[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
אצלם תמיד היה מעניין

אפיזודות שסופרו על-ידי בלומה גלשטיין לבתה על אבות ישורון,
מוניה מרדר (מאיר מרדור) ויצחק חנקין:
   
  אמי, בלומה גלשטין, ספרה לי לא פעם על נעוריה, והזכירה גם
שני 'מחזרים' שהיו לה, שהתפרסמו, יצחק חנקין בתחילת ימיה בקבוץ
אילת-השחר, ולאחר שנים- אבות ישורון;
 היא היתה בידידות רבת שנים גם עם מוניה מרדר, שהיה לאחר מכן
בין מקימי חיל האוויר, מילא הרבה שליחויות נעלמות והוציא לימים
ספר על חייו בשם 'שליחות עלומה'. עליו כתבה ב'חיים של טעם':
  ''בהיותי בחיפה הכרתי קבוצת צעירים מעניינת, יוצאי קבוצי
השומר הצעיר, שחיו בקומונה בהדר הכרמל. אצלם תמיד היה מעניין.
היו מבאי ביתם שלמדו בקונסרבטוריון שירה ונגינה, וכן דקלמו את
טשרניחובסקי או סתם שירים רוסיים. ביניהם היה מוניה מרדר...
בהיותי בחיפה החלה ידידות רבת שנים אתו, וכמו כן, התחילה
פעילותי ב'הגנה'. הייתי מתלווה אליו לרחוב פבזנר. שם, בבית
מכבי-האש היה מרכז ההגנה. הייתי מחכה לו ממול, במסעדה קטנה,
ואחרי כן התלוויתי אליו בחפשו דרכים לא סלולות (ולא מוכרות
לאנגלים - הערה של הכותבת) לכרמל. לא שאלתי שאלות, כיוון שלי
עצמי- היה בבית  מכשיר קשר, וידעתי על הצורך בסודיות.'' (הוכתב
מפי בלומה גלשטין לבתה הילה לצורך הוצאת ספרון על חייה:''חיים
של טעם').

  על אבות ישורון: הוא נקרא אז יחיאל פרלמוטר והכיר אותה בעת
שהיתה מגויסת לפעילות בתנועה, בערך בשנות 1950-51.
הפעילות העיקרית היתה יצירת קשר עם בנות ונערים בכלל ממשפחות
מוזנחות במעברות, והפנייתם לקבוצים, בעיקר על מנת שלא יצאו
לתרבות רעה. כך סיפרה לי למשל על אותה פעם בה הגיעה כך למעברה
של יוצאי תימן; באמצע המעברה, עומדת על ארגז ש'גייסה' לצורך
זה, התחילה 'לנאום'; בעצם  ניסתה בתחילה לדבר על לב האנשים
הדלים, שיתנו לבניהם ובנותיהם ללכת לקבוץ המסודר יחסית, על מנת
שיהיו במסגרת למודית; התגובה היתה דחיה, הפניית כתף קרה,
ובוז.
במוחה של אמא עלה הרעיון לתקוף במקום הכי רגיש. והציעה: בואו
ושאלו אותי - הקבוצניקית - על דברי-תורה, ציטוטים, אמרות,
פסוקים וכדומה. ואמא ידעה הרבה מבית אביה שהיה רב ושוחט;
כזאטוטה היתה מתגנבת אל מתחת השולחן בחדר בו היה אביה 'מרביץ
תורה' לאחיה היותר גדולים-דב ויוסף; כשדב, שהתקשה בכגון אלה,
לא ידע את התשובה, היה האב גוער בו: 'גוילם' (גולם), בליווי
מכה על היד; אז היתה היא, הזאטוטה, מגיחה מתחת לשולחן, מצייצת
את התשובה שקלטה בעת שהסביר זאת קודם לכן לבן קשה התפיסה; האב
היה מחייך, תופס אותה, הזאטוטה, מחבקה ומנשקה וקורא לה 'זמיר
שלי, 'תלמיד חכם שלי';
 כך שהיא ידעה וזכרה כנראה לא מעט. כל זאת, על אף שהאב מת
מטיפוס כשהיתה בת 8 בלבד. כל המשפחה-הורים ו8- ילדים נדבקו אז
במחלה, אך רק האב לא שרד את המחלה, והשמונה נותרו יתומים.
  כששמעו העולים התימנים את הידע שלה, אמרו זה לזה: תראו
תראו, פה מפיק מרגליות, וכך נמשכו להקשיב לסיפוריה על הקבוץ
שבעצם מקיים, והינו די בהתאם למה שכתוב בתורה: לבנות הארץ
ולהאחז בה, עבודת כפיים, 'הרבות משפט ועשות חסד והצנע לכת עם
אלהיך'- המסר היה שאנחנו לא חפים מידע בתורה, כולנו גדלנו
במשפחות יהודיות יודעות ספר ובאנו לבנות את הארץ ולהוציא ממנה
לחם, ככתוב , - ולא להוציא את בנותיכם לתרבות רעה, אלא אדרבא,
למנוע מדבר כזה מלהתרחש במעברה, בה אין למודים, תעסוקה, עבודה,
והנערות משוטטות חסרות מעש, ותהיינה טרף קל לכל.
  מסתבר שהיא שכנעה בדבריה לא מעט אנשים; את הבנות שנרשמו
ללכת לקבוץ - בהסכמת הוריהן - היתה מעבירה לחסות וועדת-קליטה
של הקבוץ המאוחד ולחסות האנשים הממונים על קליטת נוער בקבוצים,
להמשך טיפול.
  תוך כך היתה לא נשארת פעם בתל-אביב, ועם ידידים הגיעה כך גם
לכסית; באחת הפעמים, נקלעה לערב יצירתי במיוחד, בו כל אחד
מהנוכחים בתורו - שחקנים, סופרים ומשוררים ואולי גם ציירים,
היה צריך 'לתרום': לקרוא, לשיר, להציג משהו משלו, או שהוא טוב
בו. אמא ישבה בין שאר מבקרי כסית, וכך הגיע גם תורה; אמא, שחשה
'קטנה' ליד כל האמנים הללו,  אמרה קטונתי... במה אתרום?  אך,
כיוון שניחנה בקול אלט יפה - בזמנו, בעיירה הרחוקה, היתה
מופיעה מפעם לפעם בקונצרטים, אמרה: אבל אולי זמר - אני יודעת
לשיר.
  האולם דמם, והיא נשאה קולה ושרה.
  הקהל שתק כמוקסם, כנראה שהופעתה עשתה רושם, ואמא קבלה
מחיאות כפיים סוערות.
...אמא  כבר היתה אז נשואה שנים מספר ולה 2 ילדים - אחי ואני,
אך נראתה עדיין טוב, ולפחות משני אנשים קבלה אחר כך התרשמות די
מעניינת.
  היא ספרה לי, שיחיאל פרלמוטר - לאחר מכן אבות ישורון - כל
כך התרשם, שממש 'רדף אחריה'- אז כנראה לא היה עדיין נשוי; הוא
ביקש אותה לצאת אתו, ביקש 'רק נשיקה'. אף שאמא לא קידמה את
חיזוריו בחיוב אולי פה ושם הלכה אתו לטיול של שבת בבוקר-בעת
שנשארה בתל-אביב. הוא אמר לה: את המוזה שלי. בהופעתך, את משרה
עלי יצירתיות, התמימות שבך, הדרך בה את שרה...
  כמובן שאמא, המאד מחוברת לקבוץ ופוריטנית, לא הרשתה לעצמה
להסחף לקשר הזה.
  כשכבר חזרה לאיילת-השחר, בגמר הגיוס, הופיע המשורר יום אחד
בקבוץ, ודפק על דלת ביתה. אמא המופתעת יצאה החוצה, הזמינה אותו
לחדר הצנוע בו גרנו, ואמרה לו: בוא תראה. הנה בעלי, צבי, ויש
לי שני ילדים. מה אתה רוצה, שאעזוב הכל?
  כנראה שכאן הסתיים החיזור הנמרץ כיוון שיותר לא הוסיף
'להטרידה.'

  היה לאמא עוד מחזר, שנים קודם לכן.  אמא עצמה סיפרה לי על
זאת לא פעם. כך: יחזקאל חנקין האב, ממיסדי ארגון "השומר",
מוזכר בספרי ההסטוריה, אך גם בנו - יצחק חנקין  - לא היה קוטל
קנים. בעיניה היה 'בריון' יהודי, בריא וחזק, הפוך מדמות היהודי
הגלותי. הוא היה מוקסם ממנה כנראה, בזמנו; כשומר, היה מגיע גם
לאיילת השחר:
היא עצמה מתארת את התקופה בחוברת שהוציאה ושהקטע הרלוונטי
מצורף כאן:
  ''באותם ימים רכשנו את אדמות החולה.אני סודרתי לבשל עבור
השומרים. השומרים גרו במבנה עגול של ה'בקים ' שמהם נקנו
האדמות.(לימים היתה שם תחילת הישוב 'חולתה')
  כלי התחבורה שלי היה סוס, ולפעמים גם פרדה.שם פגשתי את
השומרים, שבחלקם היו ילידי הארץ (כגון יצחק חנקין). הוקסמתי
מהם. כי הם היו הניגוד הגמור ממני. אני הרביתי לחשוב ולא תמיד
מצאתי את הביטוי הנכון, והנה לפני בחורים תמירים, זקופים, לא
משתהים במחשבות. החשיבה באה להם בעת דיבורם, ודבריהם כלל אינם
דברי שטות, ולהיפך; וכן ראיתי לראשונה רוכבים יהודים ממש (בחוץ
לארץ בחור יהודי פחד מסוסים וכלבים - אלה הוסתו נגדו על ידי
הגויים) -על סוסות ערביות נהדרות, וה'פנטזיות' שלהם - עין לא
ראתה!''  (ציטוט מהספרון של בלומה גלשטין: ''חיים של טעם'').
  היא תיארה לי פעם אחת בה אחז  אותה במתניה, כנראה כאשר עבדה
במטבח, הרים אותה מעלה כביכול היתה קלה כנוצה-מה שהיא לא היתה,
אמי, ולמחאותיה המצחקקות הוריד אותה ארצה.
אף שהוא מאד מצא חן בעיניה, אמרה לו אמא: עזוב, יש לי כבר חבר
(אבא, צבי גלשטין, כבר היה בתמונה).
  אבל  מה שאני נוכחתי בו בעצמי היה הסיפור  ש ל ו  על אותם
זמנים.
  וכך זה היה: במלאות 25 שנה לנשואינו,  קבלנו שי מהקבוץ
כמקובל עד אז (היינו אחרונים להסדר זה ; ב-1983 בערך, פסק נוהג
זה בגלל צוק העתים, מפולת הבנקים והמצב הכלכלי שלא אפשר
תפנוקים כגון זה, ופסקו גם הנסיעות לחו''ל בתור-שקבלו במשך
מספר שנים כל חברי הקבוץ לפי הותק,עד אז, בכל התנועה הקבוצית).

  השי היה 3 ימים בבית הבראה היכן שנבחר. בחרנו בבית-מלון
בטבריה כיון שהיא בצפון ואנו דרומיים. מכונית לא היתה לנו;
היינו מקורקעים; מצאנו במלון זוג בגילנו,שהיתה להם מכונית-
ולנו רעיונות לבילוי. באחד משלושת הימים סיכמנו איתם לנסוע
צפונה לתל-חי, למפל התנור ולמתולה.
  במקום לתל-חי נכנסנו בטעות לכפר גלעדי, ולמוזיאון שלו. על
הקירות היו המון תמונות ישנות ומוגדלות, עם הסבר מאיר עיניים,
שסקרנו, ומצאנו גם דמויות מוכרות מספורי ההתישבות בגליל. מנהל
המוזיאון התלווה אלינו -אדם כבן 70, לא גבוה שהכיר את כל
הנפשות הפועלות שבתמונות הישנות-פורטוגלי, חנקין... לפתע הבזיק
רעיון במוחי - אולי הוא היה שם בעצמו... אמרתי לו: בטח הכרת
אותם אישית? כן, ענה. מותר לשאול לשמך, שאלתי? כן, קוראים לי
יצחק חנקין. קפצתי במקומי: הנה דמות מיתולוגית מ'האגדות
הישנות' של נעוריה של אמי ושנות הבניין של הארץ הלוטות כבר מעט
במסך ערפל נוסטלגי-והנה איש משם, חי, אמנם לא צעיר, אבל...
תגיד, הכרת אשה בשם בלומה גלשטין, שאלתי? בלומה? קרא בקול. כן,
מאילת-השחר? בלומה - ומי את? אני הבת שלה, עניתי בהתרגשות. אמא
שלך, אמר, אמא שלך-אני אהבתי אותה! שחרחורת, סוערת, כולה היתה
אומרת: אהבוני! קרא.
  הייתי מאד נרגשת. אבל אז קראו לו להפעיל -במסגרת אחריותו על
המוזיאון -את החזיון האורקולי לקבוצת ילדים וולשם כך הגיעו
מדריכות על מנת לספר להסביר.  ישבנו בהקרנה גם אנחנו, וכשנגמר
החזיון ויצאנו ראיתי שהוא עסוק עם הקבוצה. בכל זאת נגשתי אליו
וביקשתי את הכתובת המדויקת שלו והוא נתן לי אותה. אמרתי לו,
שאמי כתבה חוברת של זכרונות ואולי תיצור אתו קשר.
  וכך היה. אמא שלחה לו את חוברת הזכרונות שלה, ומכתב או
שניים עברו ביניהם. אבל לפגוש אותו היא כבר לא רצתה, זה שהפתיע
אותי מאד. כך ענתה לשאלתי: אני מעדיפה שיזכור אותי צעירה ויפה
ולא את שבר הכלי שאני עכשיו. (באותו זמן כבר היתה די כלואה
בביתה, לאחר שאבא ואחותה חנה  נפטרו, וביגור כבר לא היה איש
מלבדה מהמשפחה. לאמא כבר היתה בעית אמפיזמה חזקה וגם רעד
בידיים, וכבר לא נראתה במיטבה, בלשון המעטה.
  כך גם לא הסכימה לנסוע לכנס הפלמ''ח, שלמענו שלחו לה הזמנה
מיוחדת בתור קשרית של ההגנה, ואפילו היו מוכנים לשלוח פרייבט
כדי להביאה. היא לא הסכימה, מאותם טעמים: רצונה היה: שיזכרו
אותה יפה וצעירה, כמו אז, בימים ההם...
---------------------------
הערות:
 אמי סיפרה לי שיצחק חנקין לקח על עצמו אשמתו של חבר שהיה אב
לילד, ושהרג את הרועה ערבי רוצחו של אלכסנדר זייד- וישב במקום
הנוקם האמיתי שנים מספר בכלא הבריטי.
 ה'בקים'-מצוטט מפי אמי-היו 2 אחים בעלי אחוזות עשירים
מסוריה, שהיתה להם חזקה על חלקים מאדמות ואגם החולה; היה להם
מבנה מעוגל למגורי המשפחה, והיו באים בקיץ עם משפחתם לגור
ב'חווה' שלהם. הכרנו והיינו מיודדים איתם. היו להם אחוזות גם
בדרדרה ובסוריה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חיים נחמן
ביאליק היה
מקומבן אצל פיצה
האט.

ברצינות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/15 5:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה