לנספח הקודם
http://stage.co.il/Stories/537410214
"אז... מה תרצה להזמין?", שאל המלצר בהבעה קצרת רוח.
קיוטו התלבט והיו לו כל הסיבות בעולם. התזונה הטבעונית בה נקט,
לא השאירה לו מרחב רב לתמרון. מצד שני, כל השפע הזה בבית הקפה
בניו יורק, יכול לפתות גם את האדם הסגפן ביותר.
"תביא לי תה, בבקשה", פסק קיוטו, שהיה עייף מהטיסה מנפאל לשם.
המלצר נאנח אנחת רווחה, והשאיר את קיוטו לבדו, להרהר
בזיכרונותיו.
טיפת זיעה נשרה מראשו הקרח לשולחן, בעודו נזכר באותו לילה אפל
בו הגיע האקדוחן למנזר בנפאל.
"אמרתי לך שגם אם תברח לקצה העולם, אשיג אותך!" צחק האקדוחן
צחוק פרוע וירה באותו לילה בג'יימס, שכונה האח ג'ימלי ובאמת
היה כמו אח בשבילו. הרצפה התכסתה בדם וקיוטו ניגש בוכה לג'ימלי
לחבק אותו ולשמוע לחישות אחרונות מפיו.
"התה שלך הגיע, אדוני", העיר המלצר את קיוטו מהסיוט.
"נקום... את... מותי... חסל את הבנזונה...", אלו היו המילים
האחרונות מפיו החיוור של ג'ימלי הגוסס. האקדוחן העביר יד
בשיערו הארוך, צוחק שוב צחוק בהמי וירק על גופת המת. לאחר מכן
שלח יד אל תוך מעיל הגשם שלו, שולף משם את האקדח בשנית ויורה
לעבר קיוטו.
כשעזב הפושע, הודה קיוטו המבוהל למזלו הטוב על כך שמתחת לגלימת
הנזיר הכתומה לבש קמע ממתכת שספג את הירייה.
עכשיו, בבית הקפה בניו יורק, לבוש באותה גלימה, ישב בעודו לוגם
תה ותכנן את הנקמה שלו. ברגע שיגיע אותו פושע נאלח לבית הקפה
הקבוע שלו, הוא יקום אליו וינעץ את הסכין שהבריח במטוס אל תוך
הלב שלו.
... האמנם? כעת, בעוד עלי הנענע המורתחים בתה באים אל פיו,
התלבט אם אמנם יהיה מסוגל. הוא הרי נזיר בודהיסטי, הזכיר
לעצמו, וההשקפה הבודהיסטית אודות החיים אוסרת לפגוע ביצורים
חיים בכל דרך שהיא.
את מי היית הורג? שאלו בסיפור עתיק את בודהא.
הייתי הורג את הכעס, זו הייתה תשובתו.
ובכל זאת, הוא עבר על כך חודשים רבים בראשו, עשה על זה מדיטציה
- ובכל מדיטציה עלתה מולו בדמיון תמונתו רץ כאחוז דיבוק וסכין
בידו, סכין מגואלת בדם.
כעת נשם נשימות עמוקות, מנסה להזכיר לעצמו מי הוא באמת.
"קיוטו, אתה נזיר המסור לבודהא", שמע באוזניו את הד קולו של אב
המנזר, על אף שהיה מרוחק משם קילומטרים רבים, "מה שאתה עושה
כאן איננו מי שאתה, לא באמת. יש עוד זמן לתקן הכול, מהר לפני
שיהיה מאוחר...".
"אני רוצה להשיג שלווה", עלו הדמעות בעיניו של קיוטו, "אבל כל
מה שאני מרגיש הוא כעס ותאוות נקם...".
קולו של אב המנזר נדם, כי כנראה בראשו של קיוטו לא היה מענה
לבעיותיו. והנה נכנס האקדוחן ארוך השיער לבית הקפה, הדמעות של
קיוטו התגברו ובעודו חורק שיניים שם לב שידיו אוחזות בחוזקה
בסכין שלו, עד זוב דם.
ליבו של קיוטו דפק בחוזקה, דפיקת לב שכמעט השתלבה בקרקוש כלי
החרסינה שמסביב והנה הבנזונה מוחה את פיו מהעוגה בממחטת נייר,
כאילו הפה הזה לא ירק על איש מת לפני כמה חודשים. והנה קיוטו
כמעט קם בכעס על רגליו ואחז בסכינו אבל בסוף נשאר במקום -
ואותה התלבטות פנימית רגילה - "אני נזיר, לא רוצח!", "אבל אני
אעשה טוב לעולם לנקות אותו מאנשים כאלה!", "אבל אין זו הדרך
הבודהיסטית!", "אבל אני כל כך כועס!"
ושוב דפיקות לב ושוב חששות והנה קרה משהו בלתי צפוי, שנייה
לפני שקיוטו קם באמת.
הוא שם לב שהאקדוחן חיוור וכחוש מהרגיל וליד העוגה, בצלחת התה
שהזמין, היה סרפד נדיר שהוא הכיר מנפאל. המשתמשים בסרפד בתה
שלהם, היו בדרך כלל חולים בסרטן מסוג נדיר, שלא הרפואה המערבית
ולא הנפאלית יודעות לרפא. אנשים שלועסים סרפד כזה בדרך כלל
מתים בייסורים בתוך מספר חודשים, תוך כדי שהסרפד רק מקל במעט
את כאבם.
"תודה לך, בודהא, שכיוונת אותי והארת את עיניי", חייך קיוטו
באושר, "בלעדיי, האיש הזה היה מת בייסורים, תוך כדי שהוא מתחנן
למות. ועכשיו, ניתנה בידי ההזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה
אחת, גם להקל בהרבה את סיבלו וגם להביא לשלווה את רוחי
הכועסת!" והוא קם על שתי רגליו, נחוש מתמיד, שולף את הסכין שלו
ומקווה לטוב.
יצא בהוצאת א.ד.נ.מ
לתוכן עניינים
http://stage.co.il/Stories/537410293 |