[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמעון עובד
/
מסא-עי

"איי אנדרסטנד" היא אמרה, כמי שתיכף ותבעט את כל העניין שכמעט
התגבש אצלה למשהו ענק. כך ענתה היא לגיבובי מילים שלי שחשתי
בהן כאילו פי מלא חצץ ואני טוחן אותן בשיניי הטוחנות: א..ב
בה..ה לוק: איי מאסט טל יו..איי'ם נוט וויז פרי טיים, איי'ם סו
ביזי. ייף יו קאם איי'ם וורקינג סו מאץ'! סו, וואן ווי קאן בי
טוגדר? אני יודע שהייתי כל כך מופתע ומתרגש מעצם כוונת בואה
אליי לשלושה חודשים. שנת 2000, חורף, שבע בבוקר ואני כהרגלי
אוסף פועלי בניין ומחלק אותם לסידרי עבודתם ופתאום הטלפון הכי
רחוק והכי לא צפוי ומבלי שהות המינימום לתת לי להתחבר לזיכרון
הכי יפה ולרגשות העז, מאז סיפון הספינה הזו שכל כך גרמה לי
טלטלות לב.

לרגעי האז. ימי קרות המקרה היה זה עניין שלווה בתחושות עזות של
תקווה ושל פיספוס מאין כמוהו. לאלו הקוראים הצופים לחכך ידיהם
בסיפוק של הפי-אנד צפוייה אכזבה. בסיפורי זה אין מצב לכך
ש..."המלך והמלכה חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". מראש
אקדים להדגיש את חוסר האחריות האישית בגמגום או מחדל התומכים
ברצון הטבעי זולתו אין לו לאדם ברגע קרות המומנטום שום השפעה
על עתיד הקשר. וזאת בבחינת 'הדלתות המסתובבות' מעין מחשבות
שהמוח לא יניח למונען כגון מה היה קורה אילו ואז מפליגות
המחשבות לתרחישי סרק וורודים שהעתיד לא מכיל להן רק באנימציה
פינוקית.
אתונה יוון. על סיפון אניית נוסעים. הייתי בודד בין נוסעים
מזדמנים מרקעים שונים של הגעה. זוגות משפחות כמו גם קבוצות
מונחי מדריך. מה שברור הוא שהאנייה נצפתה מלאה ואפילו גדושה.
היות ומדובר רק בבילוי בן יום אחד בלבד הרי שחדרי האוניה לא
שומשו כלל ואיכלוס הסיפונים היה מלא כמו חדרי האוכל בעת
הארוחות. נעתי בין גלי האדם והכל שם היה ססגוני במגוון צבעים.
מעט מאוד מהשפה היוונית שקל היה לזהות כך גם כמעט ולא נישמעה
שם. המון אנגלית. איטלקית וצרפתית היו בולטים על המלודיה
הדינמית שלהן, הודית וכן ...גם סינית ויפנית. מבלי להכיר מאום
בשפה היפנית ידעתי להעריך משהו בשירתם. לתקופה מסוימת בחיי,
ימי ה 'באר-שבע' שלי,  החזקתי קסטה עם שירים של זמרת יפנית.
אני זוכר שהקסטה הזו עבדה הלוך ושוב על אוטומט הטייפ ברכב.
בהגיעי הבייתה נהגתי לפרוק אותה מן המכשיר כדי לחזור ולהקשיב
למוסיקה  שהייתה כה מלודית ונעימה. היה בה להרגיע לי רגעים
שבהן מחשבות מטבען מפליגות למחוזות קיצוניים. עניין שהבדידות
מניע טוב ביותר לעצם היותן.

חברת ר.מ.ט. קיבלה אותי לניהול משרדה בדרום. משרה שפינתה את
עצמה עם לכתו ללא עת של המנהל שקדם. ואני עם סוליות חדשות באתי
לנעליו שחוקות הסוליה של הדימוס. ובכן ז"לינו הוליך מהלך לפיו
היה על המשרד לבנות בסמוך לבית חולים סורוקה שני בניינים רבי
קומה שאמורים היו לתת מענה גיאוגרפי אטרקטיבי לרופאים ואחיות
בסמיכות למקום עבודתם. על שולחני במקום היו מונחות תכניות. כל
חבילה איפיינה נושא אחר של הבניין אדריכלות הנדסה וכמובן
מערכות חשמל ואינסטלציה ומה לא. עלי היה מוטל לפרוש אותן
ולתאמן לקראת היציאה לביצוען.
על האנייה עליתי לאחר הפיטורים שסידרתי לעצמי ממקום העבודה
החדש הנ"לי. האופן בו השתחררתי היה סיפור קוריוזי לטובתו אדשדש
מעט. רק הגעתי וכבר נטשתי את כובע המנהל הקשוח לטובת יחסי
עבודה עממיים וענייניים עם המזכירה והעובדים. עניין שהשרה
אווירת עבודה חיובית. הרצון להיות לבד היה חשוב לי באותה העת
ומבחינתי לשלב את הלבד עם מגורים כלכלה ושכר היה סוג של הישג.
בשפתי הפיוטית אמרתי שכל אדם יצר לו בחייו הר עשייה קטן. וראוי
'פעם ב...' לרדת ממנו למרחק מה להיות לבד ולצפות מרחוק על ההר
הזה. ההר שלי היה יפה ועל רקע שמיו היה הוא מן הגבוהים והיפים
יחסית. את התכניות פרשתי יפה ותוך תחילת הלמידה האיטית של
הבניינים לקומותיהן קיננה בי שאלת האפס שנגלתה לימים כ...שאלת
המיליון: למה? במקום שבו נבנים בניינים בשאלת ה-מה, באתי שואל
בתת ההכרה למה? כדי להרוויח! ובכן האם תרוויח החברה מבנייה
שכזו.  שלוש קומות חניה תת קרקעית  אמורים היו לתת מענה חניה
לדירות המגדלים. חפירת ענק שאמורה להתדפן בכלונסאות ענק של
בטון שופע ברזל ושיגומים כדי לייצר אתר תת קרקעי שכולו חניה.
בדקתי קלות ומצאתי כי בניית המבנה התת קרקעי הזה בעל משמעות
תקציבית עצומה שאינה מוצאת כל מענה של הכנסה כספית. בבאר שבע
יש מחיר טופ עבור דירה חדשה. חילקתי את צפי העלות של חניון
הענק במספר הדירות והיה זה ברור: לא יהיה מי שישלם על הדר
מקומו של הרכב. מה שאמר כי כל הרווח הצפוי לחברת האם מן ההקמה
הזו בתוספת נגיסה בקרן ההשקעה, יורדים לטימיון בתוך החפירה
הזו. אז למה לבנות בכלל?! פעם שמעתי בדיחת קרש קצרה על שניים
מרוקאיים. האחד הציע לשחק שש-בש והשני אמר לו: למה שנשחק? בוא
ישר ונלך מכות! מהקרש הלזה למדתי השכל: למה לבנות? אם נמכור את
האדמה ברווח מדוד לא נפסיד כלל. ואז למה להתאמץ.
זימנתי ישיבה דחופה בבסיס האם תחת הנושא: כלכליות הבנייה.
ולמעשה באתי בראש השולחן ושמה קבל עיניים משתאות וחלקן יורות
אש הסברתי כמה הפסדי הוא הצעד הזה. שיא הקוריוז היה בהחלטת
הבעלים: האחד לא בונים ומוכרים את המגרש. והשני נזיפה במנהל
ההנדסה של החברה ו...פיטוריי. הנה כי כן פיניתי את מקומי במשרד
שהוכרז להיסגר שם בעיר הדרומית. נאמנותי לשאלת ההצלחה בעשייתי
הייתה ערך עליון. איכות, עמידה בזמנים ורווחיות היו משולש
העקרונות שהגדירו הצלחה מהי. וכאן מצאו עקרונותיי להפוך אותי
למובטל. לא ביג דיל. את בדידותי שם כבר מיציתי לחזור לעיר
הגדולה שם ילדיי משפחתי חבריי ונכסיי. ואז כמו כלום החלטתי
פנוי מכל וכל לנסוע יוונה אל פיליפ, חבר מימי האז שהיה כמו
ספינה שווה אך חבוטה על משברי כתפיי שם חיפשו מענה. אלא
שטלפונית היה יקר וקשה לנהל את משבריו וכמו שהוזמנתי איליו ככה
גם הגעתי. הוא היה שם שבר כלי מאהבתו הנדחית והיא הייתה כבר
בסיפור חדש משלה. שוכחת לגמרי כי היווני שרף את משפחתו ועסקיו
כהמשכה של האימרה לפיה מאחורי כל גבר כושל יש... שתי נשים.

כך ואחרת דילגתי את הקוריוז לשוב במעגלי הזמן היכן שנטשתי
אתכם. אל ועל סיפון אותה האונייה. נע בין גלי האדם ונהנה מאוד
מהלבד שלי שאיפשר לי להתרכז בקיבוץ הגלויות התיירות מקצווי כל
העולם כמעט. משהו שהזכיר לי במעט מעין תיבת נוח רק שכאן היינו
במניע אחר נציגי האומות כולן. סתם ניחשתי לי כי אני הישראלי
היחידי שם או אז נמתחתי בגאוות ייצוג. קבוצה יפנית  מסויימת
משכה את תשומת ליבי. וליבי נמשך בעצם למרכזה. ולמה לב? כי
באהבה עסקינן. איך? מיד תבינו!
היא נראתה לי מעניינת כל כך. לא שמעתי מאום ממה שדיברה הגם שלא
הייתי מבין כלום אך שפת גופה הייתה כל העניין. הגוף ושפתו.
אתחיל עם הגוף. שיער משי דקיק ושופע כיסה גוו עדין ומחוטב. בין
שני גלי השיער החצוי היו פנים. וואי, איזה פנים! העור איפיין
בחלקותו לוח שיש. ואילו מרכיבי הפנים הטמיעו בפנים את חיותם
המדהימה. אדלג על האף והשפתיים שמהן ומטה סגר הסנטר את
הקלסתרון ואתמקד בעיניים. זהו. אמרתי לעצמי בגלי מגנט
אלקטרוניים מעניינים: וואו! אמשיך בשפת הגוף ורק אומר שהיא
אלופת העולם ב...לזוז. כל תנועה שלה הייתה סוג של מחול. לפי
התמקדות הקבוצה בה היה ברור כי היא המדריכה. היה גם ברור שהיא
מעניינת אותם עד ריתוק. לעצמי ידעתי שגם אני מרותק, בעיקר
לשאלה אם היא אישה פנויה ואם אצליח לעורר בה עניין ולו ניצוצי
כלשהוא. העניין המיוחד שהתעורר בי לגביה היה כשלעצמו מעניין.
הן עד זמן מה לפני קבעתי נחרצות כי יבשו בי לאכזב כל מעיינות
החיות לחיזורי נשים. בעיקר על רקע משבר נישואיי מהן בחרתי
לברוח או יותר נכון התברחתי. קשר אילתי שהיה וצבר אנרגיות של
התחדשות מעניינת נירסק גם הוא אל קיר מוות והייתי אובד עצות
לשאלת מה הלאה. כשהיה ברור שאני אנטי מימסדי נשתעשעתי בכל בת
חמודות בכל גיל חוקי שנדבק אלי. והיו כולן יפות ומיוחדות וללא
מגמת קופה. בעצם הכתיבה עולה מחשבה שכל אחת ראוייה להתייחסות
נפרדת בסיפור רומן משלה כמיטב חודו של עטי וברוח הזמן נכון
יותר...כמיטב לחצני מקלדתי.
צפירת צורמת הכריזה כי אנו מגיעים אל אחד מחופי האיים הלוא הם
המטרות הגיאוגרפיות של ההפלגה הזו. ההנאה הייתה על הסיפון מלאה
ויפה והירידה אל האיים הייתה כמו תוספת. אך יהיו מי שיאמרו כי
הפוך הוא והעיקר הוא באיים והספינה רק כלי הגעה לשם. כך ואחרת
ירדתי לי והלינק http://stage.co.il/Stories/521382 שזה עתה
צירפתי, מספר את סיפור הירידה שכולל בו במרותקות סיפור מעניין.
אמשיך בהקלה לפיה הלינק יעשה את עבודתו מבלי שאשקע בצורך
להיכנס אל הסיפורת.
במהדורת זמן מסויימת ראיתי אותה ישובה קרוב מאוד לחלון
ההזדמנויות שלי, מנותקת ומבודדת מחברי הקבוצה. מונע על ידי כל
רמ"חי אבריי ובראשם מצביא להם ליבי. אזרתי אומץ לגשת אליה.
ניגשתי בלי לדעת איך יתפתח. רגיש ומתרגש הגעתי אליה כבדרך אגב.
משונס מותניים הרהבתי עוז לבדוק מצב לקשר שנעשה לי כל כך חשוב.
מן הסתם צפו עלו שיקולי סיכויי סקפטיים אם בכלל תוצת פה אש.
אחי, בכור כל אחיי שימש מופת לשאלה הזו שהרי בימי ילדותי והוא
כבר בחור ניהל קשר מכתבים עם תיירת שביקרה באוניברסיטה בה למד.
המכתבים היו פיוטיים ושזורים במילות שירה שחברו יחד להלל את
היפה בנשים ותקוות ליום בו יוכל להיות איתה במחיצתה. עניין שגם
קרה הם נישאו בקנדה ויחדיו בנו חיים ומשפחה. מאז שיננתי לעצמי
שגורל מקצר מרחקים מאין כמוהו ואם תרצו גם תהיה פה אגדה.
היא הייתה כל כך מנומסת ובשפה קטיפתית ורכה ניגנה את אמריה.
ברגעים היפים הללו הצדעתי לחופי הים התיכון שם למדתי את תורת
השיחה האנגלית שהרי בכיתה היו פילסופי הדקדוק והספרות זרים לי
אך היכולת לדבר שוטף תוך איתור מילים קשות באילתור על ידי
מילים אחרות - בא ממשאב החופים שזימנו לשם תיירות. אולי גם
משהו מהאומץ לפנות אליה נשאב גם הוא משם כך שמעז יצא מתוק. לא
זוכר את תכני השיחה שהתגלגלה שם. אך השיחה הייתה ארוכה ומרתקת
שהזמן לא נספר בה. אני זוכר שלימדתי אותה על קיומה של ארץ
שנקראת ישראל. מעט השתמשתי בירושלים ומשהו ניצנץ לה מוכר. היא
לא הייתה בעניין הנקודה במפה. לפני שבועיים דיפדפתי באינטרנט
לגלות מדינות קטנטנות הגדולות פי כמה מישראל שמעולם לא נישמע
שימען. מישהו משם היה אולי נעלב. אני הסברתי שרק נידמה שאנו
קטנים. כשתהיי בישראל אמרתי לה את תטיילי איתי ותרגישי כמה
אנחנו גדולים ואפילו מעניינים. ובכל מקרה הדגשתי לה כי מוקד
ההגעה הוא הרי אני, ומה חשוב יותר מזה?
קודם שסיימה בעדינות ראוייה את ההיכרות, גרמתי לה להבין מתוך
שברי האנגלית שלי כי כוחות עלומים פנימיים גועשים בי באופן
נדיר כדי להכיר אותה. גם גיליתי לה איך עקבתי ממצפה רחוק
והתחקיתי על תזוזתה עניין שמבחינתי היה מיוחד ורב ערך במהלכיי.
היא האמינה בי. די בהתחלה הסבירה שהיא פנויה מקשר אך מסורה
מאוד ללימודיה ולעבודתה בטיולים והדרכות. היא ביקשה לגשת
לקבוצתה למקום בו הם חיכו לה. אחזתי את הרגע וביקשתי לשמר את
הקשר ולבקש עוד פגישה למרות שהיא עוזבת למחרת את אתונה. מהר
קבענו שאגיע אל מלונה בתשע בערב. יהיה לנו שם קפה חטוף. את
הכתובת היא קרעה מתוך דף לוגו שהיה בו הרבה כתיבה יפנית
באותיות מוזרות. מיד סיגלתי מחשבה כמה אני מרחיק לכת לזוגיות
רחוקה שאולי ככה כתוב לי בגורלות. יפן. לא פחות ולא יותר.
כאילו כלו הכלות מבנות ישראל הכשרות ואני דולה את אשת חיי
בשדות גויים זרים. והרי הורי זצ"ל מתהפכים בקברם. בשמאלם
מזיזים עננים לצפות בי מלמעלה ובימינם בזעם אצבעם מאיימים עלי
נו-נו-נו. אני זוכר כשאח אחר שלי היה סטודנט באיטליה והתרועע
עם גויה מלכותית הזהירה אותו אימי שטוב הדבר רק עד המיטה וכולל
ושרק חס וחלילה אם יתהדקו היחסים כדי להינשא. אני זוכר איך
הגיב אבא שלי לרמז ששמא פן אולי יהיה פה משהו והוא ביקש הבהרה
כדי לדעת אם ..לקרוע עליו קריעה. זו הייתה תורתו בחייו  וככה
גם הוכרעה הדילמה שקרעה את האח המדובר ממכמניה של האיטלקיה
הרותחת ההיא. נעזוב זה. כבודם של הוריי במקומם ומנוחתם בעדן
ואני למוקד רגשותיי. הולך שבי אחרי החיצים העולים לי ממבחשי
ביטני וכולם מצביעים -יפן!
עוד חשוב ואולי יותר מהרבה שנאמר והורגש היה שמה של הנערה
כשלחצתי את ידה הייתה היא רכה ונבלעה בכף ידי להפליא שמעתי
"מסא-עי". חשוב היה העיצור בהברה הסופית. שם עם אופי. יפנית כל
כך עדינה ויפה מבט יפה עם צמצמי עיניים יפות ומלוכסנות
בסימטריה אלוהית. הכל דיבר אליי. הרגשתי גבר מבורך הינה זה
מקרוב מונחת לי אישה מהמזרח הכל כך רחוק. וכבר אמר הכתוב כי
'ממזרח שמש עד מבואו...'. ואולי היא השמש שתאיר את חיי חשוכי
האפלה וחבוטי הצלמוות.
לשעה היעודה הייתי מוכן ומבושם למונית שהגיעה הצגתי את הפתק
והוא סימן או קיי. הגעתי אל פתח המלון יצאתי ושכחתי מהעודף.
היא חיכתה לי בלובי היא הייתה לבושה בגד קליל ומחמיא לה מאוד
משהו בהדפסי הבגד איפיין את מוצאה אך כולה כמכלול אחד נראתה
יפנית מדהימה. אישה.
הלכתי אחריה ועלינו אל גג המלון הגבוה בו היא שהתה.  המסעדה
הייתה מעין מצפה מרחף בחרנו שולחן סמוך למעקה כך שמתחתינו ממש
היה מואר מבנה האקרופוליס המפורסם שסיפר את סיפור יוון העתיקה
על חכמיה הנאורים ועל המיתולוגיות המצמררים. ערש היסטוריה
מהיפות להיזכר בן. הקפה היה רק כדי להיפטר מהמלצר ואני לא זוכר
לו  ולטעמו. אני זוכר שהתמקדתי אל עיניה והיא נפתחה לספר לי.
קצר ומעניין היה סיפורה. ומידי כמה אמירות דאגה להעביר את
הדיבור אליי כדי שאתייחס מבחינתי ואז אני דיברתי. היה שם מתח
וכשרצוף כמעט אחזנו ידיים הייתה הרגשה שנתאים. היא לא הסתירה
את העניין בי כך שבהמשך הבטחנו להשתמש בפקסימיליה כדי שלא ניתן
לבולי הדואר להתעמר בנו ימים ארוכים. בפועל שיחות הפקס היו
קצרות וידענו שהדיבור האמיתי אם בכלל יוכל להיות פיזית אם שוב
ניפגש. חודשים ארוכים ואני כבר לא מוצא יכולת לשוחח איתה מבלי
שהיא תהיה איתי ממש כפי שהיינו  שם. אני מולי זוג עיניה. לא
הפקס ואפילו לא מכשיר הטלפון לא יכלו לשחזר לנו את אנרגיות
ההרגשה ההיא. ופתאום כשהייתי במערבולת זמן של התעסקות בעבודה
של אור ראשון עד מחשכים בימים שהייתי משכים ומוצא את עצמי לבוש
עם בגדי האתמול. בימים קשים אלו שיפצתי שתי דירות שקניתי לשני
ילדיי. צדקתי לראות בזמן הביצוע חשוב מאין כמוהו לכדאיות
השיפוץ, שהרי הכסף היה מולווה מהבנק וכדי להחזיר לבנק צריך
להשכיר את הבתים וכדי להשכיר היה לסיים ולהכשיר את הבתים
להכנסה משכירות. ממוקד המטרה הזו לא מצאתי מילים לענות ליפנית
שלי.

חבר לי בעירי נתן. גם הוא התגרש מאהבה גדולה שלו והיא אם
ילדיו. מצא את עצמו בפרק ב' עם מלוכסנת יפהפייה איתה התחתן.
שאלתי אותו למנטליות שנלווית לזוגיות עם יפנית טיפוסית והוא
הדגיש את נפלאות הקשר ואמר כי אהיה כל כך מסודר. החינוך שלה,
אמר לי, הוא אחיד. רק ככה בנוי העם הזה. החינוך שלה יעשה אותך
מרכז החיים שלה. היא תהייה הגיישה שלך. ותעשה הכל עבור עצמה
כדי לוודא שטוב לך. שכה אחיה. ככה השתגעתי לראות את החיים שלי.
אלא מאי? שאנו שפוטים של הלשון. שכמו שהיא בונה כך גם הורסת.
והלשון שאני כל כך חייב לה זכות הרסה לי בגמגומיה וגרמה לה
לענוגתי תחושה שכאילו איני מעוניין שתגיע אליי! לשווא ניסיתי
לשוות לאמירתי תובנה, שכאילו תידחה בחודשיים את ביקורה כדי
שאוכל להיות פנוי לה ולטייל איתה. לשווא. אני כבר הרסתי. היא
סיכמה וחרצה באמירה יבשה ש...הבינה. מה הבינה? לא הבינה! מאז
נסתם לחלוטין האפיק היפני. מחשבה על דלתות מסתובבות מציירות לי
אנימציה של משהו מסקרן מאוד. אני מתלהב ואוסף אותה בנתב"ג
ומגדל לתפארת מהדורה שנייה של ילדים מלוכסני עיניים למחצה אך
מישירי מבט לחלוטין.
חבר יקר סיפר לי שהכל מלמעלה. משהו איתה לא היה צפוי לעלות לי
יפה, וכאילו משמים קלקלו לי את תנופת הרגע עליו יקום קשר או
ייפול כלא היה מאום.
היה גם היה שם הרבה יותר ממאום. היה וגם נישאר. ואתם שותפים
לו: הזיכרון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אוכל שפן
שאלרגי לגזר?


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/2/13 20:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה