הנסיעה בחזרה לריו היתה ארוכה מאוד, האוטובוס שנוסע בדרכים
הבין עירוניות ואפילו בין מדינות היה אוטובוס מפואר, אבל זה רק
בהשוואה לאוטובוסים הישנים שנסעו בקווים העירוניים.
בפועל זה היה אוטובוס ישן, מרעיש ומקרטע, כשהדבר היחידי שהפך
אותו לאוטובוס לנסיעות ארוכות היה המושב שהיה נוח מעט מהרגיל
עם אפשרות הטייה לאחור, לישון מעט.
התבוננתי במולאטית הצעירה שישבה לידי, שקועה בשינה עמוקה
שמופרעת מידי פעם בסיבוב חד של נהג האוטובוס.
שיחזרתי במחשבותי את השעות האחרונות, את הפרידה ממורו דה סאו
פאולו, האי הקסום. את השייט במעבורת הגדולה לנמל של ולנסיה ואת
ההמתנה לאוטובוס שנוסע נסיעת לילה עד לויטוריה, מעל מחצית הדרך
לריו דה ז'אניירו.
ויטוריה היא עיר גדולה וממנה כבר יהיה קל לתפוס אוטובוס
לריו.
לא הצלחתי להרדם, בחוץ כבר היה חושך וידעתי שיש לי כמה שעות
נסיעה טובות עד ההפסקה בדרך, לקראת חצות, ואז להמשיך בנסיעת
לילה עד כמעט עשר בבוקר, שעת ההגעה לויטוריה.
בריו אני נפרד מהמולאטית שהיתה לפרקים הפנטאזייה שלי, לפרקים
חברתי למסע ולפרקים אפילו ארוסתי. דרכה גיליתי עולמות חדשים,
עולמות של תרבות חדשה, עולמות של סקס שלא ידעתי שאפשרי בכלל,
עולמות של חיים בעוני אבל באושר יחסי, בעצם הבנתי את המהות של
הקרנבל האמיתי, הבריחה של המקומיים לעולם של פנטאזייה לכמה
ימים, ואחר כך החזרה לחיים הקשים, מנת חלקם היום יומית.
חשבתי על הבלונדינית שנסעה צפונה, מעניין מה עלה בהמשך מסעה.
ניזכרתי באינדיאנית שהשארתי במנאוס, מעניין מה היה קורה אם
הייתי מבלה איתה, מכיר אותה יותר לעומק.
חשבתי על הגורל שזימן לי את המולאטית שאיפשרה לי להכיר עולם
אחר, וגם על העובדה שגרמתי לה לקרנבל מיוחד, לחופשה לא
צפוייה.
התבוננתי בה ישנה, שלווה עצומה אופפת את פניה, משלימה עם
גורלה, יודעת שעוד יומיים היא חוזרת למלחמת החיים שלה, לעבוד
בשכר מינימום בריו ומי יודע מתי היא תראה עוד פעם את מישפחתה
בסלוואדור.
הנסיעה הארוכה הייתה מתישה, וכמעט ללא הפסקה, היו שני נהגים
שהתחלפו ביניהם אבל אותות העייפות כבר ניכרו בהם.
בסביבות עשר בבוקר הגענו לויטוריה, עיר גדולה ששרידי הקרנבל
ניכרים בה, שלדים של עגלות קרנבל גדולות פזורים לצידי הדרך.
בברזיל מקובל שבית הספר לסמבה שזוכה במקום הראשון מוכר את
פירטי הלבוש ואת עגלות הקרנבל בסכומים גדולים שמעשירים מאוד את
קופת בית הספר, שאר בתי הספר שורפים את כל התילבושות ואת
העגלות ורק מקווים שבשנה הבאה יזכו הם.
כוס מיץ קנה סוכר וסנדוויץ טוב היו ארוחת בוקר לא עשירה במיוחד
אבל משביעה למדי.
האטובוס הגדול והמרווח יותר יצא לריו למסעי האחרון בתוך ברזיל,
התבוננתי בשלדי הקרנבל, סימלי מאוד למציאות האפורה האופפת את
התקופה שאחרי הקרנבל, אחרי הפנטזייה הגדולה שהסתיימה והותירה
אחריה רק אבק והמון זיכרונות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.