לחלק הקודם: http://stage.co.il/Stories/537283659
הזיכרון, חי ומוחשי ככל שהיה, נגמר, מותיר אותי נדהמת.
הוא, הנער שאהבתי כל כך... היכן הוא עכשיו?
כל חיי תרתי אחריו ומצאתי אותו, ובכל זאת... בכל זאת החמצתי
חיים שלמים איתו.
הלילה ההוא, לילה שלא אשכח לעולם, מה קרה אחריו?
שום דבר.
נשארתי אני. המשכתי להילחם. יצאתי לעוד משימות ועוד מבצעים.
הייתי קשה יותר מתמיד, חסרת רחמים, כמו חיה המשחרת לטרף דלקתי
אחרי כל פיסת מידע - ומה שלא היה נחוץ ומי שכבר הפך חסר תועלת
- הושמד. לא הראיתי אף טיפת רחמים לחיים. אף טיפת חמלה.
אף טיפת חמלה לעצמי.
למראית עין רק התבגרתי, החכמתי וייצבתי את דמותי בעולם. דמות
הילדה האבודה שהפכה לנערה וכעת היא אישה צעירה ועקשנית.
אך עדיין, אי שם, במעמקי ליבי, משהו השתנה. אחרי אותו לילה,
משהו השתנה.
חדרון קטן וסודי בתוכי נפתח, ולאט לאט יצא ממנו אל נשמתי דבר
מה שהשפיע על מחשבותיי ורגשותיי בכל רגע נתון. דבר מה שהתעורר
בי, דבר מה שעורר בי רק הנער המקסים שאהבתי כל כך.
אהבה.
האהבה, בכל זאת, באופן חסר הסבר ומסוים מאוד, הדריכה אותי,
הניעה אותי. ידעתי שאני חייבת לסיים עם הכל רק כדי לשוב
לזרועותיו.
דלת האהבות שלי גילתה לי את מה ששמרתי בסוד מפני העולם.
נפעמת, נרגשת, מעט חסרת שקט, המשכתי להתהלך במסדרון הדלתות,
מחשבותיי מתרוצצות בראשי.
לאט לאט החלו לחלחל אל תוכי תובנות שלא תיארתי לעצמי קודם.
תובנות לגבי חיי, האדם שאני, האנשים שסביבי. לא הייתי רעה,
אמרתי לעצמי. לא הייתי לגמרי אכזרית. הרי, במידה מסוימת, הייתה
בי טיפת רגישות; אמפטיה; הבנה. פשוט...
לא ממש הראיתי אותם.
בחיי, לא נתתי יותר מדי לעולם שסביבי. בילדותי הקצרה ראיתי
בערך הנתינה דבר נעלה וראוי לציון. הוריי, אימי ליתר דיוק,
חינכו אותי לכך. עודדו אותי לנהוג כך. הייתי הילדה השקטה
שמוכנה לעזור כשצריך, למרות כל הסגירות הזו, העולם הפנימי שלי
שבניתי בגיל כל כך צעיר, למרות החומות הגבוהות.
ואז, כשגדלתי, התעוררה בי תחושת הבגידה. העולם הטוב והנפלא,
העולם שקמתי אליו בכל בוקר פתאום התנכר לי, לקח ממני את הדבר
היקר לי מכל, את הוריי.
ונשארתי, בת יחידה, לבד. וחתמתי בליבי שאני אתנכר לעולם הזה
כפי שהתנכר לי.
לצערי, עמדתי במידת מה בהחלטתי.
זה לא שלא פגשתי אנשים טובים בדרך. הקרובים-הרחוקים שלי לא היו
רעים, אפילו שחפצו בירושתי הגדולה; פקידי הבנק, העובדים
הסוציאליים, כולם - הם רק ניסו לעזור. המורים בבית הספר עם
המבטים המבינים; הפסיכולוגית שבכל תקופת זמן הייתה מזמנת אותי
לפגישה רק כדי לשמוע את ה"בסדר" המאוד משכנע שעבדתי עליו;
האנשים ברחוב, השכנים; גברת סמיטנס הטובה שדאגה לי כל כך; ועוד
אנשים שונים שדרכי הצטלבה בשלהם. איש מהם לא היה רע. ולא
התנהגתי אליהם בצורה רעה. הייתי פגועה, אבודה. ובכל זאת,
לפעמים, ידעתי לתת מעצמי ולהראות רגישות מסוימת. להיפתח, ולו
רק לכדי סדק קטן בדלת. אך האגו שלי, הדומיננטי, השולט, ראה בכך
חולשה וביטל הכל מיד.
היה משהו; בכל זאת, היה משהו שהפריד אותי, הבדיל אותי מהאנשים
האלה, טובים ככל שיהיו.
דלת.
דלת ירוקה, צבעה חמוץ. חמוץ כל כך עד שהטעם עצמו כמעט והתעורר
לי בפה. מעט צהבהבה בקצוות, עם רמזים לעובש בחורים אחדים. דלת
שצבעה מתקלף, דלת שנראית כאילו נאכלה מבפנים. במקומות מסוימים
על העץ היה הריקבון כה עז עד שדמיינתי ריח רע עולה באפי.
מהי הדלת הזו?
אוחזת בידית הסדוקה והמלוכלכת, פתחתי אותה.
המראות החלו להבזיק במוחי.
הנה אני, שוב, נערה בת 14 לכל היותר, מתהלכת לה ברחוב. הליכתי
יציבה, החלטית, תכליתית משהו. ובכל זאת, יש משהו עצוב במראה
הזה שלי. ואני ממשיכה ללכת, כנראה למרכז המסחרי, אולי לתחנת
האוטובוס. בדרך, בעברו השני של הרחוב, עוברות להן כמה נערות.
בנות גילי, אולי מעט יותר מבוגרות. והן, מלוכדות בקבוצה,
מפטפטות באושר ומצחקקות. כמה מהן אוחזות שקיות צבעוניות; על
האחת אני מזהה מבט חולמני בפנים, יודעת שמוחה מרחיק במחשבות על
מישהו אהוב; השנייה נראית כמוקד העניינים, מנהלת את השיחה בין
עוד שלוש בנות; עוד אחת משתעשעת עם תיק חדש שקנתה. והן כולן
צועדות בהנאה בלי להבחין במה שמתרחש סביבן.
ואני, בלי להבין בכלל, בלי לדעת מה אני עושה, נועצת בהן מבטים.
מבטים עזים, רצחניים כמעט; מבטים של קנאה.
בנות 15 לכל היותר, כל חייהן לפניהן. שמחות, צוהלות, מלוכדות
כל כך. חוזרות הביתה להוריהם שינזפו בהן על איחורן; מספרות אחת
לשנייה בסוד על רחשי ליבן, על הבחור ההוא והזה שמוצא חן
בעיניהן; לפעמים רוצות ולפעמים לא רוצות להכין שיעורי בית, אך
בית הספר זה לא מקום נורא כל כך אחרי הכל אם שם פוגשים את כל
החברים. חיות את החיים בשלמותם, את החיים הטובים.
כמה קינאתי בהן, אז, יתומה עשירה ובודדה. דיכאונית, סגורה,
אבודה. כמה רציתי להיות חלק מהן. ובאמת שהייתי יכולה. לא הייתי
לי סיבה אחת מוצדקת למה לא. אך האגו שלי, הגאווה והכבוד העצמי,
לא הרשו לי לצאת מהכלא שבניתי לעצמי. לא הרשו לי להיפתח ולרכוש
חברים, ואילו רק לשם חיי החברה שהבטיחו, אפילו לא חברי נפש
אמיתיים.
נשארתי קנאית, ולא היו לי חברים.
זיכרון אחר עכשיו עלה אל מולי.
בבית, לבד, בת 16 שפתאום נתקפת דחף עז להיכנס לחדר האסור -
החדר של ההורים. מסתכלת בארונות, פותחת מגירות... מעיינת
באלבומי תמונות ישנים. והנה הם, הוריי, מאושרים כל כך. נשואים
טריים. הורים טריים. ממצים את החיים וממשיכים לחיות למרות כל
הצרות שאפפו אותם. ואני מוצאת את עצמי פתאום מתחמצת בתוכי על
החיים שלא היו לי והיו להם. על שהם זכו למעט אושר לפני שנרצחו,
אושר שלא אזכה בו לעולם. ואני מקנאת וכועסת כל כך, מקנאת
בהוריי שילדו אותי, שהשאירו אותי לבדי.
הדלת נסגרה ביללה חורקת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.