שעתיים וחצי נסיעה, כך אמרו לי כל היודעים, שעתיים וחצי
מסלוואדור, עדיין בתוך מדינת בהייה.
תיקח אוטובוס מסלוואדור עד ואלנסיה ושם תרד לנמל ותיקח מעבורת
לאי מורו דה סאו פאולו שנמצא ממול, סימנו לי חברי ליחידה בצבא,
על מפת ברזיל שהבאתי להם.
בקיצור, מסלוואדור ועד ואלנסיה לקח כארבע שעות נסיעה באוטובוס
המקומי וכשהגענו לקראת שש בערב שכבר החשיך, מסרו לנו שנצטרך
לעשות את הלילה בעיר הנמל הזאת ורק למחרת לתפוס מעבורת, כי
האחרונה כבר יצאה.
אירגנתי כמה חברה שרצו גם הם להגיע לאי ולקחנו סירה גדולה
שהסכימה להשיט אותנו בעבור עשרה שקלים לבן אדם.
הדרך לאי לקחה עוד כשעה וחצי שייט שנראה כלא ניגמר. מרחוק
ראינו זיקוקי די נור עולים מהאי.  "תראי איך מתרגשים לכבודינו"
אמרתי למולאטית, והיא היתה מאושרת.
"תנסי לבדוק בפורטוגזית אם יש אפשרות לשוט עוד הלילה" אמרתי
למולאטית עוד בהיותינו בנמל בואלנסיה.
"אי אפשר" אמרה לי אחרי שדיברה עם מישהו מקומי, "צריך לעשות פה
את הלילה". "חייבת להיות אפשרות" אמרתי לה, וניגשתי בעצמי
למשיט אחת הסירות, וההמשך שאנחנו עכשו כבר בכניסה לנמל של מורו
דה סאו פאולו כשהדרך הארוכה שעשינו עד לכאן מתקרבת לקיצה.  

הסירה נקשרה לנמל הקטן והזיקוקין נדמו, עלינו לחוף קבוצה של
כעשרה איש, היישר לרחוב ארוך, לא סלול כמובן, שלצידו היו
מפוזרים פוסידוס (בתי הארחה) קטנים, השעה היתה לקראת תשע בערב,
שעה מאוחרת למדי למצוא מקום לישון. שלחתי את המולאטית לפני
לחפש מקום לישון ונשארתי עם התיקים.
היא חזרה אחרי כעשר דקות והובילה אותי לפנסיון קטן, כשמונה
חדרים בלבד. מקומי מבוגר התנדנד על כיסא נדנדה בכניסה ועישן
מקטרת.
"חמישים שקל ללילה לא כולל ארוחת בוקר" אמרה לי המולאטית.
"נישאר לילה ומחר נבדוק עוד מקומות" אמרתי לה והיא החליפה
מספר מילים עם המקומי, קיבלה מפתח ונכנסנו לחדר לא גדול, בעל
מיטה זוגית אחת, ארון עץ ישן  ושרותים ומקלחת קטנה בפינה ללא
מסתור או דלת מפרידה. מאוורר ישן וגדול היה ממוקם בפינה
השניה.

המולאטית התפשטה ישר ישבה על האסלה להשתין מולי ואחר כך נכנסה
אל מתחת למים הזורמים.
הצטרפתי אליה למקלחת, היא חייכה אלי והתחככה בגופי מנגחת בי את
ישבנה המושלם והחצוף עד שגרמה לשרביטי להזדקף מולה, ואז קפצה
עלי, ניתלת על צוארי כורכת את רגליה סביב מותני כשגן העדן שלה
נפער לעבר שרביטי שחדר אליה ונינעץ עמוק בתוכה לקצב קפיצותיה
עד שהתפוצץ בתוכה. היא לא הרפתה והמשיכה בריקודה עלי עד שנעצרה
לחיבוק חזק, ירדה ממני, שטפה את עצמה ואותי והתלבשנו לצאת
לאכול משהו ולעשות הכרה ראשונה עם המקום הדי בתולי הזה.
 
מרכז העיירה היה הרחוב שלנו ועוד רחוב דומה שהיצתלב אליו
והוביל אל החוף. לאורך הרחוב היו דוכני שתיה שמכרו משתיה קלה
ועד קוקטילים למיניהם, בעיקר קייפירינייה לסוגיה. בין המוכרים
המקומיים בלטו גם זרים שרכלו במשקאות.
"אני חושב שגם אני אעשה כמה גרושים מחר" אמרתי למולאטית, "אני
יכול לעשות יופי של קוקטלים".
המשכנו בטיול הרגלי, שכן תחבורה אין באי הזה, וחזרנו לחדר
שלנו לשינה עמוקה אחרי יום של מסע.

התעוררתי בבוקר עם זיקפה עצומה וראיתי את המולאטית רוכנת עלי
ומפזזת בלשונה על שרביטי הבוער, כשהבחינה שהתעוררתי, עלתה עלי
לסקס נהדר של בוקר טוב.
אחרי מקלחת קלה יצאנו החוצה. במבנה קטן צמוד אלינו, היו ישובים
כעשרה איש לארוחת בוקר, ריח סלט טרי וביצים מטוגנות עלה באפינו
וגירה את בלוטות הרוק שלנו. "בואי נשב לאכול" אמרתי, "כמה כבר
זה יעלה".

התישבנו ליד אחד השולחנות, בחור חביב ניגש אלינו, "איזה ביצה
אתם רוצים?" שאל, השבנו לו ולאחר דקות מספר הונחה לפנינו ארוחת
בוקר יפה בצרוף סוקוס(מיץ טבעי) מפירות מקומיים, לאחר הארוחה
חיפשתי למי לשלם ולא מצאתי, "הארוחה כלולה במחיר החדר" אמר לי
תייר שהבחין בחיפושי.
 "עוד פעם פישלת" אמרתי למולאטית, "החדר כולל ארוחה ולא כפי
שאמרת לי".
"סליחה" אמרה בחיוך מבוייש, "הייתי עייפה ולא הבנתי".

יצאנו לים, הליכה של כעשרים דקות עד החוף המרכזי, החוף לא היה
מלא באנשים, אולי מפני שהוא היה ארוך מאוד.
התקרבנו לקבוצת אנשים שישבו צמוד לאחת הקיוסקים  שהיו פזורים
לאורך החוף שרו וניגנו בגיטרה.
"היי , מה אתה עושה פה", שמעתי קריאה. הסתכלתי וראיתי את יובל,
בחור צעיר שבא איתי בטיסה מהארץ ויצא לנו לדבר על התוכניות
לטיול כשהיינו בחניית ביניים.
"איפה הבלונדינית שהיתה איתך?" שאל,
"החלפתי את הצבע" השבתי לו והצגתי את המולאטית,
"אני דווקא זוכר אותה" אמר, "היתה איתנו בטיסה וישבה לידך,
דווקא זממתי עליה" אמר בחיוך.
ישבנו וסיפרנו אחד לשני על קורותינו עד כאן, "הגעתי לפני
שבועיים לאי הזה לשלושה ימים ואני עד עכשו פה ועוד לא רואה מתי
אני ממשיך הלאה" אמר יובל.
בילינו את היום במחיצתו ועוד חברים ואחר הצהריים לפני שחזרנו
לחדר עברנו דרך סופר מרקט, קניתי כוסות חד פעמים שני סוגי
וודקה, קאשאסה (רום מקומי), לימונים, קוביות קרח, פירות, וחלב
עמיד. לקחתי צינצנת משומשת עם מכסה על מנת שתשמש לי שייקר,
והייתי מוכן לפתוח בסטה לקוקטיילים.

בשעת ערב מוקדמת, אחרי ארוחה קלה, התייצבתי עם כל המצרכים
בשורת הבסטות, מתמקם בין שני זרים אחרים שסחטו פירות למיצים
טיבעיים. המולאטית היתמקמה לצידי, מוכנה לעזור לי. הנחתי את
המשקאות  ואת קערת הפירות לצד השולחן, קערה קטנה עם מים על מנת
לשטוף את כלי העירבוב לצדי ושלפתי פתק גדול שהכנתי. קייפריניה
מוודקה זול 20 קרוזרו(כשני שקל), קייפירניה מוודקה איכותית 30
קרוזרו, קייפירושקה שזה אותו הדבר רק עם פירות וחלב 40 קרוזרו,
וקייפיריניה עם קאשסה 20 קרוזרו.

הלקוחות החלו לזרום ואני רקחתי להם קוקטיילים עד שנגמרו לי
קוביות הקרח.
אספתי את שארית המשקאות והפירות, קיפלתי את הבסטה שלי לתוך
ארגז קטן, וחזרתי לחדר עם רווח נאה שהספיק לי ליומיים מיחייה
כולל החדר.

בחדר מזגתי לי ולמולאטית קוקטייל שאריות והזדיינו שיכורים עד
שנרדמנו תוך שאנחנו מחוברים.  אחרי כשעתיים של שינה, התעוררתי
ושלפתי עצמי מתוכה, מתפלא שזיקפתי עדיין לא נירגעה. היא פלטה
כמה משפטי אכזבה בפורטוגזית, מלינה על ההיתנתקות ממני, והמשכנו
לישון עד הבוקר, קמים לעוד ארוחת בוקר פשוטה ונפלאה.

היום הבא עבר ברובו בים, כשאנחנו מבקרים שוב את יובל וחבריו
שהתגוררו בפנסיון על שפת הים, להם לא היתה מקלחת בחדרים ועל
מנת להתקלח הם היו צריכים להגיע לבאר מים שהיתה ממוקמת בקצה
שטח הפנסיון, לשלם לכושי ענק שעמד שם שקל על מנות שישאב מים
מהבאר הישר אל צינור טוש שהיה ממוקם על יד במקלחת מאולתרת.

"בוא ניכנס לים" קראה לי המולאטית ורצה הישר לים.
היא לבשה בגד ים שלם בעל מחשוף נדיב לחזה הקטן שלה וכמובן כמו
חוטיני מאחור כמו כל ביגדי הים של הברזילאיות.

נכנסתי אחריה, המים היו רדודים בגובה של כחצי מטר עד מטר לעומק
של כמאה מטר מהחוף. התרחקנו כשמונים מטר מהחוף, היא חיבקה
אותי, הושיטה ידה אל מיכנסי והפשילה אותם מטה, אוחזת בשרביטי
שנענה לקראתה, מסיטה את בגד הים שלה ונועצת אותו עמוק בתוכה.
כך התישבה עלי במים הרדודים כשאנחנו מחוברים, חיבקה אותי חזק
ונעצה את לשונה עמוק בתוך גרוני, מאיימת לחנוק אותי. הים
מסביבינו היה שקט, כשמספר לא קטן של אנשים סביבינו, אבל לא
קרוב מידי, על מנת לא להפריע לנו.

לאחר שקיבלתי אישור ממנה, פרשנו לחוף, לאכול פירות וקצת
פג'ואדה, שזה בשר עם אורז ושעועית, וחזרנו לחדר, למנוחת
סייסטה, לצבור כוח לקראת הערב.

"למה שלא נתחתן"  אמרה לי המולאטית שהתחילה כנראה לקחת ברצינות
את הסיפור להורים שלה שאנחנו מאורסים.
"תביא חמשת אלפים דולר, נקנה פוסידו קטן, עשרה חדרים, אני אדאג
לניקיון ולתחזוקה ואתה תשב על כסא נדנדה ותאסוף את הכסף.  אחרי
שנעשה קצת כסף, נמכור ונקנה פוסידו גדול יותר, ונעשה יותר כסף.
כל התפקיד שלך יהיה רק לטפל בכסף".

לומר את האמת, הרעיון מאוד קסם לי, מעכשו ועד עולם אני אגור לי
באי טרופי, עם המולאטית שלי, אשב לי על כסא נדנדה, אוכל פירות
משגעים ופג'ואדה, ואאסוף כסף. נתתי לעצמי סטירה על מנת להתעורר
מהחלום.
"אולי בפעם הבאה כשאגיע לכאן" אמרתי לארוסתי החייכנית
והמקסימה.

הגיע באמת הזמן להתעורר מהחלום של הטיול הזה, הרהרתי לעצמי,
הרי מתקרב תאריך הסיום של החופשה ואני צריך גם לעבוד, להצדיק
את כל הנסיעה הזאת. שכן נותרו לי עוד שלושה ימים עד התאריך
שאני צריך להיתייצב בריו לטיסה שתיקח אותי לבואנוס איירס
לעבודה הקצרה שחיכתה לי.

העברנו את הערב במיפגש יפה עם קבוצת תיירים ששרו וניגנו והלכנו
לישון לצבור כוח למחר, להתכונן למסע חזרה לריו דה ז'אניירו.

לפרק הבא:http://stage.co.il/Stories/537305913>>