לפרק הקודם
(שהוא המלצת מערכת)
http://stage.co.il/Stories/537410016
למחרת, באותו בית חולים, התכנסו כל החולים במחלקה הסגורה לשיחת
היום.
"שלום לכם, לכל החבר'ה שמאושפזים פה", אמרה בחיוך האחות אנה
מארי.
במעגל היה פרנק קאסל, שמלמל לעצמו: "רק לדפוק אותי, זה מה
שהממשלה רוצה..."
מימינו ישב ההומלס, ציפורניו הארוכות לשעבר כבר גזוזות, בעודו
זועף: "הם גזרו את הציפורניים שלי, המניאקים".
מימינו של ההומלס ישב פרופסור צ'רלס אקסבייר, עד לא מזמן מנהל
מחלקה בשותפות עם אוטו אוקטביוס, בכיסא גלגלים. חיוך עצוב צץ
מדי פעם על פניו.
מימינו של פרופסור אקסבייר ישב סקוט סאמרס, עז המבע ומבט
העיניים.
מימינו של סקוט ישב ג'וני סטורם, שהחזיק בכיסו מצת ש"הרים"
מאחד אנשי הצוות.
מימינו של ג'וני ישב רד, מחייך חיוך חמוץ שכולו טינה לאנושות.
מימינו של רד ישב פיטר.
ומימינו של פיטר פרקר ישב וייד וילסון, כשאינפוזיה מטפטפת
כימותרפיה לתוך זרועו.
מימינו של וייד ישב גדליה. הוא התבונן בכולם ולחש בשקט: "משהו
מאוד לא בסדר פה..."
"פיטר", פנתה האחות אנה מארי בישירות, "אובחנת אצלנו כסכיזופרן
- ועדיין אתה מנצל את הסובלנות שלנו ומסרב לקחת תרופות. אתה לא
רוצה להרגיש טוב?"
"אנה", פטפט פיטר, "אני הוא ספיידרמן, טווה הקורים השכונתי
החביב. הכול אי הבנה אחת גדולה, באותו היום לא הצלחתי לירות
קורים, אז השתמשתי בפומפה... האחות סטייסי", פנה פיטר בחוצפה
לאחות השנייה שחילקה תרופות, "את יודעת איך אני יורה קורים
בלילה?"
גוון סטייסי קרבה את אוזנה אליו והוא לחש לה משהו. היא האדימה
וסטרה לו.
"אתם המטופלים שווים אלינו", התריסה כלפיו, "אז קבל את
הסטירה כאות לכך שאתה יכול לקבל כמו גבר תמורה על היחס שלך".
פיטר שפשף את לחיו ושלח אליה נשיקה באוויר.
"ואתה, פרופסור אקסבייר", פנתה אליו אנה מארי, "אתה מוכן לשתף
אותנו בסיפור שלך, איך ממנהל מחלקה הפכת להיות חולה?"
"אני לא יכול לקום מהכיסא, מה לא מובן פה?!"

מאוחר יותר, אחרי שאנשי צוות סייעו לו, שכב במיטתו פרופסור
אקסבייר והרים מעליו את השמיכה. בשעה ארבע, מוחו הקודח העלה
חיזיון של ידיד נעורים, השופט אריק לנשר, בהפסקה שבין הדיונים
המשפטיים. הוא לגם לגימות זהירות מכוס התה שעל דוכנו, בעוד
המאוורר פורע את שערותיו (הלבנות והמסודרות בקפידה).
וגם מוחו של אריק לנשר העלה חיזיון של צ'רלס שוכב בבית החולים
הפסיכיאטרי.
אתם עלולים לבוז לי, כאילו ניסחתי משהו בלתי אפשרי - ולקרוא
לזה בציניות טלפתיה.
אני אישית מעדיף לקרוא לזה תקשורת ברמה הקוונטית.
הניסוח שלי, כולל בתוכו ניסויים שנערכו באלקטרונים ושהוכיחו
שהאלקטרון יכול להתקיים בשני מקומות בו זמנית. אם כך, למה
שמחשבה לא תתקיים בשני מוחות בו זמנית?
"צ'רלס", שאל בדאגה לנשר, "מה הם עושים לך שם?"
"כל עוד אני לא מרשה להם, הם לא עושים לי כלום".
"ולמה אתה לא קם מהכיסא המזויין?"
"איזו שפה... אולי אני פשוט לא יכול?"
"תמכור את הבולשיט הזה לאחיות - הרי צילמו את כל הגוף שלך
והוכיחו שאין בו שום בעיה".
"בדיוק כמו שהוכיחו שהשיחה הזו בינינו בלתי אפשרית!", חתם
צ'רלס בחיוך מנצח.
"ומה עם המחקר שלך על בעלי יכולות מיוחדות, אתה עדיין חושב שהם
מסתתרים בינינו?"
"כן, אבל הם מפחדים להיחשף, בדיוק כמונו. הייתי רוצה לרתום את
הכוחות הללו לטובת הכלל".
"ואני חושב שאם יגלו אותנו, תהיה מלחמה בינינו לבין
הנורמליים".
"בנקודה הזו, אריק ידידי, דרכינו מתפצלות".

בית החולים לחולי נפש, ר.ד. לאינג, השעה הייתה חמש וחצי לפנות
ערב. זו שעת הטלוויזיה בבית החולים.
כותרות המבזק הבטיחו שבשעה שש ירואיין אצלם דוקטור ויקטור פון
דום, המנהל לשעבר של אותו בית חולים. האור והצללים שיחקו
ביניהם משחק שחמט על גבי הקרחת של פרופסור אקסבייר, שהיה נסער
משום מה.
גם שאר המטופלים היו ערים מן הרגיל, יותר ויותר ככל שהתקרבה
השעה שש.
"דוקטור ויקטור פון דום, פסיכיאטר מומחה וכמו כן שגריר לטבריה
לשעבר, כיום מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית.
כאחד שילדותו הייתה במדינה מלוכנית, במה אתה מתאים לנהל את
הדמוקרטיה הגדולה בעולם?"
"ראשית - כל העיסוקים שלי שמניתם, הם כיום בגדר לשעבר. אני כבר
מזמן לא שגריר לטבריה ומזמן לא עסקתי בפסיכיאטריה. ילדותי
הייתה במדינה מלוכנית, אבל במהלך טיסה לארצות הברית נולדתי
בדמוקרטיה שלכם, כך שיש לי אזרחות אמריקאית. וזה היופי באומה
שלכם, שכל מי שהתחיל כתינוק חסר אמצעים, יכול לנהל ברמה הגבוהה
ביותר".
"כן?!", צרח פרנק קאסל לעבר הטלוויזיה, "ויקטור היקר, אתה
זיינת את אשתי!!! ואחרי זה התחתנת איתה!!!"
והוא התיישב מלא חימה, רוטן לעצמו.
לפתע היה לפיטר פרקר חיזיון ובו דוקטור דום מתקרב למסך ואומר
כשפיו ממלא שליש מסך: "החוקה שלכם מאפשרת לי להיות נשיא -
ואתה ספיידרמן לא תוכל לעצור אותי להשיג זאת!!!"
פיטר צרח בבהלה ורץ לחדר שלו, מבקש שייתנו לו תרופות ולישון.
סוף כל סוף הוא ביקש תרופות...

בשעה שמונה בערב, היה אצל מנהל בית החולים אוטו אוקטביוס אורח
שעל חצי מפניו מקושקשות נוסחאות, הלא הוא טוני סטארק, נשיא
תעשיות סטארק, שנתן למימון את הרכבת הרובוט/מרבה רגליים שבן
גרים בנה.
"מה יהיה?" שאל דוקטור אוקטביוס, "בצורה הזו כבר עדיף שתקעקע
את הנוסחאות במקום לרשום. אני מאשפז אותך פה ללילה..."
"אתה לא מבין", אמר טוני בעיניים סהרוריות, "היצירה שלי. חלמתי
עליה ואיך שהתעוררתי, היא שוב נעלמה..."
(המשך יבוא)
לפרק הבא
http://stage.co.il/Stories/537410181