
דנית המייסרת. הדוד נינג'ה הצביע על במה גדולה שהוצבה בכניסה
לרחוב קפלן, ועל השלט שהציג את האמנים המופיעים. "מירי מסיקה,
קרן פלס, ו... לעזאזל, הקהל מסתיר את השם של השלישית!" הוא ענה
לקאובוי. שניהם עדיין היו על האופנוע. "נמאס לי מהחרא הזה",
אמר הקאובוי, וירד מההארלי שלו. "שמור על המפתחות", הוא אמר
וזרק אותם אל הדוד נינג'ה, שהצדיע לו וחייך. הקאובוי של המטאל
נדחק בין המוני האנשים. הוא התקדם אל החלק האחורי של הבמה,
שסביבה היו שני מאבטחים. הם ניסו לצעוק לעברו "היי תעצור", אך
לפני שסיימו, הם כבר היו כבולים בשרשראות כבדות. הקאובוי של
המטאל עלה באטיות במדרגות המובילות אל חלקה האחורי של הבמה.
רשרוש הברזלים נשמע עם כל צעד שהוא עשה. ידו הימנית הייתה
מוכנה לשלוף את השוט השחור שלו. כשהגיע למעלה, הוא פגש שם
בחורה נמוכה, שחורת שער עם עיניים גדולות. "קאובוי!" היא צעקה
בהתרגשות, אך הקאובוי סימן לה בידו להיות בשקט. "איפה כנופיית
רימון?" הוא שאל בקולו הנמוך והמחוספס. "מ... מת...
מתכוננות... הן צ... צריכות להיות כ... כאן, בעוד כ... חמש
דקות. אתה מתכוון לעצור אותן?" היא שאלה בגמגום. "כן", ענה
הקאובוי בהחלטיות, כשהוא מחפש מקום להסתתר. "למה?" הבחורה שאלה
בסקרנות. "כי נמאס לי מזמרים לכאורה שחושבים ששירי יום זיכרון
זה המוזיקה היחידה שיש. נמאס לי לשמוע כל הזמן את אותם השירים,
ואת חוסר התוכן המזעזע של השירים. אין לי בעיה עם מוזיקה, מכל
סוג, כל עוד היא כנה. אבל השלישייה הזאת, מירי מסיקה, קרן פלס
ו... השלישית, איך קוראים לה... הן מייצגות את חוסר התוכן ואת
השעמום המזעזע במוזיקה הישראלית. מעצרן, אני מקווה, יביא
לעליית המוזיקה בעלת התוכן והכנות, שלה העם מחכה." הבחורה
הנמוכה עם השער השחור הפרוע התפקעה מצחוק. "אתה באמת חושב
שמישהו מתעניין במה שהשירים מדברים עליו? ככה הן אוהבות לשיר,
והרבה יותר חשוב - זה מה שהקהל שלהן חושב. למי אכפת בכלל
מתוכן?" הקאובוי נשף אוויר בכבדות, ספק מכעס - ספק מהחום
והלחות התל אביביים של אותו ערב קיצי. הוא שמע את הקריין מכין
את הקהל להופעה של כנופיית רימון, והחל להתקדם לעבר מקום
להסתתר בו. הבחורה צעקה לעברו "קאובוי! הנה, תסתתר כאן!" כשהיא
מצביעה על תפאורה בולטת בצד הימני של הבמה. הקאובוי החל לרוץ
לשם, כשהיא צעקה לעברו "קאובוי! לדעתי, תשכח מזה. זאת המוזיקה
שהקהל רוצה. וגם אם הוא לא - זה לא ממש אכפת לאף אחד. בטח שלא
לאותן זמרות. הן כותבות את השירים האלו כי זה קל. למה להתאמץ?
הקהל בכל מקרה יאהב את זה אוטומטית. הרי חוץ מהמחאה שלך - כולם
הולכים עם העדר. אולי תצטרף? זה מה יש. לא ישדרו את המטאל שלך
בחיים." הקאובוי בחר להתעלם, והסתתר בדיוק ברגע כשהקריין קרא
בשמה של קרן פלס, שעלתה ראשונה לבמה, אחריה מירי מסיקה, שעלתה
יחד אתה, ואחריה... כשהקריין עמד לקרוא בשמה, אותה גברת שחורת
השער רצה אל מירי מסיקה וקרן פלס. הקאובוי ראה את זה והתמלא
בחלחלה. "זאת היא! היא הצלע השלישית בכנופיית רימון!" הוא אמר,
בעודו מנסה לשקול את הצעד הנכון.

מירי מסיקה התכוונה להודות לקהל שהריע לה, כשהשלישית לקחה את
המיקרופון. "קהל יקר, אני רוצה להציג בפניכם את האיש שניסה
לעצור את השמחה פה היום. איש מסכן שחושב שהרוק הכבד שלו יותר
טוב מהשירים שלנו. אולי חלקכם שמעתם עליו, ואם כן - אני מצטערת
בשבילכם. אני מתכוונת כמובן, לקאובוי של המטאל!" היא סימנה
לחברותיה, שרצו ותפסו את הקאובוי של המטאל, והביאו אותו אל
מרכז הבמה, כשהן אוזקות אותו באזיקים שהוא עצמו הכין להן. מירי
מסיקה לקחה ממנו את השוט, ולחשה לו באוזן "הפעם הוא לא יעזור
לך. וגם לא החמסה שלך!" כשהיא תולשת לו את החמסה הקטנה
מהשרשראות אשר היו למותניו. הקאובוי חשף את שיניו בכעס, והיא
צחקה לעברו. מבטו של הקאובוי היה אובדני. עיניו כוסו מתחת
למשקפי הטייסים שלו, אך פיו התעקם בלפי מטה, ומצחו התמלא
בקמטים. כנופיית רימון נופפה אל הקהל והציגה בהפגנתיות את
הקאובוי השבוי, והקהל צעק קריאות בוז לעבר הקאובוי. קרן פלס
ומירי מסיקה קירבו אותו אל קצה הבמה הגבוהה, כשהזמרת השלישית
אמרה "יש לך מילים אחרונות, קאובוי?" הקאובוי זקף את מבטו
הקודר לעבר הקהל, ולפתע הוא חייך. מרחוק הוא ראה שיירה ארוכה,
נחיל של אופנוענים. לפי הרעש המוכר, הוא ידע שכולם רוכבים על
הארלי דייווידסון. הוא פתח את פיו, אך קולו שלו לא יצא מפיו,
אלא מהרמקולים אשר היו מאחוריו. הייתה זו הקלטה של השיחה שקיים
דקות מספר לפני כן עם אותה גברת נמוכה בעלת העיניים הגדולות -
החברה השלישית בכנופיית רימון. כולם הסבו את ראשם לאחור, אל
המסך הגדול, וראו את השיחה של הקאובוי של המטאל עמה, מצולמת
בווידאו. הקאובוי חייך חיוך רחב, כשהוא שמע את המילים מהדהדות:
"זאת המוזיקה שהקהל רוצה. וגם אם הוא לא - זה לא ממש אכפת לאף
אחד. בטח שלא לאותן זמרות. הן כותבות את השירים האלו כי זה קל.
למה להתאמץ? הקהל בכל מקרה יאהב את זה אוטומטית. הרי חוץ
מהמחאה שלך - כולם הולכים עם העדר". אותה חברה שלישית בכנופיה
רצה במהירות מן הבמה, ונעלמה כלא הייתה, בחסות ההמולה.

כשמירי מסיקה וקרן פלס הסבו את הראש בחזרה אל הקהל, שריקות
הבוז הופנו אליהן. "טוב, קרן, בואי נעיף מכאן את חתיכת החרא
הזה", אמרה מירי מסיקה, שלקחה יוזמה וזרקה בפתאומיות את
הקאובוי מן הבמה. הקאובוי ריחף באוויר מספר שניות, צונח אל
מוות בטוח, כשלפתע פרץ אופנוע כבד מאחורי הקלעים במהירות לעבר
קדמת הבמה, וצנח בעקבותיו. הוא נתפס על ידי גוץ קירח - הלא הוא
רמי פורטיס, כמובן. האופנוע נחת בחוזקה על הקרקע, כששלושה
אנשים רכובים עליו - ברי סחרוף מקדימה, מאחוריו רמי פורטיס,
והקאובוי של המטאל מאחורי שניהם. הקאובוי בא להודות להם,
וכשפורטיס צעק "תודה! תודה! תודה! תודה!" הקאובוי הביט בו במבט
מבולבל. ברי סחרוף הסב את מבטו לעבר הקאובוי, ואמר לו "ניחשנו
שתהיה בצרות. במקרה פורטיס קלט את... איך קוראים לה? לא משנה.
קלטנו אותה מדברת אתך." בזמן שהוא אמר את זה מסך הענק מאחורה
הראה את רמי פורטיס עושה פרצופים מגוחכים למצלמה. שלושתם
חייכו, בעוד ברי סחרוף המשיך "לא שכחנו את העבודה הקטנה
הנוספת. אל תדאג." הוא לחץ על דוושת הגז ונסע. צחוקו ההיסטרי
והמתגלגל של רמי פורטיס התרחק יחד עם האופנוע.

הקאובוי עמד והביט בדממה, עד שהדוד נינג'ה החזיר אותו למציאות
הרועשת. היו שם מעל מאה אופנועי הארלי דייווידסון, כשבראשם עמד
חן השמן, מנהיג כנופיית הבייקרים חסרת המעצורים, והאדם היחיד
מסצינת המטאל שהקאובוי העריך. חן, דמות מטאליסטית אמיתית, היה
מקור ידע בר-סמכא בכל מה שקשור לת'ראש מטאל. הוא לבש וסט עור
ללא שרוולים, גופייה שחורה ומכנסיים צבאיים בגווני הסוואה.
בפיו היה תחוב סיגר, ואמנם הוא החל להקריח - אך את קומץ
שערותיו הארוכות הוא דאג לאסוף בקפידה. הוא הניד בראשו לשלום
לעבר הדוד נינג'ה, שאותו הכיר משירותם בקומנדו. לאחר מכן הסב
את ראשו לעבר הקאובוי של המטאל, וסובב את ידית האופנוע אשר
שחררה לקאובוי שאגת כבוד. הקאובוי החזיר לו בהצעדה, וחזר אל
האופנוע שלו. הוא הוביל את השיירה, כשמאחוריו הדוד נינג'ה וחן
השמן, ומאחוריהם שני רוכבים שלאופנוע שלהם הייתה סירה בצד.
באחת הן הושיבו את קרן פלס, ובשנייה את מירי מסיקה, שתיהן
קשורות בחבלים שנלקחו מן התפאורה. הדוד נינג'ה אמר "לא מצאנו
את השלישית... איך קוראים לה בכלל?" הם התדיינו בנושא במשך
כדקה, כשנזכרו כי הם צריכים לעצור את ההופעה של ג'ימי סנייק
וז'קו אייזנברג. הם התקדמו לאורך רחוב המסגר, לעבר לה גארדיה,
שם פנו ימינה לרחוב הרכבת, ושמאלה לאלנבי, שם המשיכו דרך רחוב
העלייה ושוקן. בבתי המשפט הם פנו ימינה, לקיבוץ גלויות, ושם הם
נעצרו - במועדון הבארבי, שם התקבצו צעירים ישראלים ששיוועו
לרוק'נ'רול אמיתי וחיכו לתחילת הופעתם של ג'ימי סנייק וז'קו
אייזנברג. הקאובוי של המטאל, במלוא הדרו, לבוש בבגדי עור
ושרשראות מכף רגל ועד ראש, עמד בראש שיירת האופנוענים. הוא אחז
במגאפון, וקרא אל הקהל "הקשיבו, הקשיבו, חברים יקרים. במשך
שנים לא היה פה בארץ רוק'נ'רול אמיתי, והגיע הזמן להחזיר עטרה
ליושנה. הגיע הזמן לרוק'נ'רול אמיתי!"

ז'קו אייזנברג וג'ימי סנייק שמעו את ההמולה מתוך המועדון.
"קיבינימט, חייבים לעשות משהו!" אמר ז'קו. הוא יצא לרגע החוצה,
צעק לשומר להכניס פנימה את הקהל, ונכנס. רגע לפני שנעלם
בהמולה, הוא נעצר וראה את הקאובוי. מבטיהם הצטלבו ממרחק של
כחמישים מטרים בערך. ז'קו סימן לו אצבע משולשת, והקאובוי ירק
הצדה בחזרה. "שונא צבועים", הוא סינן לעצמו. לפתע, התקרב אל
הקאובוי ילד נוירוטי קטן, עם שער מדובלל. "אתה, אתה, אתה
הקאובוי של המטאל! אני אעצור אותך!" גופו רעד בעוויתות משונות.
הקאובוי היטה את ראשו הצדה. "הראל סקעת?" "כן! הראל סקעת! יש
לך בעיה? הא? בוא מכות, בוא! בוא מכות!" הקאובוי, בחור נמוך
מעט מן הממוצע, אחז בהראל סקעת בחולצתו. לעומתו הוא נראה כענק.
הוא הרים אותו כשהוא מושך בחולצתו עד אשר הראל סקעת נעמד על
קצות רגליו. "תן לי לנחש. אתה גם שחררת את ז'קו ואת ג'ימי
סנייק, נכון?" הוא אמר בטון שקול, כמעט אכזרי. הראל רעד וגמגם
בנוירוטיות האופיינית לו. "כן, זה אני. כן! אני שחררתי!"
הקאובוי הוריד את ידיו מן החולצה של הראל. הוא סובב את ידית
הגז, שגרמה להארלי שלו לשחרר שאגה אצילית שהבהילה את הראל
סקעת, אשר רץ בהיסטריה עד אשר נעלם. הקאובוי נשאר עם חבורת
האופנוענים, עומדים מחוץ לבארבי בעוד ההופעה עומדת להתחיל.
"נו, למה מחכים?" שאל חן השמן. הוא ירק את בדל הסיגר מפיו, תחב
אחד חדש, והציתו. הקאובוי חייך אליו, וסימן לו להמתין.

באותם רגעים ממש, ברחוב המסגר, כמה מאות מטרים דרומית למגדלי
עזריאלי, שם הוצבה הבמה להופעה של כנופיית רימון אשר בוטלה על
ידי הקהל הזועם, רמי פורטיס יצא מהסירה של האופנוע שעליו רכב
ברי סחרוף. שניהם לא היו אופנוענים, אך למען המשימה הזאת
הקאובוי של המטאל השאיל להם את אחד מאופנועי ההארלי דייווידסון
שלו. ברי סחרוף אמר לו בקולו הנמוך והרדום "תחזור מהר, ובלי
שטויות." רמי הנהן בראשו והתקדם בשלומיאליות לעבר מועדון
הבולשוי, אשר כמו היום, גם לפני עשרים וחמש שנה, היה ידוע
כמועדון הרוסים המפורסם בתל אביב. פורטיס נכנס אל המועדון,
והסב את תשומת לבם של אנשים ספורים בלבד, אשר ראו בו נטע זר,
אך לא עשו כלום בנדון. פורטיס ביקש בקבוק בירה. הוא שתה את
הבירה במהרה. באותו זמן מילאה מוזיקת טראנס רוסית את הבולשוי,
יחד עם קולות אקראיים של עשרות אנשים משוחחים. רמי פורטיס לקח
את הבקבוק הריק, ושבר אותו על השולחן הקרוב, ובבת אחת כל האולם
השתתק. "סוקה! חוי בלאט! פידראס! פיזדייץ! פרוסטיטוקה!" פורטיס
צעק אל כל היושבים. למשך שתי שניות כל יושבי המועדון נשארו
בשקט, ואז, בבת אחת, כולם החלו להסתער לעברו. פורטיס הסתובב
ורץ במהרה, כאילו סיפרו שאלביס מחלק חתימות בקצה השני של העיר.
כשברי סחרוף, שעמד בחוץ, ראה את פורטיס יוצא מן הבולשוי בריצה,
ובעקבותיו המוני רוסים זועמים, הוא החל לסובב את ידית הגז.
כשפורטיס נכנס אל הסירה שלצדו, הוא כבר היה בנסיעה והחל לצבור
מהירות. הרוסים דלקו בעקבותיהם של ברי סחרוף, שדאג לא לברוח
מהר מדי. הוא נסע, והם בעקבותיו ובעקבות פורטיס, במורד רחוב
המסגר, שם פנה ימינה בלה-גארדיה, עד אלנבי, ומשם שמאלה עד לבתי
המשפט בשוקן, שם פנה ימינה, למועדון הבארבי. כשהתקרבו למועדון,
ברי סחרוף צבר תאוצה והגדיל את הפער בינו לבין ההמון הרוסי
הזועם. הם החנו את האופנוע בכניסה למועדון הבארבי. השומר
בכניסה היה המום. "ברי סחרוף! ו... אתה! פורטיס! אתה לא אמור
להיות... בשלוותא?" ברי סחרוף, בקור רוח, ענה לשומר "תן לנו
להיכנס, אנחנו משלכם. רוק ישראלי, וכל מה שמסביב." השומר
ההמום, שלא שם לב להמון הרוסי הזועם, נתן להם להיכנס. ברי
סחרוף ורמי פורטיס מיהרו לצאת דרך היציאה האחורית. באותו הזמן
ז'קו אייזנברג וג'ימי סנייק הציגו את עצמם לקהל, וההמון הרוסי
הזועם נכנס אל המועדון וחיפש את פורטיס וסחרוף לשווא. "להרוס
את הכול בלאט!" צעק אחד הרוסים. תוך שניות, הקהל החל לברוח
והמוני הרוסים החלו לשבור כל מה שנקרה בדרכם, כולל ציוד הנגינה
של הלהקה של ג'ימי וז'קו.

הקאובוי וחבורתו, שחיכו בחוץ, החלו לצחוק כשקהל החל לצאת
בבהלה. הם נתנו לכולם לצאת, עד אשר יצאו ג'ימי סנייק וז'קו
אייזנברג. הקאובוי והדוד נינג'ה תפסו את שניהם. "אני גאה להגיד
ששניכם עצורים בגין פשעים כנגד המוזיקה והכנות", אמר הקאובוי
כשהוא הניח עליהם את האזיקים. אט אט גם הרוסים החלו לצאת מן
המועדון, רגועים לאחר שפרקו את זעמם על מועדון הבארבי.
"מטומטם, אתה הרסת את הבארבי!" צעק לו ז'קו. "הבארבי ישופץ,
וינגנו בו עוד עשרות, אם לא מאות, להקות צעירות. הם יתנו לקהל
שלהם רוק'נ'רול אמיתי וכן", ענה להם הקאובוי בקור רוח. אך אז
יצאו בידיים מורמות רמי פורטיס וברי סחרוף. מאחוריהם היא הגיחה
באטיות - הצלע השלישית של כנופיית רימון. בחורה נמוכה עם שער
פרוע ועיניים שחורות גדולות. בגדיה הלבנים בהקו בחושך. שני
רובי M-16 היו מושטים קדימה. כל אחד מהם היה טעון בשרשיר
קליעים שנמשך אל כתפיה של הגברת הנמוכה והשתרך מאחוריה.
הקאובוי ומלוויו לא איחרו להגיב, ושלפו אף הם את נשקם. רחבת
הכניסה למועדון הבארבי התמלאה לכמה שניות בצלילים המוכרים של
דריכת רובים. חן השמן הביט בגברת החמושה היטב בחיוך. הוא הנהן
בראשו וסינן, כשהסיגר תחוב בפיו "אין מחזה יותר יפה מבחורה נאה
חמושה ברובים." ברי סחרוף נראה עייף וכנוע, ורמי פורטיס התאפק
שלא לבכות. הקאובוי היה מצויד ברובה גייג' 12 ארוך, שאותו
הושיט קדימה. "אל תירו, אל תירו!" התחנן פורטיס בבכי, וברי
סחרוף ניסה להרגיעו על ידי חיבוק וליטוף עדין. "תשתיק כבר את
המפגר הזה!" צעקה עליו הגברת הנמוכה, החברה השלישית בכנופיית
רימון. באותו רגע נשמע קול נוסף של דריכת אקדחים. הייתה זו עור
ותחרה, שכיוונה אקדח אחד אל הקאובוי, והשני אל הגברת עלומת השם
מכנופיית רימון. "ממש תיקו מקסיקני", אמר הקאובוי וחייך קלות.
"בדרך כלל בתיקו מקסיקני אין בני ערובה", השיבה עור ותחרה,
והוסיפה "ותוריד כבר את משקפי השמש המטופשים האלה. כבר לילה,
אידיוט!" הקאובוי לא ענה במילה, אף לא במחווה כלשהי. היה זה
הדוד נינג'ה ששאל אותה "מה את רוצה לעזאזל?" עור ותחרה התכוונה
לענות, אך הקאובוי הקדים אותה. "מה היא רוצה? כאילו זה לא
ברור. הקדשה באלבום הבא שלי." עור ותחרה הנידה את ראשה בחיוב.
"אתה מתכוון לתת לה הקדשה?" שאל ג'ימי סנייק בפליאה. חן השמן
לפת את ראשו ודפק אותו על הסירה של האופנוע שלו. "לא", ענה
הקאובוי בקור רוח. "אתה משוגע? היא תירה בך!" צעק לעברו הדוד
נינג'ה. "בשביל עיקרון אני מוכן למות", הוא ענה בקור רוח. חן
השמן הנהן ברצינות תהומית. "ממש כמו אבי מטאל". "אבי מי?" שאלה
החברה השלישית בכנופיית רימון אשר כולם שכחו את שמה. "תסתמי את
הפה כלבה, ואל תדברי עליו!" צווחה עור ותחרה. "אל תאיימי עליי,
כלבה מטומטמת! תראי איך את נראית, עם כל העור שאת לובשת!"
צווחה עליה הגברת הנמוכה כשהיא מנפנפת ברובי ה-M-16 שלה. "מי
את בכלל שתפתחי עליי את הפה, מטומטמת שאף אחד לא זוכר את השם
שלה? מי את בכלל?" הקאובוי הסב את מבטו וגיחך לעבר חן השמן.
שתי הבחורות הצעירות החלו לגדף אחת את השנייה, והקאובוי ניצל
את ההזדמנות.

לאחר דקות של ויכוח, שתי הבחורות שמו לב שהקאובוי לא נמצא
בשטח. הבחורה הנמוכה עם השער השחור הפרוע כיוונה בחזרה רובה
אחד לעבר רמי פורטיס וברי סחרוף, ואת השני אל עור ותחרה. "איפה
הוא?" היא שאלה את ברי סחרוף, כשהיא מצמידה את קנה הרובה אל
ראשו. הוא ענה בקולו הרגוע והרדום, גם במצב מלחיץ מסוג זה "לא
יודע. נעלם." היא הסיטה את קנה הרובה אל רמי פורטיס. "איפה
הוא?" היא שאלה. פורטיס פרץ בבכי היסטרי. "אני לא יודע! סליחה!
סליחה! אל תירי בי! סליחה!" "טוב, אם כך, אני אהרוג את שניכם."
היא משכה את ידית הדריכה לאחורה, ואז הוא הגיע. היה זה כמובן
הקאובוי של המטאל. ניתן היה לדעת ישר, לפי מכנסי העור הצמודים,
השרשראות הרבות, השוט והאזיקים שלמותניו, מעיל העור מעל חולצת
טי שחורה, כובע הטייסים מעור, ומשקפי השמש של הטייסים - גם
באמצע הלילה. היה זה הוא ולא אחר. "איה כורם, את עצורה בגין
פשעים כנגד המוזיקה!" הוא אמר לפני שהיא הספיקה להבין שהיא
כבולה באזיקים. "נכון! איה כורם", החלו כולם להיזכר בשמה של
הגברת האלמונית. "הייתי חייב לברר מה השם שלה, וגם לעשות כניסה
דרמטית אחרונה", אמר הקאובוי וחייך אל הדוד נינג'ה, שענה לו
בשקט "אוה, כן!" איה כורם השתוללה וצעקה "אני לא הולכת לבד!"
היא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של הקאובוי, ולתפוס בידיה האזוקות
את אחד הרובים באוויר. היא שחררה צרור לפני שהקאובוי נטרלה
שוב. כולם צפו במחזה, ונראה היה שכולם יכלו לראות את הכדורים
מתקדמים לאטם לעבר רמי פורטיס וברי סחרוף. שניהם השלימו עם
מותם הקרב במהירות הגבוהה ממהירות הקול. לרגע נדמה היה שחייהם
עברו על פניהם, אך מתברר שהייתה זו דמות שחורה, אשר זינקה
לעברם. לאחר פחות משנייה, הדרמה נגמרה. פורטיס וסחרוף היו
בחיים. על הקרקע הייתה מוטלת דמות, אשר ספגה את הכדורים. אפילו
הקאובוי הביט במבט המום. "אדון אלול", הוא סינן. הדוד נינג'ה
המבוהל רץ לעבר אדון אלול. איש לא ידע אם הוא חי או מת. איש לא
ידע למעשה מי הוא אדון אלול. הקאובוי ריתק את איה כורם לקרקע,
בעוד הדוד נינג'ה התקרב אל אדון אלול. הוא רכן לעברו,
כשהקאובוי צעק "אל תיגע בו!" לפתע הועף הדוד נינג'ה למרחק של
כעשרים מטרים, ובשאגה אדירה אדון אלול קם. הוא לבש מעיל עור
ארוך ומרופט, אשר הגיע עד ברכיו. מכנסיו השחורים היו מרופטים
אף הם. הוא נעל מגפי בוקרים שחורים עם דורבנות, ולראשו היה
כובע בוקרים שחור. את פניו בקושי היה ניתן לראות מכיוון שכובע
הבוקרים רחב השוליים שלו הצל על פניו. ניתן היה להבחין בחורי
הפגיעה מהכדורים שפגעו בגופו של אדון אלול. הוא הסב את ראשו
לעבר הסובבים במבט חסר הבעה. "נראה לי שזה הסוף שלך, כלבה",
גיחכה עור ותחרה. גם היא ידעה שאדון אלול הוא תחילת הסוף, וסוף
הכול. תר ברחובות, ומחפש צדק מוחלט. גם היא ידעה שקרב נגדו הוא
קרב לא שקול. אדון אלול נעמד למשך כמה שניות בלי להניע שריר
מגופו. מבטו הקר, חסר ההבעה הופנה כלפי כולם, וכלפי אף אחד.
הוא שאג שוב, והסתלק.

"מה? אני לא מאמינה!" צעקה עור ותחרה, שקיוותה לראות את איה
כורם מחוסלת. "היא ירתה בו, והוא לא עשה לה כלום?" "היא ירתה
בפורטיס וסחרוף, לא בו. הוא זינק להציל אותם", אמר הדוד
נינג'ה, שקם לאטו וניקו את בגדיו מהעפר שעליו הוא נחת. "אדון
אלול מחפש צדק, לא נקמה", הוסיף הקאובוי. "את האמת, לא אכפת לי
מה אדון אלול מחפש. אני מחפשת את התהילה. אני שרמוטה של תשומת
לב, ואתה תקדיש לי את האלבום הבא שלך, או לפחות שיר, או שאתה
מת, ונראה את אדון אלול מציל אותך שוב", צעקה עור ותחרה לעבר
הקאובוי, כשהיא מנפנפת בהפגנתיות באקדחיה. הקאובוי של המטאל לא
היסס, וכיוון אליה בחזרה את רובי הגייג' 12 שלו. "הקדשה לא
תקבלי, אבל יש לי רעיון אחר בשבילך." כל המטאליסטים היו
מופתעים. אפילו ג'ימי סנייק צעק "מה?" בתמיהה. "אני מחפש בחורה
שתהיה בכלוב, בהופעות שלי. את תרדי מלמעלה, ותרקדי בכלוב כל
ההופעה. מתאים?" עור ותחרה הביטה בקאובוי במבט רציני. הקאובוי
השיב במבט רציני בחזרה. לפתע היא חייכה. "עשינו עסק!" היא אמרה
וקפצה מאושר.

כולם הניחו את הרובים שלהם. נדמה היה שהקאובוי עשה את שלו
לאותו יום - ג'ימי סנייק, שבגד בו, וז'קו אייזנברג היו כבולים.
כך גם כנופיית רימון. אפילו נזכרו בשמה של הצלע השלישית של
הכנופיה... איך קוראים לה? כבר שכחתי... הקאובוי שחרר את ברי
סחרוף ורמי פורטיס, שהודה לו וחיבק אותו חיבוק דב מוחץ. לפתע
הדוד נינג'ה הצביע לעבר קיבוץ גלויות פינת שוקן. היו שם המוני
אנשים, יחד עם במות נעות. על הבמות עמדו המוני ישראלים, מסביב
לרמקולים גדולים, שניגנו רוק'נ'רול. את המצעד הובילה במה נעה
שעליה הופיע ערן צור ולהקתו. כשהם נעצרו מול הבארבי, ערן צור
ירד ולחץ את ידו של הקאובוי. הוא אמר בהתרגשות "כולם שמעו על
מסעו של הקאובוי של המטאל, ועל המרדף המטורף מהבולשוי עד לפה.
החבר'ה האלה באו בשבילך. הם באו בשביל רוק'נ'רול אמיתי."
הקאובוי חייך לשנייה, והחזיר את הבעתו לרצינית. "אז בוא וניתן
להם רוק'נ'רול אמיתי!" הוא אמר בקולו המחוספס והרציני. הוא עלה
לבמה יחד עם הדוד נינג'ה, שלקח גיטרה חשמלית, וניגנו את
Monster Of Rock של Judas Priest. הם ניגנו שם במשך שעות.
מישהו אפילו הביא ממסגרייה סמוכה כלוב מברזל, שאליו הוכנסה
בשמחה עור ותחרה. באותו רגע הם לא ידעו, אך היה זה מצעד
הרוק'נ'רול הראשון.

כשהערב הסתיים, הקאובוי נכנס אל מועדון ה"בארבי" ההרוס. הוא
ראה שם את בעל המועדון, אומד את הנזקים. "אל תדאג. אספנו כסף
לשקם את המועדון. ינגנו בו רוק'נ'רול עוד שנים רבות", הוא אמר
אל בעל המקום, שחייך אליו. "רוצה לשתות משהו?" הוא שאל את
הקאובוי. "קולה, בלי קרח", הוא ענה לו. השחר כבר הפציע,
והאנשים חזרו אל בתיהם. הקאובוי התכוון לחזור אל מקום המסתור
שלו. הוא התניע את האופנוע שלו. "חוזר להקלטות?" שאל אותו בעל
מועדון ה"בארבי". "כן", השיב לו הקאובוי. "מטאל מהאסכולה
הישנה?" הוא שאל בחיוך את הקאובוי. "כן. כמו הישנים והטובים -
Judas Priest, Metallica, Iron Maiden..." "כן, אבל Maiden הם
לא דוגמה טובה. שמעתי את האלבום החדש שלהם. אלבום מאכזב." הוא
קרץ אל הקאובוי, שחייך אליו. "אכן אלבום מאכזב. אבל תמיד יש
תקווה שיוציאו משהו יותר טוב", הוא ענה, ונסע.

הקאובוי חזר אל מקום המסתור שלו, וחזר לעבוד על האלבום, שיצא
באותו חורף. בקיץ שלאחר מכן אנשים חזרו לתל אביב, ושחזרו את
מצעד הרוק'נ'רול, שמתקיים מאז ועד היום. והקאובוי? הוא המשיך
בשלו. כבר בקיץ הבא הוא היה צריך שוב להילחם על העקרונות.
השמועות אף אמרו ש"מה קשור" שוב חופשיים, ושציון ברוך רוצה
בנות!


"וואו, הסיפור הזה אמיתי?" שאל משה בפליאה. שניהם עדיין היו
באותו בר, והמצעד עדיין התקיים בחוץ.
"אמת לאמיתה, כל מילה שאמרתי."
"ואיפה הקאובוי של המטאל היום?"
"הוא ממשיך בשלו, בני."
"אני לא מבין משהו אחד. למה הקאובוי כופה את דעתו על אחרים?
הוא פשוט שמוק!" ענה משה. הוא סיים את כוס המשקה שלו, ושאל "אז
רגע. לא הבנתי מה החלק שלך בכל הסיפור הזה. אמרת לי שהיית שם,
אבל מה בדיוק..."
הוא סובב את ראשו, וראה שהכיסא הסמוך לו היה ריק. לרגע עוד חשב
שהוא הזה את כל הסיפור, אך אז הוא ראה את כובע המגבעת השחור
מונח על הדלפק לצדו.
"חתיכת סיפור", הוא אמר לעצמו, ויצא החוצה, אל המצעד, ואל
רחובותיה של תל אביב באותם ימים טרופים.
הוא יצא החוצה, וראה את אותו ברנש עולה על אחת הבמות, ומתקבל
בתשואות חמות. לפתע אותו מייג'ור נראה לו מוכר מתמיד - היה זה
אלעד שפיץ. הוא היה - הקאובוי של המטאל!





הקאובוי של המטאל I - פשעים כנגד המוזיקה
http://stage.co.il/Stories/538886







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן, אני יודע
שזו צורת האמנות
הנחשבת ביותר
בימינו. הגסות
הזו, שהיא תמיד
הגדולה ביותר
האפשרית ושמושגת
במאמץ הקטן
ביותר
האפשרי...

ולא תאמינו כמה
שניסיתי לאהוב
את זה...

אבל פשוט לא
הצלחתי.








אחד שרצה להיות
סנוב של סלוגנים
קצרים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/07 14:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד שפיץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה