2 קוריוזים שנכתבו מפי בלומה גלשטין בזקנתה, במסגרת כתיבת
זכרונותיה, על ידי ביתה
קוריוז עם גולדה מאיר
עם 'כיבוש העבודה' בחיפה, בהיותי כובסת, היתה שולמית
אוורבוך הממונה מטעם ההסתדרות על בחורות עובדות, הדריכה, ואני
יצרתי קשרים טובים מאד עם המשפחה כולה. (אשה נפלאה!)
כעבור שנים, בהיותי בסמינר בירושלים, (1950 בקרוב), פגשתי
אותה-המשפחה עברה לירושלים,-והיא מספרת שהיא הולכת לגולדה,
שהיתה אז שרת העבודה. אני הצטרפתי אליה, למרות שאז הייתי כבר
ב'אחדות העבודה'.
זוכרת את המשרד שלה (של גולדה) כשנכנסנו אליה. היה אולם
גדול, שבקצהו ארונות לא גדולים, מרבד, שולחן גדול עם זכוכית
מעליו. אך גולדה עצמה ישבה בחדר קטן בסמוך, בין ארונות עם
ספרים ושולחן כתיבה. שולמית הציגתני כחברת איילת-השחר. גולדה
קבלה אותי כחברת מפא''י-חברה לדעה, כיוון שדברה בפני גלויות
בעניינים פוליטיים, השיחה נסבה על הבחירות שעומדות להערך,
ושהיא חושבת לנסוע לבתה בקבוץ רביבים, ואז אמרה שרוצה להבטיח
שבתה לא תצביע נגדה; הזמן-טרום פילוג הקבוץ והרוחות לוהטות
ורביבים שייכת לאחדות-העבודה.
היא אמרה: אני מוכרחה לראות האם הורידו את תמונת סטאלין
שהיתה תלויה מול דלת הכניסה לחדר האוכל ברביבים. היא אמרה גם
שהיא עם חברי אחדות העבודה לא תשב לשולחן אחד בממשלה.
ואז אמרתי: גולדה, את עכשיו יושבת עם חברה מאחה''ע-מפלגה בה
אני חברה.
היתה מבוכה קלה אחרי דברי, ופה הסתיים הביקור...
קוריוז שלא נכנס לחוברת הזכרונות:
בהיותי מגוייסת בתל-אביב, למען מצוא אנשים הבאים בחשבון להקלט
בקבוץ , הייתי נאלצת לעתים להשאר כדי להרצות בליל שישי
בפריפריה של תל-אביב. וכך 'נתקעתי'' בתל אביב. כיוון שהכרתי
אנשים שהיו מעורבים בחיי התרבות של תל-אביב כגון יוסקוביץ'
(כמדומה היה אחר-כך בספריית הקבוץ המאוחד), בתקוף אותי
הגעגועים הביתה לילדי, בליל ששי, הייתי באה לבית הקפה 'קנקן'
בכיכר דיזנגוף , ויוסקוביץ' הכיר לי שם, ואחר כך ב'כסית', את
מבקרי בתי-הקפה הללו.
בהגיעי, אחרי האסיפה המייגעת הזו, לאורות בית הקפה ולפני 2
שולחנות צמודים וערוכים, וסביבם יוסקוביץ' אלתרמן שכבר הכרתי
מביקורים קודמים, אלכסנדר פן, שרה חבס-אשתו של יוסקוביץ', אבות
ישורון, כל אלה ישבו ליד אותו שולחן וכן צעירים יותר ששמם לא
אפרט, ולידם כוסיות קוניאק; קבלוני בשמחה, פינו לי מקום. ישבתי
ונמזגה לי כוסית ראשונה של קוניאק. מצב הרוח עלה פלאים וכל אחד
מהנוכחים סביב השולחן קרא משהו משלו, או של אחרים.
יוסקוביץ' קרא אלתרמן. פן קרא משל עצמו. הגיע תורי.
ואני-לאחר כוסית שניה של קוניאק-פני כולם מופנים אלי ומחכים;
אמרתי כך: קטונתי, לא משורר ולא שחקן הנני. לכן, ביכולתי
מכסימום לשיר לכם שיר אוקראיני. וכיוון שהייתי אחרי שתיה, קולי
היה צלול לגמרי והתחלתי את השיר האוקראיני. בינתיים הגיעו
שחקנים, והתאספו אנשים רבים והשקט היה מוחלט. פתאום מצאתי עצמי
עומדת ושרה באולם שקט לחלוטין. מיד הפסקתי. קיבלתי מחיאות
כפיים...הרכנתי ראשי מבושה.
לאחר שנים שמעתי בחוצות תל-אביב קול קורא בשמי. הסתובבי. לא
זכרתי שמו. זה היה אחד המשתתפים ליד השולחן ההוא; גד תדמור;
סיפר שהוא שגריר ישראל באנגליה, כעת בחופשה, והזכיר לי את הערב
ההוא, ואמר: כשאני נזכר בערב ההוא אני נזכר בו בחום, כיוון
שהיה זה כה תמים ויפה!
http://stage.co.il/Stories/537375402 באותו עניין
