גם לסאלח שבתי, היה בסרט דיאלוג של אדם רודף צדק ושיוויון, אבל
כל שאר הזמן, הוא תוסרט כך שיהיה כקריקטורה נלעגת. לעומתו,
השוטר אזולאי מהווה אתגר תרבותי לממסד האשכנזי שלא ידע כיצד
להתייחס אליו. אפרים קישון, משרטט לפנינו דמות מורכבת של אדם
תמים (אבל ממש לא מטומטם), אדם מאמין (אבל מספיק רחב אופקים
לראות בנערות ליווי יצורים אנושיים), יודע מספיק אידיש כדי
לפזר הפגנה אלימה של חרדים (אבל גם יודע צרפתית וערבית, ממש
איש העולם הגדול), מניח תפילין (אבל הדיאלוג שלו עם רב פקד
לבקוביץ' יותר מזכיר שיח הומניסטי חילוני מאשר שיח דתי).
במילים אחרות, אולי ב"סאלח שבתי" קישון לכלך עם קריקטורה של
מזרחי, אבל עם "השוטר אזולאי" הוא תיקן את המורשת התרבותית
שהשאיר אחריו. נכון, גם אזולאי איננו מושלם, למשל הוא מתרתח
בקלות (אבל מספיק מחובר לרוך שבתוכו כדי לבכות בקלות), או למשל
העובדה שהוא מצניע את הדתיות שבו (אבל אולי עדיף ככה מאשר כמו
שקורה בד"כ כשמנפנפים בזה), אבל איש איננו מושלם והפגמים
הקטנים שבו גורמים לנו להתאהב בו. נכון?
