[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמעון עובד
/
פיליפ - פולופונז

אתה יודע שאני אלוף העולם ב...שחייה לעומק?
זה היה האופן בו הודיתי, לבושתי, כי איני יודע לשחות. דרך
ההומור האופיינית לי יצרה אוטומטית מין סלחנות, והצחוק שגרף
הביטוי, נתן לי כאילו 'פטור מביישנות'. הייתי בלתי-שוחה מדופלם
ומוצהר.
הכול היה לי מתנדנד. רגל שמאל על סירת גיגית, מגיבה טוב ומהיר
לנענוע הגלים, גרם מדרגות שלוח מסיפון נמוך של אניית פאר
ענקית, עשויה חבלים שזורים על מדפי מדרגות, הזזים בפיתול כל
אימת שאני רק נוגע, ואני ישראלי בניכר, רוטט בלי סיבה אמיתית,
לבד מזו שהפחד לא השאיר יציב ולו אחד מתוך רמ''ח ושס''ה
מרכיביי, אפילו המחשבה רטטה על ערש הדווי שמה, בין שמים
ומצולות. הכול רטט וזימן מצב - מסוכן לשמו.
אני נזכר בתקופת ילדותי-נערותי. איך היו החיים בבית פריפריה של
שני חדרים הגובלים אל דרך עפר. בית שסירדן לתוכו 12 נפשות
גועשות אנרגיה פעילה. בסולם חמישה הכוכבים של היום היינו זוכים
ברסיס כוכב אחד, מה רסיס... אבק! אולי רק אבק כוכבים.
זלזלתי, כאילו? ובכן, לא ולא. את כל העושר שהחסרנו בצנעת הצנע
של ילדותנו, כיסינו ברוח האהבה והיכולת להסתפק במועט ולעשות
מטעמים מכלום.
ובכן, ללכת בילדותי לקורס שחיה לילדים? אם בכלל היה כזה עניין,
זה לא היה  כלל לעניין! אני זוכר את ילדי הקונדס התפרנים, ואני
בתוכם, איך עשינו נסיעות אוטובוס חינם, מתעלקים ולופתים את
סולם האוטובוס האחורי. ותתפלאו, הגם שלא היה לנו לשלם את
הנסיעה, אך ניצחנו את הנוסחה וקיבלנו שירות חינם יזום
במקוריות. כמה טעימים לי היום, זכר הימים ההם.
מרקע שכזה, צמחתי לתוך סופי שבוע, בהם עשיתי עבודות מזדמנות
כפקיד קבלה במלון, מדביק מודעות פיראטי, שוטף רצפות מועדונים
בימי שבת, לאחר שגעשו את ליל האתמול, שם רק בליל הזבל והריהוט
ההפוך היו עדות נאמנה לעבודת הדחק שלי. כך, שגם אם היה מצב
שאולי אצא בשבת לחופי התיכון  עם כל החבר'ה, ואלמד אולי לשחות,
הרי  שהאפשרות נשללה. במו ידיי דחיתי זאת, תוך שמילאתי כיסים
קטנים בדמי כיס יזומים של עצמי. לי ולדמי הכיס שהענקתי
להוריי.
ילדיי שלי, רק ידעו לעשות תנועות של מה בכך וכבר היו מנויים
בקבוצת קורס שחייה. הגם שכבר ידעו לשחות, בא הקורס להשביח את
יכולתם, למען עשותם חיות מים אמיתיים.
לימים, חייתי באילת ובסבב של בריכות המלונות, נהניתי כל כך
לראות אותם במים וקינאתי בחיים היפים במים, הרבה מעבר לשאלת
יכולת ההישרדות של השוחה המצוי. היה בזה כיף אמיתי.
שאלת הישרדות, אמרתי? הרי אני מגיע למניע - למקדמת הענק בה
הלאיתי אתכם...
פיליפ היה שמו של אדם שהכרתי באילת, אגב השכרת בית לזוגתו.
האיש הצטרף לבית המדובר והפך די מהר ממושא לנושא, היה למרכז
הבית. זאת בכל הקשור לנוכחות חיונית והתייחסות יפה לכל המדובר,
אם בהומור ואם ברצינות, איך שלא דיבר חשת תמיד אישיות. והאיש
הזה אמר לי בישירות, שמכל ים האדם בארץ הקודש, או מאילת לפחות,
מצא אותי - חבר. לשתף אותי ברזי סודותיו הקלופים בקיפולים
שבעומק מוחו. ולו בכדי לקבל ממני נתח מניתוח מצב מקורי. אני גם
עשיתי לביתי וגיליתי שגם אם אני ממלא ומספק ללא ספק את צימאונו
של האינטלקט המדובר, הרי שאני גוזר את אותו קופון גם לעצמי,
ומכאן שהייתה פה ידידות הדדית וסטרילית. העניין של להיות יחד
ולהגיע הרבה ככל האפשר למצבי שיחה, גרם לו מידי כל ראשון, לצאת
מאילת אליי לנתניה ולחזור אל זוגתו בחמישי לסוף שבוע. כך זה
התגלגל לו, ודומה שהיה ממשיך עד היום הזה אלמלא עזב פתאומית את
הארץ ליוון.
את האיש הזה ביקרתי בעיר גלותו, באתונה של יוון. ולמה גלות? כי
ממרבצו באילת ניהל בזמנו עסקים חובקי עולם, של מערך שיווק
בעולם הגדול. אך כבול היה מכדי לעזוב את הארץ. עניינים של
איסור יציאה מהארץ, בגין תיק הוצאה לפועל. חוב ענק מקריסת חברת
ענק, שהיה מבעליה.
ספק בגלל יחסי גומלין על האירוח שלי בנתניה וספק בגלל חיוניות
הנוכחות שלי בעיניו, ואולי שניהם גם יחד. הגעתי אליו לימים
אחדים, אותם צפה כרדודים יחסית מבחינת העסקים אותם ניהל. כך
אכן קרה, ואכן טיילנו בנוף גלויות מהמם, חוצה תרבות מעניינת
מאוד, רווי טעמים קולינריים. ימים של ממש. והשיחות, אותן שיחות
שהתגלגלו בטבעיות, קיבלו את עוצמת התפאורה היוונית שנפרשה לנו
ברקע.
למעט יום אחד מסוים, יום אותו סתם ולא פירט - קבע שעליי להסתדר
לבד, כי הוא חייב להיות לבדו, לעסקי אותו יום מיוחד. אמנם סוף
העולם, אך לא איבדתי עשתון מעשתונותיי. בסיכום זריז עם אחראי
הקבלה סגרתי על טיול על אניית פאר רב קומתית, עמוסה אלפי
תיירים ומכמני עונג. הטיול, כך נאמר, יעגון לנמלי שלושה איים
שנקראו בשם 'מקבץ פולופונז'. ובכל אי נוכל לטייל באופן עצמאי
ככל שנחפוץ - למעט זמן נקוב על שעונו המדויק של מפעיל הטיול.
כך נקבע, עם עגינתנו באי הראשון ופתיחת הגשר אליו, כי עלינו
לחזור בשעה מסוימת. היה לי זמן של שעה לערך לטייל על האי.
לעצמי ציינתי שאין זה זמן שיספיק דיו לחפירות הארכיאולוגיות
שהייתי מבצע אם היה לי כל הזמן שבעולם. היישרתי מבט לשעון
ושיננתי לי את הזמן שבו עליי להתקפל ולחזור.
קו הבניינים לחוף הנמל, היה מסוגנן בעיצוב קלאסי. לגמרי לא
אגזים לומר, שכל בלוק בבניין היה מוצר מסותת של פסל-אמן. אמירה
זו יש בה כדי לדלג על תשבחות העמודים שהיו עשויים פסל של ממש.
כאילו הרגו על אותה אבן, גם את ציפור היציבות וגם את ציפור
היופי. כמובן שכל העיטורים, הקשתות והתבליטים הראו איזה ביטוי
אדיר הייתה לאמנות דאז, וכמה יפה החתימו אותה על בניינים,
שמטבעם חיים זמן רב לאחר מותם של האמנים העלומים. שוחר אמנות
שכמותי, אם רק הייתי שם אוזן חמושה בריכוז על קו אותם
הבניינים, הייתי שומע רעש של יניקה, של שניקה, כמו אומרים:
"איך תוכל כך מרחוק? בוא תקרב ובא אל תוכנו, שם חוגגת האמנות
את מיטבה. שהרי מה שאתה רואה זה רק המעטפת. רק רמיזה על
ההשתוללות האמנותית של אלופי כל הזמנים. אתה נציג העידן העצל
והאדיש שמכל קוב בטון עושים עניין גדול. בוא וראה איך שכמעט
ואין קיר של מה בכך צבוע סתם כך בלבן. וממש כמו חומוס, וסליחה
על היציאה, בית עושים כאן באמנות - או לא עושים בכלל".
או אז שכחתי מהשעון ומצאתי את עצמי עושה לרוחי ונהנה את סמטאות
אותו אי. לעצמי ציינתי, כמה הייתי מבקש לי, כזה חמדת מקום לימי
הגמלאות הצפויים לי. זה לא כל כך למרחוק.
על משטח ענק בחנות באסטה של חולצות טי-שרט, היו ערימות ענק של
בגדים שדוגמאות ההדפס שלהן היו פרושות על הקיר. מיד התחברתי
לעניין שזו תהיה מתנה נאותה מביקורי ביוון. ההדפסים שיקפו
נאמנה הרבה מאוד ממה שכל כך מצא חן בעיניי, הדפסים מצוינים.
נשארו רק שאלות של גוונים ומידות וכמויות, ובזה עסקתי. זאת
לרבות החשוב כמעט מכול - המחיר. שהרי איך תהנה באמיתי מקנייה
בשוק ללא התמקחות מפותלת... בדברים כגון דא התפלספתי עמוקות,
גם כששמעתי, אך היטבתי להתעלם, את צפירת האנייה. גם הצפירה
העוקבת דקותיים לאחר מכן, הייתה כמו לא נחשבת, עד שאחד הנוכחים
הפנה את תשומת הלב שהאנייה זזה, וזאת תוך שעשה תנועה שבארץ
הקודש נחשבת למגונה. ואז התעשתתי לתוך עומק חלונו של שעוני
שלי, ומחוץ לערך השעה ראיתי את מצוקת השעה. אמרתי שלום לכסף
ולעודף שבושש לבוא, וגם לשקיות של משא המסע. הכול הלך בחלקיק
של שניות ההבנה, עם מה אני בעצם מתעסק פה. מצאתי את עצמי רץ
באמוק את כל הדרך אל הנמל. מצאתי את שיגורתי, הייתי יכול בדעה
שקולה להגיד לאנייה ביי-ביי, ולחזור אל חיקם של תוצרי האמנות
במיטבה... אך זה לא עלה אפילו על דעתי. כל שרציתי זה להמשיך את
הטיול ובעצם להיות על סיפונה של האנייה שהתרחקה. מה זה
'התרחקה'? אולי עשרים מטר, ובאיטיות רבה הגיעה לעשרים ואחד, כל
כך מעט שחשפתי את טיפשותי לעיני כל העולם ונופפתי לאנייה שאני
משלהם ושהתפספסתי להם ורק תעשו אליי רברס קטן ואני אהיה שוב
איתכם... כל כך צעקתי ונופפתי לאנשים בסיפון, עשרות שמיד
הצטופפו למאות ואחר כך אולי אלפים, מי סופר? החשוב הוא שכולם
כולם עמדו ברצף על מעקות החזית של האנייה וצחקו למשאלתי תוך
שנופפו לי יד. בטח סיננו לעצמם "המטומטם לא מבין, חושב שזה נהג
אוטובוס, שאולי ראה מתפספס נואש במראת הצד, ושוקל - אם לעצור
ולחזור..."
לקול הצחוק של האלפים הרגשתי על במת קולוסיאום, אני עושה להם
הצגה. הנה אני נותן להם הגדה של סיפור, אותו יפיצו התיירים בכל
העולם. איש איש לתפוצתו.
או אז, בא לי איזה זקן בפוזה של ישועה, ובביטחון עצמי וניסיון
בן ים שנים, הצביע לי על גיגית כביסה של אבותינו, קודם המצאת
מכונות הכביסה למיניהן. עם ברגים או ספק ניטים הצמיד מנוע
פרימוס, והרי לך מרכבת הישועה. עשה לי סימן של שלוש אצבעות
בציון של המטבע המקומי. חישבתי את המחיר וגיליתי שבמצב אחר היה
מצחיק אותי. לו ידע הזקן את חישובי, יכול היה לשלש את מחירו פי
שלושים. אני לבדי על אי בודד, האנייה כמעט קאפוט, והוא משען
יחידי לעת מצוא.
עליתי על הפחון, לא אנפח את מעשה הגבורה של המעשה הזה, ולו רק
שלא להמעיט ולקלקל את הסיפור המרכזי. הפרימוס עשה את שלו ודהר
אלי האנייה המתרחקת עד אשר האנייה הפכה פתאום למין קיר חומה
אימתני. ואני על פחון קטנטן, פוחד שמא יגיח איזה סרדין ויעשה
תנועה פתאומית ונתהפך. הזקן התייצב לו בפינה הרחוקה, סמוך
למנוע, וכיוון את הפחון אל גרם מדפי עץ שוליים, מפלטם של מאחרי
הנשף. הגענו והאיש דומם מנוע למינימום וניסה להגיע אל המדרגות
כמו בליטוף של נוגע-לא-נוגע, אך לשווא. הגלים עושים בשלהם
ומרחיקים, ואם איכשהו הגענו היטב הרי שהמדרגות התנדנדו לאמינות
אפס של מדרך כלשהו. ואפשר לחשוב. אני הרי הייתי הרוטט עלי
אדמות. אם רציתי ואם לאו, הבטתי אל המים הצלולים וחשתי כמו
עומד בפיק ברכיים על גורד שחקים אדיר גובה, ומביט אל חגבי
המדרכות. ואין אפס תחושת הפחד של המפגש עם תחתית מצולות העומק,
כל כך עשו לי ויברציות, רטט כמו מדחס אוויר אימתני. הכול בי
רעד, הכול סביבי רעד, שום דבר לא שיתף ממש פעולה, למעט הזקן
שלמרות שכבר קיבל את מלוא כספו מהלקוח, בר מינן בפוטנציה, הראה
עניין לתת תמורה. הביט כמו אומר את הפתגם: "אני לוקח את הסוס
למים... אבל איני יכול לגרום לו לשתות..." ואם אני מצליח לנתק
90 קילוגרמים רוטטים מהפחון הרוטט ולהעבירם בטח אל המטרה, הלוא
היא גרם מדרגות עץ, נעות ומחליקות - זו לא העבודה שלו. זו שאלת
הישרדות שלי, התלויה ביכולת ספורטיבית לקפוץ, ואם לא הצלחתי אז
- ליכולת ספורטיבית לשחות חזרה אל הפחון, ואם איני יודע לשחות
אז... התכבד אל משפט הרישא.
כמה ניסיונות גורליים של התנתקות והתחברות, אך הצלחת התנתקות
בלבד משמעותה טביעה. מילא מות גיבורים, אבל כאן עסקינן במות
מטומטמים. ולפני שאשכח אוסיף את הצד הקולי של החיזיון
האורקולי. לפני כל ניסיון שמעתי דומיה מאופקת של ההמונים,
המחולקים אלפים אלפים ליצועי סיפוניהם. עם כל ניסיון התנתקות
לא מוצלחת נפרצה לה אנחת אכזבה אדירה שנשמעה כמו גול מתפספס
באצטדיון כדורגל במשחק בית. ניסיתי להרפות מהתחושה של שחקן במה
המציג חינם לעיני אלפים, עשיתי הכול להתעלם. למעשה התפניתי
לחשוב על העניין האמיתי של החיים שלי. לדלג נכון ולשרוד חיים,
שהרי נפילה  משמעותה טביעה, כשברור שאין מי שיושיט לי יד
להציל. מעצם המחשבה ומעוצמת תוצאותיה, עברו חיי בסך. מצאתי את
מוחי מריץ מול קידמת עיניי את מסכת חיי. דימיתי זאת למסך מחשב
שמריץ שורות חשובות להפליא במהירות בזק, כשבסיום הבזק השורות
מתייצב איזשהו מסך, לאו דווקא זה שציפית לקבל. אני זוכר איך
חשבתי על ילדיי אחד לאחד, וכמה אחריות גלומה בפעולת הקפיצה
המדוברת. מחשבות שמחקו לחלוטין את משמעות המצפה האנושי שנבנה
מעליי לאמור 'היעבור האיש, אם ייפול וייטבע?'. מעניין איך לא
חישב מי מהנוסעים או מאנשי הצוות לרדת אליי תוך הבנת הקורה,
ולהושיט לי יד או מוט ממרחק הפודסט העליון של המדרגות...
לילדים שלי יש אבא חזק, הוא אינו לוזר. והוא ישרוד. לכך
כיוונתי את מאמציי להגיע אל האנייה ולהמשיך את הטיול. לרגע לא
שקלתי את האפשרות האחרת. נראה כי היה טריוויאלי בהחלט להישאר
על האי. כולה לילה! עם כתיבת השורות אני עדיין לא יודע למה, אך
בוודאות לא עלתה שאלת נסיגה כלשהי. הרי כלום לא איבדתי על
הסיפון. והאי המעניין עד מאוד ודאי מכיל מלון, ובקלות אוכל
לייצר חוויית אמת של ערב בלתי נשכח באווירה קסומה. לפחות עד
הגיע האנייה למחרת, איתה אמשיך את הטיול כאילו כלום לא קרה,
אדרבה - רק יכולתי להרוויח. נניח לזה. מחשבה יפה שלא עלתה ברגע
אמיתי. מה לה ולכאן? כך או אחרת נראה כי פסיכולוגית, כאשר
ממוקד אדם במטרה נחושה, אין דעתו נפתחת למכלול האופציות...
ויצר ההישרדות ביקש לו את נצחונו.
התמקדתי בחבל הרחוק ביותר, מרחק של כמטר וחצי ממני. פשקתי את
רגליי לעמדת זינוק. ידעתי שאני עושה מעשה. אם אני לופת את החבל
הממוקד, אזי שעשיתי את רוב העבודה. בל נרפה מחשיבות ההתייצבות
על המדרגה החלקה, ומטלטלת המדרגות שתגרום ודאי הקפיצה, ככל
שתהיה עדינה היא עדיין מסוכנת.
- קפצתי!
קול אדיר של מחיאות כפיים סוערות מילא את אוזניי. מרחוק ראיתי
שגם על הרציף התגודדו ים אדם, שגם להם הייתי למחזה. החבל לפות
היטב. המדרגה שהכילה את נעל רגלי הימנית עשתה תנועות קלות של
גלשן. מיד צירפתי אליה את אחותה השמאלית וייצבתי את עצמי, לטפס
את המדרגות לסיפון. על הסיפון, עם הפרידה מאחרונת המדרגות של
גרם החבלים, מצאתי מולי איש צוות שזיהיתי לפי כובע חובלים. כל
כך מעט, כל כך מאוחר! ויתרתי על ידו המושטת במין מבט שופע בוז.
נופפתי לזקן שליווה את כל ניסיונותיי בשקידה לשלומי. וקדתי אל
האלפים. ככה הודיתי למחיאות הכפיים.
לקול המילים 'שמע ישראל...' שסיננתי לי כברכת הצלה, חשבתי על
תחושת הבית - שאין לה חלופה. הבית - ארץ ישראל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני משתין
בתאוצה
ראדיאלית.

-פיזיקאי שרוצה
להרשים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/06 20:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה