לפרק הקודם
http://stage.co.il/Stories/537410786

האי, 2026

סלינה קייל התהלכה באותם בגדים שמצאה ליד המעיין, כשלפתע הגיח
שוב קלארק קנט וחייך חיוך מרצה לעברה. היא לבשה על פניה את
ההבעה הכועסת ביותר שיכלה והפנתה אליו כתף קרה.

"בחייך", אמר נבוך כולו, "את לא מצפה שאתן לך להסתובב ולשדוד
עתיקות, נכון? את האולר וכלי הפריצה אני משאיר אצל אנשי
האבטחה, אבל הבאתי לך ורד. את אוהבת פרחים, נכון?"
בקושי גדול, לאט לאט, עלה חיוך על פרצופה. היא לקחה את הוורד
וקישטה בו את שערה. פתאום קפצה עליו, לופתת בירכיה את גופו.
הוא השכיב אותה על העלים שנפלו מהעץ ליד המעיין, פותח בידיו את
כפתורי חולצתה, מכסה בנשיקות עדינות את שדיה.
"את אוהבת את זה, נכון?" אמר לה, חצי נבוך חצי מתגרה. "אמנם
אנחנו לא יכולים לעשות הכול בלי שתצלעי חודש, אבל עדיין יש
דברים שאפשר לעשות ביחד..."
הוא פתח בעדינות את רוכסן מכנסיה ומשך כלפי מטה את החוטיני
שלה. לשונו תרה אחר דרך בתוכה והיא נהמה בעונג.
"כןןןן, תמשיךךךך", אישרה לו ששניהם רוצים בכך.
"אין סיכוי שאני רואה נכון!!!", הפתיע אותם באמצע האקט ברוס
ויין, לבוש בג'ינס ארוכים שחורים בלבד, "יצאת מדעתך ואתה מנסה
לגנוב את החברה שלי..." זעם.

"ה...חברה שלך", מלמלה מסמיקה כולה סלינה, לאחר שהתלבשה
בזריזות, "ננטשה על ידך שנייה אחרי שנמנמה קצת, ללא השלל ששדדה
ביושר רב!!!"
"ששדדה ב... מה?!", נדהמו שני הגברים.
"מה ששמעתם, לא תבלבלו אותי", צחקה סלינה, "אני לא מתייחסת לאף
אחד מכם ברצינות רבה מדי, אתם כאן כדי לשעשע אותי. בינתיים
יצאתי מופסדת כלכלית משניכם, ככה שאין לכם מה להתלונן..."
"את בכלל משווה בינינו? ברוס בקושי מגיע לקרסוליים שלי!!!" זעף
קלארק ונעמד בפרצוף מתריס ישר מול פני יריבו.
"רגע אחד", צחק ברוס, "אתה מתכוון שבגלל שאתה חייזר עם כוחות
שלא ייאמנו, אני מקנא בך? אני נלחם בפשע מהקרקע וכמעט בידיים
חשופות, נראה אותך אומר משהו כזה על עצמך..."

קצת לאחר העימות ההוא, חזר קלארק לחוף שלידו המטוס שהתרסק
באי.
פרי ווייט חיכה לו מיוזע וזועף, הקרחת שלו מבהיקה מזיעה.
"תכנס לתא הטייס ותחקור עבורי את ג'ים, כמו שהוא קורא
לעצמו...", התיז את מילותיו בבוז.
קלארק נכנס לתא המרוסק והצפוף שבתוכו נאזק להגה "ג'יימי אולסן"
והחל לתשאל בתקיפות את הנוכל.
"מה השם האמיתי שלך?!"
"ג'יימי אולסן... אתה מוכרח להאמין לי..."
קלארק הטביע את ראשו של המתחזה בגיגית מים והוציא אותו לאחר
שהחל להיחנק.
"ג'יימי אולסן", התעקש, אבל הנמשים שעל פניו נמרחו וצבע
שיערו, שהיה לכאורה אדמוני, הפך לחום.

האי, 2006

האיש, כפי שהבנתם, לא היה ג'יימי אולסן, אלא מתחזה. שמו האמיתי
היה בנג'מין "הג'וקר" ליינוס.
בהיותו בן 30 ביקר אותו ראס אל גול, כשבן היה לבוש במדים של
"יוזמת תעשיות ויין וקנט".
"אתה לא מוכר לי", אמר בחשדנות, "אתה חלק מתעשיות ויין? תעשיות
קנט?"
ראס צחקק אל תוך כף ידו.
"אני בא מקבוצה הרבה יותר עוצמתית באי הזה. עוד מעט נטהר את
האי הזה מרוב יושביו ואם תרצה לנהל את האי, תצטרף אליי..."

וכך, כעבור מספר ימים, ישב בנג'מין לצד אביו בטנדר המשפחתי.
הוא חשב להציל אותו - מקסימום הוא יתחנן אחר כך באזני ראס אל
גול, שישאיר את אביו בחיים.
"אבא, יש לי משהו חשוב להגיד לך", אמר ובקולו נשמעה תחינה.
"אני לא מעוניין לשמוע אותך, אתה כישלון ותמיד היית!!!" ענה
אביו, שהיה שיכור.
"אתה יודע מה", ענה בקור רוח לא אופייני, "אתה לא חייב
לשמוע..."
הוא לבש את מסכת הגז ובמהרה מילא גז רעיל את כל האי וגם את
הטנדר. אביו השתעל בשארית כוחותיו - ונפטר.

בינתיים בהווה, נאבק תומאס ויין הבן עם זיכרונות מלפני שנה...
גותאם סיטי, 2025
חדר הניתוח היה שקט לחלוטין. רק תנועות ידיים של המנתחים רמזו
שמשהו גדול מתחולל.
"אחות, תנגבי בבקשה את הזיעה", קטע תומאס ויין האב את הדממה.
כשיצא משם, חש אשם כמו שלא חש מעולם. המנותח מת על שולחן
הניתוחים באשמתו. עטוי מסכה ונוצות, הגיע באותו רגע לבקרו
הארכי נבל המכונה הינשופן.
הוא התבונן בתומאס האב במבט מאשים.
"אני יודע שמישהו מבפנים העביר מימון מ'תעשיות ויין' לפשעים
שאתה מבצע!!!" התריס כלפיו תומאס האב.
"אתה שיכור... אתה שיכור ובגללך מת המנותח", ענה הינשופן
בקול שהיה מוכר לתומאס האב.
"תומאס...?" מלמל תומאס האב ולפתע אחז בסכין המנתחים וניסה
לתקוף את בנו הבכור.
תומאס הבן אחז בידיו של אביו, עיקם אותן וכיוון את הסכין לליבו
של האב. בגדי המנתחים שלו האדימו והוא נפל ומת...

האי, 2026
תומאס ויין הבן מרח על פניו קרם הגנה ולפתע הופיע מולו אביו.
מכיוון שזכר כיצד הרג את אביו הדבר הפתיע אותו מאוד.
"בן שלי", חייך האב מולו חיוך של חיבה, "למה שלא תהרוג את כל
הניצולים כמו שהרגת אותי?"
"אני לא רוצח!!!" צעק לעברו תומאס הבן, "אתה ניסית להרוג אותי
ואני רק התגוננתי!!!"
האב נעלם לאט לאט, הופך לעשן אפור.

באותו הזמן גילה ריי פאלמר שהוא מסוגל להתכווץ למימדים של חרק.
הוא לא חשב מספיק כשהופיע מולו ענן עשן רעיל ולא ניסה להתכווץ
למימדים תת - אטומיים, כך שהעשן נכנס לריאותיו והוא השתעל
ומת.

(המשך יבוא...)