יצירה בת תשעה חלקים. לחלק הקודם:
http://stage.co.il/Stories/537273384

והמשכתי ללכת.
הליכתי הפכה מאט מהירה יותר, מעודדת. קצבית, אולי אפילו
אנרגטית.
רגליי נשאו אותי הלאה ונדמה היה, שאין לי כלל צורך להתאמץ.
ושוב, דלתות מימיני ודלתות משמאלי, אבל אני לא עוצרת כי-
אין סיבה.
כשאצטרך לעצור, רגליי כבר ידעו. משהו במקום הזה הדריך אותי
באופן לא מודע, אך מושלם.
והדלתות חולפות להן, כמו בסרט נע, ולפתע אני מרגישה בתוך חלום.
ואני מחייכת לימין ולשמאל, אל הדלתות הסגורות האלה שאולי לעולם
לא אדע מה נמצא בהן, אבל עמוק בפנים אני בעצם יודעת...
והכל שקט וזורם וחלומי ואני מרגישה בסדר, ואני פתאום נרגשת
ומסכימה למסדרון הזה לעשות את כל מה שהוא עושה. ואני משלימה,
ואומרת לעצמי שאחרי הכל זה לא נורא כל כך.
אני-
אופטימית.
רגע.
אני???
ממתי? אופטימית? איך זה קרה?..
מעולם לא..
אבל כן, כן, הרגשתי כך פעם, הרגשתי כך מתישהו בחיי, וזה היה-
לימיני הופיעה דלת.
ואני הבטתי בה.
אבל לא רציתי להביט בה, כי אני, מונעת סוף סוף אך ורק על ידי
הרגש, רק רציתי לפתוח אותה ולגלות את התשובה: מתי בפעם
האחרונה...
אבל זוהי הדלת ואינני יכולה להתעלם.
היא הייתה הדלת היפה ביותר, העדינה ביותר, המושלמת ביותר, וגם
זו שהכי רציתי לפתוח.
צבעיה היו רבים, אינסופיים, אך שלא כמו בדלת הבלבול, הם זרמו
יחד בהרמוניה אמיתית ובלתי שבירה. והם התחלפו. מרקמה נראה מצד
אחד רך ומצד שני חזק ואיתן. דלת שברירית שלא תיסדק לעולם.
נפעמת, מוקסמת, אך לכמה רגעים מהססת, ניגשתי ופתחתי את הדלת.
ומיד הוצפתי באור אינסופי, בתחושת התעלות מדהימה; הרגשתי
בנוכחות כוח אלוהי למרות שלא יכולתי להסביר את הדבר.
ולא הייתי צריכה שום זיכרון, שום סרט ושום תמונה כדי לדעת איזו
דלת היא זו.
ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה...
וכמו שכבר ידעתי, מעט מטושטשות, כמו מתוך חלום, הופיעו להן בלי
שום אזהרה או הודעה מוקדמת, תמונות מחיי.
הנה אני, בת 11 וחצי, בדרכי לבית הספר ביום מעט סגרירי ואפור.
למרות המצב, פניי נשואות קדימה, והיום הוא דווקא יום לא רע,
יום של פנינה בתוך ערימת כל הימים המאובנים שחייתי. ואז, ממש
בעברו השני של הרחוב, אני פתאום מבחינה בו- ילד, נראה דווקא
בגילי, צנום, הולך מעט שפוף, לא כל כך בטוח בדרכו. מעולם לא
ראיתיו קודם לכן.
אני פוגשת אותו כרבע שעה לאחר מכן, בכיתה, מוצג על ידי המורה.
ילד חדש.
מעט אחר כך, בהפסקה, הוא מסתכל עליי. ואני מתרגשת קצת בתוכי.
ובכל הימים לאחר מכן, בבוקר, בדרכי לבית הספר, הנה הוא שם- כמה
צעדי לפניי, במדרכה בעברו השני של הרחוב, לפעמים מגניב מבטים.
ואני, פתאום ביישנית, מרגישה איזו תחושה נעימה בפנים, כאילו
בכל זאת לא נורא כל כך... אחרי ככלות הכל, החיים דווקא....
בסדר... ואני מרגישה שיש לי בשביל מה לקום בבוקר, בשביל מה
להגיע לבית הספר.
ולאט לאט נרקמות במוחי מחשבות, תכנונים, רצונות. איך אגש אליו,
איך נדבר, איך ילווה אותי הביתה- הרי אנחנו גרים כל כך קרוב,
ואני, אני כל כך לבד.
בת 11 וחצי, ולבד...
הוא בבית הספר כבר חודשיים ועדיין, בקושי מדבר.
והנה מגיע היום שבו אני אוזרת את האומץ שלי. קמה בבוקר ואומרת
לעצמי שהיום אני אדבר איתו. אני אגש אליו ו, בסך הכל אשאל
שאלה. זה לא כל כך קשה. יש לי חברים, לפעמים, אם אני לא סגורה
מידי, ואני יודעת לדבר. בגיל 11 וחצי אני כבר בהחלט יודעת
ועצמאית.
ואני יוצאת החוצה מהבית, סוגרת את הדלת ומרגישה איזו התרגשות
מפעמת בתוכי. משתדלת ללכת כרגיל אבל לא יכולה לעצור את עצמי
מלדלג מעט.
כל כך מחכה לו, רוצה לראות אותו, יודעת שבפינת הרחוב הראשונה
שבה אפנה הוא יופיע פתאום.
ואני פונה ו-
הוא לא שם.
לא שם יותר בכלל, אף פעם.
ואז הזיכרון נעלם ומופיע אחד אחר.
אני כבר בוגרת יותר, בת 12 וקצת.
כבר עברתי לחטיבה, בית ספר גדול יותר, אולי מפחיד יותר, אבל
אני אף פעם לא מפחדת. החברות שלי, ובכלל הבנות כולן, עסוקות
בהפסקות בהתחלששויות חסרות טעם על הבנים של השכבה. הבנים,
מצידם, נהנים לשחק כדורגל ולהתנהג כמו אידיוטים של גיל
ההתבגרות. אני לא מתרשמת. אני כבר אף פעם לא מתרשמת מהמין
השני.
אבל יש אחד, איתי בכיתה למעשה, שהוא... טוב, קצת שונה. אבל לא
יותר מידי שונה: כי כמובן, הוא אידיוט, מציק, מרגיז ומטומטם
כמו כולם, אבל... הוא גם חכם. שנון. מצחיק, כריזמטי. יש לו קסם
אישי. ויש בו משהו יפה כל כך ואמיתי וחופשי והוא-
מביט בי.
לפעמים, בהפסקות. גם בשיעורים. הוא נועץ מבטים.
ואני, מעט חשדנית, לא מבינה בדיוק מה הוא רוצה ממני.
והוא זה שהתחיל. את הקשר, אני מתכוונת. הוא זה שעשה את הצעד
הראשון. הוא הראשון שהעז לדבר.
ואני, למרות הססנותי, למרות התנגדותי האדירה להיפתח, אני מנסה
ומגלה אדם נפלא. והוא מצליח, אולי לא בדיוק מכוון אבל מצליח
לנגוע במקומות הכי רגישים. והוא אף פעם לא מכריח אותי לדבר, אף
פעם לא שואל יותר מידי שאלות, אבל מתעניין בכנות ודואג ואוהב.
אוהב.
אותי.
ואני, בתוך סודי הסודות של ליבי, אוהבת אותו.
והוא שונה כל כך מכל מה שדמיינתי לעצמי.
ואז אותו יום בחורשה.
אחרי כל כך הרבה זמן שחיכיתי ושהשתוקקתי לכך, אבל נלחמתי בעצמי
כי יש חומות גבוהות מסביב לליבי ומעולם לא הרשיתי לאיש להיכנס,
מעולם לא הראיתי לאיש את השער... והנה אני איתו, לבד, שנינו
נשענים על גזע עץ, משחקים בעלים היבשים שעל האדמה. ואנחנו לא
מדברים הרבה, כי אנחנו מרגישים שאין צורך לדבר. והשתיקות איתו
נעימות. ואחרי כמה זמן השיחה מתחילה, שקטה, זורמת, והוא מספר
לי קצת על החיים שלו, עוד פרק קטן שלו אני מגלה. והוא מצחיק כל
כך, ואני מחייכת.
ואז, הרגע ההוא, שלא אשכח לעולם.
הוא פלט משהו, בטעות. זו הייתה סתם בדיחה. אבל אני, חסרת
רחמים, לא סולחת לעולם, אני- נפגעתי כל כך.
והוא עוד לא פצה את פיו להתנצל וכבר הנחתי עליו את המכה.
" תשתוק, אידיוט. שלא תשלה את עצמך לרגע שאני באמת מתכוונת
לזה. מעולם לא רציתי אותך. תסתלק."
ובאיטיות, לא מאמין אבל יודע שאני רצינית לגמרי, הוא קם והולך,
חוזר לביתו. ואני מסתכלת על גבו כשהוא הולך, ואני לא בוכה כי
אני לא מרשה לעצמי לבכות, אבל יודעת שכשאגיע לכרית שלי בלילה
כבר לא אוכל לעצור את הדמעות.
הוא החצי השני שלי, הוא האדם שאיתו אני שלמה לגמרי. הוא האדם
היחיד שאהבתי כל חיי.
ומעולם לא הפסקתי לאהוב.
אבל הפסקתי להביט בו. ובכן, בערך. שיקרתי לעצמי. אמרתי שאני
שונאת. ובלי לשים לב, כך, על יד ההרגל, אני מגניבה מבטים. אני
אוספת מידע. אני עוקבת אחריו בהפסקות. בין מחשבה מטרידה לאחרת
אני משכנעת את עצמי שזרקתי אותו מחיי ומחקתי אותו לחלוטין
אבל-
למען האמת, הוא האדם הראשון שריגלתי אחריו, הרבה לפני שהפכתי
למרגלת בשורות הארגון.
אז במידה מסוימת הוא תמיד היה שם, בשולי התמונה, תמיד ליווה
אותי בכל מה שקורה, גם אם באופן לא מודע; אבל אני לא יכולתי
לחזות כלל וכלל את מה שקרה לאחר מכן.
הוא התנצל. הוא התחנן והתנצל. הוא אמנם חיכה כמה חודשים, אולי
רצה שאירגע, שהאירוע ישכח (לא שכחתי מעולם, כמובן), ואז בא
אלי. והוא מעולם לא התבייש, ולא היה אכפת לו אפילו לכרוע ברך
או להשפיל את עצמו והוא באמת רצה שנחזור לדבר, להיות קצת ביחד.
זה כל מה שהוא רצה, ואני...
אני סירבתי.
ואני אפילו לא יודעת למה.
אולי זה היה בגלל הכבוד העצמי המופרז שלי, האגו, הגאווה.
אולי זה היה בגלל הפחד.
הפחד לאהוב ולהיות נאהבת חזרה.
אבל הוא לא התייאש. הוא לא, להפך. הוא הצליח, בדרכו שלו. הוא
המשיך, בעקיפין, לדבר אליי. הוא לא הפסיק ולו לרגע אחד לרמוז
רמזים. הוא אפילו כתב לי מכתבים.
כשהגענו לגיל 15 הוא אפילו אמר יותר מזה. הוא אמר, "תראי, אני
לא יכול יותר. את כל כך יפה. את מושכת אותי, ואת יודעת את זה.
ובחיי, אני לא היחיד שאומר את זה".
ואני לא ידעתי אם להאמין. כמובן, לא רציתי להאמין לו. בליבי
כבר חרטתי על שמו "שקרן", למרות שמעולם לא שיקר לי.
הדרכים שלנו התפצלו, בסופו של דבר. כל אחד פנה לכיוון אחר,
כמובן. ואני, שכבר מגיל 15 וחצי נכנסתי עמוק לתוך הארגון על כל
תסבוכותיו ותעלומותיו, לא יכולתי להקדיש יותר רגעי מחשבה
ולבזבז אנרגיה על אותו הנער, שהיה מושא אהבתי. התמקדתי במטרה.
התמקדתי בהורי, אותם ניסיתי להדחיק שנים רבות כל כך. עכשיו,
כשמצאתי תכלית לחיי, לא תכננתי לוותר עליה כל כך מהר.
מפעם לפעם, כצפוי, הייתי נזכרת בו. בדברים מאוד מסוימים
שקשורים בו. בחיוך שלו, למשל. בצחוק המתגלגל שתמיד היה מפתה
אותי להיסחף אחריו. במבט הרציני שלו כשהוא היה מתרכז בכיתה,
משרבט משפטים במחברת. במבט החודר שלו כשהיה מביט בעיניי, מסתכל
עמוק, קורא את יומן ליבי מבלי שאדע.
ככל שהתבגרתי, שנות הנעורים היפות כביכול, התרחקתי יותר ויותר
מהמציאות. בעת שהייתי בגיל שבו כל הנערות מפטפטות על אהבות
וחברויות, על מה "אני הייתי מרשה לו לעשות" ואיפה "אני בחיים
לא אתן לו לגעת", הייתי יוצאת בסודי סודות באמצע הלילה למבצעים
בפאתי העיר ההומה. לא הסתכלתי על בנים בכלל, למרות שלהם לא
הייתה כלל התנגדות להסתכל עליי, מסיבה שמעולם לא הבנתי. לא
הנדתי עפעף כאשר היו שורקים; התעלמתי ממי שהיה מעז להתקרב
אליי, ודחיתי ללא כל היסוס כל מי שהזמין אותי לצאת איתו.
עמוק בתוך ליבי קיוויתי שיזמין אותי לצאת איתו, אולי.
ככל שעבר הזמן, ההתלחשויות והפטפוטים של חברותיי לכיתה בחדר
השירותים ובהפסקות נעשו מתוחים ונרגשים יותר ויותר. עברו
שמועות מפה לאוזן על אלה שכבר "עשו את זה". זה לא הטריד אותי.
היו לי דברים יותר חשובים לסדר. בכלל לא הקדשתי מחשבה לאם ומתי
תהיה הפעם הראשונה שלי עד לאותו היום.
דבר לא יכול היה להוות לי הכנה למה שקרה אז.
זה היה יום באמצע השבוע, יום לאחר יציאה לחופשה של בית הספר.
כבר הייתי בכיתה האחרונה, לא הקדשתי יותר מידי זמן ללימודים
שבאו בקלות (עם קצת עזרה מחברים מהארגון, שדאגו שאהיה מרוכזת
במשימותיי), ולכן הרשיתי לעצמי לחזור הביתה מאוחר ולישון פחות
שעות. במילא היה חופש, לא היה בשביל מה לקום למחרת- עוד יום של
אובססיה כפייתית בחיפוש אחר המבוקשים, אחר האמת החומקת.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת מאוד כשלבסוף הגעתי הביתה.
בשקט, צעדיי לא נשמעים אחרי לילה שלם של הליכה בצללים, הלכתי
במעלה השביל שמוביל לבית, מסתכלת בהיסח הדעת בעצי האורן של
החורשה שמאחוריו. הכל היה חשוך כל כך, והירח התחבא מאחורי
העננים. לרגע הרגשתי כמו בתוך סרט אימה, בראשי חלפה המחשבה
שעוד רגע אפתח את דלת הבית ויחכה לי שם רוצח עם סכין נוטפת דם,
בעיניו רעב מטורף-
העברתי את ידי על החליפה הכהה שלבשתי, שם, מתחת לעור, הרגשתי
באקדח. מיד נרגעתי. אני בטוחה.
זהו רק עוד לילה, כמו לילות רבים אחרים, שבו אני חוזרת לבית
חשוך ונטוש, כרגיל לבד, כרגיל בודדה-
קראק.
עצרתי.
אוזניי, שכבר מזמן למדו לקלוט רעשים עדינים, קלטו קול התנשמות
מהירה. רעש הפצפוץ שבא לפני כן אמר לי בבירור שאיני לבד.
לאט, עדיין לא מפחדת כי יודעת שאני חזקה ויכולה לגבור על כל
מכשול, אבל מעט מעורערת, התקדמתי אל עבר הדלת. עברתי את העיקול
בשביל שחשף בפניי את מדרגות הכניסה לבית, הצצתי בזהירות ו-
לא ייתכן.
עמדתי, קפואה במקומי, לא מאמינה למראה עיני.
"שלום לך,"
הוא ישב על המדרגה השנייה מתוך שלוש, גבו שעון על הקיר, הבעה
עצובה ותמוהה על פניו. קצוות של שיער חום נפלו על מצחו,
וכשהגעתי הוא הרים מבטו בנחישות ונעץ בי את עיניו.
עברו כמה שניות עד שחזר אליי כושר הדיבור. איך הוא הצליח- אני,
מעולם לא... אף אחד מעולם לא גרם לי לאבד את קולי!
"אתה, מה- מה אתה עושה כאן?" קולי היה הרבה פחות נוקב משתארתי,
הרבה פחות תקיף משרציתי שיהיה. לא, מה את עושה, טיפשה?! את..
חושפת את החולשה שלך...
"חיכיתי לך."  אמר בפשטות. "ידעתי שתהיי חייבת לחזור מתישהו".
רציתי לשאול אותו מה המשמעות של כל זה. רציתי לשאול אותו מה
מחביאה היד שלו שמאחורי הברך המקופלת. רציתי לשאול אותו מה
שלומו, כמה זמן לא דיברנו. רציתי לשאול אותו אם הוא עדיין רוצה
להיות בקשר. רציתי לשאול אותו אם הוא עדיין אוהב אותי.
יצאתי מהקיפאון שהייתי בו עד לפני רגע והתקדמתי קצת לעבר הבית.
אחרי הכל, זהו הבית שלי.
"כמה זמן אתה כבר מחכה?" שאלתי במקום.
אבל איזו שאלה גרועה! כאילו שאכפת לי! אבל, אוי לא, הוא ידע
עכשיו... כי באמת אכפת לי...
"כמה שעות. משעה 7 וחצי, אני חושב."
השעה הייתה אחרי 2 בלילה.
רחמיי נכמרו עליו פתאום. מסכן, הוא יושב כאן בחוץ כבר כל כך
הרבה זמן, אולי אזמין אותי פנימה - ?
שלא תעזי...
התקדמתי אל עבר הדלת עוד כמה צעדים, עד שעמדתי על המדרגה
הראשונה. הוא נותר לשבת.
"אה, טוב." אמרתי ברוב טיפשותי, מכיוון שלא ידעתי מה להגיד.
ואז התעשתי.
"אני מצטערת שנאלצת לחכות כל כך הרבה זמן," אמרתי בקולי
הסמכותי. הוא חזר אליי. העוצמה, הכוח, הו כן. עכשיו אני מרגישה
כמו עצמי, בטוחה, מוגנת. שום דבר לא יחדור את מסך הקרח שלי.
הוא רק המשיך להביט בי בעיניו העצובות, וחיוך עדין התפשט על
פניו.
"זה לא היה נורא כל כך" אמר.
אוי, שוב הוא והמשפטים שלו. משפטים שממסים את ליבי...
"ובכן," אני כרגיל חותכת ישר לעניין, ובכלל, בשעה כזו מאוחרת,
אחרי כל הזמן הזה, הוא לא מתבייש?? "מה רצית לומר לי?" שאלתי,
עיניי מביטות בו בגאווה שהלוואי שיכולתי לבטל.
" שום דבר," הוא לא שיקר. אבל בכל זאת לא האמנתי לו.
"ובכל זאת, אתה כאן."
"כן, זה נכון..." לאט לאט הוא התרומם, עד שעמד לגמרי, למרות
שהייתי מדרגה מתחתיו ידעתי שהוא כבר מזמן הרבה יותר גבוה ממני.
במקום כלשהו בתוכי זה גרם לי להרגיש יראה וכבוד כלפיו, וגם,
עוד איזה רעד לא מוסבר. רטט עבר בכל גופי. כך, מתנשא לכל
גובהו, שערו המבולגן נופל על פניו, עיניו החומות ממוקדות בי,
גפיו שריריים יותר מתמיד- לא ידעתי למה, אבל רציתי אותו.
אך לא הרשיתי לעצמי להראות דבר מכל אלה, מפני ש, עליי להיות
נאמנה לעצמי. נאמנה לאותו עצמי שבניתי מולו מאז אותו יום
בחורשה מאחורי הבית שלי, כשסילקתי אותו מעליי.
ולכן הבטתי בו, בהתרסת מה, מחכה שיענה לי ויספק הסבר כלשהו
למעשיו על מפתן דלתי. עליתי למדרגה השנייה, לזו שעליה עמד.
עיניו לא משו מעניי.
ידו הימנית, שעד לפני כמה רגעים הייתה מוסתרת מאחורי רגלו,
הופיעה משום מקום לפני. עיניו הביטו עמוק יותר אל תוך עיני.
הסתכלתי בידו וראיתי שהוא החזיק פרח. ורד אדום ויפהפה.
והוא הגיש אותו לי.
לא, אסור לך. ידעתי מה עומד מאחורי כל זה, ידעתי מה הוא מנסה
לעשות, ידעתי מה המשמעות של הבקשה זו, ולא הייתי מסוגלת להסכים
לדבר מזה.
אך גם לא הייתי מסוגלת לסרב.
אך עדיין, ממש כפי שאימי לימדה אותי (ומדוע נזכרתי דווקא בה
פתאום?), התנהגתי כגברת אמיתית.
הושטתי ידי באלגנטיות ולקחתי את הורד.
הישרתי אליו מבט.
בלהט הרגע:
"שלא תחשוב לרגע שזה אומר שאני-"
הוא קירב את פניו אליי בהחלטיות והשתיק את כל פחדיי וחששותיי
שהמצאתי לעצמי בנשיקה שרציתי מהרגע שראיתיו כך, יושב על מדרגות
ביתי ומחכה.
הנשיקה שבעצם רציתי תמיד.
כעבור דקות ארוכות התנתקתי ממנו, מהנשיקה, ותחושת צמרמורת
נעימה התפשטה ממעמקי בטני לכל גופי. רעדתי, אך נראה שהוא לא
הבחין בכך.
ואז, בלי לשאול, הוא הוליך אותי אל דלת הבית, פתח אותה
בזהירות, וסגר אחרינו. הלכנו כך, קרובים, במסדרון, עד שהגענו
לחדר האוכל. ואז לא יכולנו כבר לעצור את עצמנו ונפלנו זו
בזרועותיו של זה. התנשקנו בפראות. הנחתי את הורד על השולחן
והובלתי אותנו, מחובקים חזק, במעלה המדרגות אל חדר השינה.
באותו לילה איבדתי את בתוליי.
ועשיתי זאת עם האדם היחיד שבאמת רציתי, שבאמת אהבתי ובאמת אהב
אותי.
וידעתי אז. ידעתי שתמיד אוהב אותו, לנצח, מגוחך ככל שזה יישמע.

והוא אמר לי, הוא אמר-
"אני אוהב אותך. ורק שתדעי, שאני מחכה. תמיד חיכיתי לך ואני
תמיד אחכה. לא משנה כמה זמן זה ייקח."
ובלי מילים, בלי שאצטרך להסביר ובלי שיבקש שאסביר, ידעתי שהוא
יודע שאני בסכנה. בסכנה תמידית, שאני הכנסתי את עצמי אליה,
ואולי בעצם היו אלה הוריי. שאני כבר עמוק בפנים ושלא אוכל לצאת
מזה, זה לחיים או למוות.
וידעתי שעד שאצא מכל זה, לא אוכל להיות איתו.
אבל עכשיו, עכשיו היה לי מניע, מניע טוב יותר וחזק יותר מכל
דבר אחר בחיים.
בבוקר הוא נשק לי ונעלם לפני שהתעוררתי לגמרי. וכשפקחתי את
עיניי חשתי את אותה התחושה הנהדרת, הנפלאה כל כך, שהחיים יפים
אחרי הכל ושבקרוב מאוד, הכל יסתדר. חשתי שהמחר אוצר בחובו
הבטחה מתוקה וקסומה שעדיין אינני מסוגלת להבין עד לתומה, אם כי
רק לחוש בקרבתה.
כשירדתי למטה במדרגות הבחנתי בוורד האדום והיפהפה שנתן לי
בלילה הקודם.

לחלק הבא: http://stage.co.il/Stories/537306310