לפרק הקודם
http://stage.co.il/Stories/537410442

מיומנו של קלארק ג'וזף קנט
הלילה חלמתי שאני בוכה על כך שננטשתי מכל המשפחה שגידלה אותי,
באי בודד מרוחק. כשהתעוררתי הבנתי שאני באמת באי, אז בכיתי
במציאות - אבל רגע - יש לי כוחות על ואני לא חייב להישאר באי.
הורדתי מעליי את השמיכה מהמטוס שכיסתה אותי, הורדתי בסחרור את
בגדי העיתונות שלי - וטסתי בבגדי סופרמן שלי. כשהייתי בגובה רב
סרקתי את האוקיינוס בראיית הרנטגן שלי וראיתי שמתחת לקרקעית
האוקיינוס מוחבאת ערמה של קריפטונייט ירוק, שג'ור-אל הזהיר
אותי מפניו, מספיק כדי לעלף אותי אם אנסה לצאת מהאי בלי מטוס
או מסוק או לפחות ספינה או סירה.
אז, בלית ברירה, חזרתי לאי ולבשתי שוב את החליפה ושמתי
משקפיים.

מיומנו של בארי אלן
הבוקר נהניתי מהזריחה, למרות העובדה שאני נטוש עם קבוצת אנשים
שאני בקושי מכיר. הלכתי לאזור היער - ושם הפתיע אותי איש
חייכן, בעל שיער שחור כעורב.
"שלום לך, בארי", אמר, "שמי ראס אל גול. הכימיקלים המסוכנים
שנשפכו עליך במטוס העניקו לך כוחות על, בדיוק כפי שניבא אלן,
ששלח אותי. הכנתי לך את המדים שבהם תעזור לאנשים. תלבש אותם".
הלכתי לאזור המבודד יותר של היער ולבשתי את המדים.
"עכשיו תרוץ על גבי האוקיינוס, מהר ככל שתוכל".
לקחתי תנופה אחורנית, רצתי במקום (חופר קלות באדמה) ופתאום
רצתי קדימה לאוקיינוס. המשכתי לרוץ על גבי המים, במהירות כזו
שלא שקעתי במים אלא הייתי כמעט מעליהם. לפתע ראיתי ממרחק את
ראס אל גול, צוחק ומרים בידו שלט רחוק ולוחץ עליו. השמש,
שבדיוק זרחה, חזרה לשקוע במהירות ושוב לזרוח - כך שהבנתי שהזמן
חזר אחורנית. עדיין רצתי על המים ופתאום איבדתי שליטה
והסתחררתי כלפי מעלה, יוצר סופת טורנדו. התנגשתי במטוס של
''אושיאניק'', מפרק בטעות את הגג.
בתוך שנייה הופיעה מולי דמותי השקופה מהעבר, כלומר הגוף
האסטרלי שלי.
"כשהגעתי לאי לא שלטתי יותר במהירות שלי... משהו הפעיל אותי.
אולי מישהו הפעיל אותי. אני כל כך מצטער... אני כל כך
מצטער...", בכיתי מול עצמי.
עוד כמה שניות עברו ופתאום חזרתי להווה, לאי, ליד ראס אל גול.
"אתה תמרנת אותי!!! בגללך אני אחראי להתרסקות של המטוס!!!",
דחפתי אותו כך שנפל.
הוא קם, מנער את החול מבגדיו וחייך לעברי חיוך של יודע כל.
"זה כבר קרה עוד לפני שעשית תוכניות מה תעשה בכוחות העל שלך.
בלי שתחזור לעבר ותגרום להתרסקות המטוס, כל הסיבתיות הייתה
קורסת. כל היקום היה קורס. בינתיים, בגלל השדה המגנטי של
האי, אתה לא יכול לשלוט בכוחות שלך, אז עדיף שלא תצא מהאי עד
שתתאמן עליהם", טפח על כתפי באדוניות מתנשאת.

מיומנו של פרי ווייט
אני לא מאמין גדול. אין הרבה סיכוי להוציא ממני רגש דתי בדרך
כלל, אבל בדבר אחד אני בטוח - לאי הזה יש כוח מיוחד, כוח שגאל
אותי מכיסא הגלגלים.
הבוקר ערכנו סקירה של מספר הניצולים ושמותיהם. קלארק קנט עזר
לי.
"אני פרי ווייט ואתה קלארק קנט. סימנתי אותך במחברת ועכשיו
נעבור לשאר:
סלינה קייל?"
"אני...", חייכה הגנבת בעלת הגזרה הנאה.
"האל ג'ורדן?"
"אני".
"בארי אלן?"
"אני".
"ריי פאלמר?"
"אני".
"חיימה רייס?"
"אני".
"תומאס ויין הבן?"
"אני".
"ומי אתה?", שאלתי גבר מבוגר בעל שיער אדמוני שעמד בגבו אליי.
הוא הסתובב וחייך אליי את החיוך בעל השיניים העקומות ביותר
שראיתי ואת פרצופו קישטו מספר רב של נמשים.
"שמי ג'ימי אולסן, אבל קרא לי ג'ים..."
(המשך יבוא...)