[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ראובן אדיבי
/
המפטי דמפטי נפל

הייתי בטיול בצפון איטליה. באזור הררי תלול ביותר עם מדרונות
חשופים של עפר אדום דמוי הלאטרייט של אפריקה המשונית.
צעדתי ברגל לבדי, נהנה מהשקט, ומאוויר פסגות צונן.

תעיתי בדרך, אך לא הייתי מודאג. השעה הייתה, עדיין, מוקדמת.
הייתי בטוח שאם אשמור על כיוון מסוים אגיע במוקדם או במאוחר
לכביש כלשהו שבו אוכל להזדהות וגם לתפוס טרמפ אל מלוני, מלון -
פנסיון אספלנאד שליד אגם קומו.

כעבור כמחצית השעה של הליכה נמרצת פגשתי, לצד השביל, בחור
מוזנח למראה, שרוע ותשוש כליל. פניתי אליו באנגלית. איננו
מבין. באיטלקית רצוצה, לא הבין. פתח ואמר: "מדוע אינך מדבר סתם
עברית ודי??". הסתבר שגם הוא תועה בדרך, כבר מאתמול בצהריים.
בלילה ישן בשטח בתוך מערה, התייאש והחליט להישאר במקומו עד
שיגיע מסוק חילוץ לחפש אותו.

הסברתי לו את התיאוריה שלי לגבי כיוון הליכה קבוע. הסכים אתי
ואמר: "העיקרון נכון, אבל הביצוע? הרי אתה הולך בדיוק לכיוון
שממנו באתי. גם אם תלך שמונה שעות באותו כיוון לא תמצא שום
כביש!". הסכמנו על כיוון הליכה חדש, ניצב לכיוון הכללי שבו
הלכנו שנינו מקודם, ויצאנו לדרך ביחד, מעודדים זה את זה.

אחרי כשעתיים של הליכה התקדרו השמיים ונפתחו ארובותיהם. הגשם
השוטף נראה יותר כשבר ענן, ולמערה הסמוכה שראינו בהמשך המדרון
הגענו רטובים כדגים.

בתום השיטפון יצאנו מהמערה. לא האמנו למראה עינינו. מפלי בוץ
גלשו מההרים וכיסו את השביל הצר שבו הלכנו בטונות של בוץ לח
וטובעני עד לבלי הכר את הדרך. תוך עשר דקות שקענו בבוץ ולא
נחלצנו ממנו אלא במחיר נעלינו וגרבינו שנשארו עמוק בתוך הבוץ.
המשכנו יחפים וכושלים במורד ההר. ויתרנו כליל על השביל שנעלם
לנו, רק שמרנו על כיוון ההליכה בעזרת המצפן.

כעבור כשעה נוספת ראינו במרחק כשלושה קילומטרים מדרום לנו מסוק
מסומן בצלב אדום (מסוק חילוץ). המסוק טס ממזרח למערב ולא נראה
חג במעגלים כדרכם של מסוקי חילוץ בשעת חיפוש. בלי תקוות רבות
פשטנו את החולצות ונופפנו כמטורפים. נאדא. המסוק נעלם באופק
המערבי וירד כאילו לנחיתה.

צמצמנו את עינינו כדי לרכז את הראייה. ראינו בקצה האופק
המערבי, בקרבת מקום הנחיתה, סילואטות של מגדלים שמזכירים את קו
הרקיע של סן ג'מיניאנו אשר בטוסקאנה, מרחק מאות קילומטרים
מהאזור שהיינו בו. התקוות התעוררו מחדש. הרי אם יש עיר בסביבה,
מוכרח להיות גם כביש אליה. כנראה שהמסוק טס לאורך הכביש, משתמש
בו כעזר לניווט במזג האוויר הקודר.

הגברנו את קצב ההתבוססות בבוץ, ותוך מחצית השעה הגענו אל כביש
כפרי צר ושומם. השתרענו בשולי הכביש על העשב הרטוב ונרדמנו.

נהמת מנועים אדירה נשמעה מתקרבת מכיוון מזרח. בקושי התנערנו
וזינקנו לתוך תעלת-המים הסמוכה, בעוד משאית ענק עם נגרר חולפת
על פנינו בטיסה וכמעט מוחצת אותנו בשריקת אימים. לא עלה בדעת
הנהג להאט ולבדוק מה שתי ה"גופות" המונחות בתעלה עושות שם..

מתנשמים בכבדות החלטנו שמעתה רק אחד משנינו ינמנם, מעבר לתעלה
והחוצה, ואילו השני יעמוד באמצע הכביש עם דגל עשוי מגופייה
וינסה לעצור בכוח כל כלי רכב שיעבור. בפור שהטלנו זכה אורי,
חברי לסבל, בעוד שעת שינה ואני נדונותי לעמוד על הכביש ולעצור
כל נהג, בסכנת נפשות.

כעבור כמחצית השעה שמעתי שריקה חרישית של גלגלים. במורד התקרבה
מכונית ספורט כסופה, ונראה כאילו יש בה רק נהג. 'נפלא', הנהנתי
לעצמי. 'אני לא זז.'
משהתקרבה המכונית אליי ולא האטה, ועוד הנהג צופר בכל הכוח כדי
להזהירני, גיליתי את שלושת הנוסעים רצים מאחורי המכונית
ודוחפים אותה בירידה בכל הכוח. כנראה שנגמר לו הדלק, והם
מקווים להגיע עד לעיר הסמוכה בכוח האינרציה של הירידה
והדחיפה..
ברגע האחרון קפצתי הצידה והצטרפתי לדוחפים. קיוויתי שבכוחות
משותפים נצליח גם להתניע אותו בדחיפה ובתמורה יסיעו גם אותי
העירה...  אורי המסכן נשאר ישן למעצבה ליד התעלה ורק יותר
מאוחר נזכרתי בו.

בסוף הירידה הגברנו חייל, דחפנו ודחפנו במעלה קפל קרקע נוסף עד
שתשו כוחותינו. הנהג החנה בשולי הדרך, ואני נפניתי לברר עם מי
יש לי עסק.

ארבעה גברים משופמים, בעלי חזות מזרחית טיפוסית, מדברים ביניהם
בערבית מצרית עם גוון פלשתינאי מובהק. הנהג פנה אליי באנגלית
ואמר: "תודה בעד העזרה. מניין כבודו?" 'לאגו מאג'ורה' עניתי
באקצנט איטלקי, בלי להוסיף מלה מהותית בשום שפה. קיוויתי שכובע
הטמבל שלי, ויחפנותי הטבולה בבוץ לא תחשוף אותי כישראלי.

התחלנו לצעוד במרץ במעלה הכביש לכיוון העיירה הסמוכה. אני
התחלתי לפגר, ספק בגלל עייפותי הרבה, ספק בגלל כוונת מכוון
להתנתק מהחברותא המסוכנת.  הארבעה נועצו ביניהם חרישית. המבוגר
שביניהם האט הליכתו וחבר אליי, בעוד האחרים מאיצים הליכתם.  או
שהבינו את כוונותיי, או שבתום לב ריחמו עליי ומיהרו לעיר למצוא
מונית ולחזור ולקחתני.  כך הסביר לי ה-'מלווה' שלי את הכוונה,
באנגלית רצוצה. הנהנתי בראשי בעייפות מוגזמת, ולא הוצאתי הגה
מפי.

כעבור זמן מה ראינו ג'יפ האמר ענקי, בצבעי הסוואה של צבא
איטליה, מתקרב אלינו מהכיוון שהלכנו לקראתו. התעודדנו. כנראה
שהשלושה הגיעו לעיר, ושלחו את הג'יפ לאסוף אותנו.

לא דובים ולא יער. כעשרים מטרים לפנינו האט הג'יפ, פנה בחדות
שמאלה, ונכנס לדרך כורכר משובשת שלא הייתה מסומנת בשום שלט. גל
אבנים קטן סימן את הפנייה.  הנהג ראה אותנו בפירוש, והתעלם
למרות שנפנפנו לו בידינו לעצור. פרצופו של הנהג נראה לי מוכר.
היה דומה מאד לקצין בכיר של חיל האוויר הישראלי שהיה נספח
קישור של חיל האוויר לאוגדה ששירתי בה במלחמת יום הכיפורים. את
שמו שכחתי.

כעסתי מאד. אני לעולם לא הייתי משאיר בשולי הדרך אדם עייף,
כשכל מה שצריך זה להקפיץ אותו שני קילומטר לבסיס הסמוך, או
חמישה לעיר סמוכה.

בלי לומר מילה ל-'חברי' המצרי סיננתי 'כוס-אמק' ורצתי לכיוון
דרך הכורכר בסמני למצרי - 'תמתין לי כאן'. ואכן הוא התיישב
לנוח על גל האבנים.

תוך חמש דקות עברתי על יד שלט באיטלקית ובאנגלית המזהיר: "שטח
צבאי - הכניסה אסורה", באיטלקית ובאנגלית. החתימות על השלט:
משטרת איטליה, והמשטרה הצבאית של נאט"ו.

התעלמתי מהשלט והמשכתי בדרכי בעקבות הג'יפ. הגעתי לשער נעול של
מחנה קטן עם מתקנים מוזרים, שדומים להם ראיתי בארץ במתקני
הניסוי של התעשיות הביטחוניות.  מעבר למחנה ראיתי שדה שלם מלא
שלדי מטוסים, טנקים ושריוניות שרופות. הנוף דמה למטווחים של
חיל האוויר וחיל השריון בחולות חלוצה ובמישורי הנגב, או להבדיל
תמונת המצב בעמק הבכא של החווה הסינית בשבוע שאחרי 15 לאוקטובר
1973.

דאגה מסוימת התגנבה ללבי. אבל הייתי תשוש מדי מכדי לחשוב
בהיגיון. בשער לא היה שומר, אלא רק מעגלי מצלמות אלקטרוניות
שמיועדות לעדכן חדר בקרה כלשהו על ניסיון חדירה. זיהיתי כפתור
של פעמון אינטרקום, לחצתי שלוש לחיצות עצבניות. שמעתי קול
מעובה באנגלית עם אקצנט ישראלי 'מי שם?'. עניתי בעברית: "
אינעלדינאכ. תפתחו כבר. אני מת מרעב ומצמא. " 'תמתין שם' ענה
הקול בעצבנות. אני מייד מגיע.

נשמע קול התנעה של הג'יפ. האל"מ, במדי נאט"ו, אישה מהממת
לצידו, הגיע לשער, ונהם: 'מי אתה? מה אתה עושה כאן? לא ראית את
השלט?' עניתי בזעם: "אני רובי ואתה לייש דביב. מה אתה עושה
מעצמך אבו עלי? הרי שרצנו יחד במתחם 'מצמד' כשהיית עוד רב-סרן
מתאם סיוע אווירי. יחד התחבאנו באותה שוחה מפני הקטיושות של
המצרים.." הנער הצעיר, התמיר ויפה התואר של 1973 נעשה כיום
דומה לקצין קבע טיפוסי שמן ומכריס שמזכיר את פואד בן-אליעזר.
כך גם התנהג. עשה עצמו כלא יודע על מה אני מדבר. נכנס לוויכוח
חריף, באיטלקית, עם היפהפייה שלצידו. זו חשבה, כנראה, שהוא
מתנהג עם המסכן בקשיחות בלתי ראויה.
בתום הויכוח זרק בזעם את מפתחות הג'יפ לידי היפהפייה, ויצא
ברגל לכיוון המשרדים. האישה פתחה את השער, הוציאה את הג'יפ
החוצה, ונעלה את השער בחזרה.  "עלה בבקשה" אמרה בנימוס,
באיטלקית. נסענו לכביש. אספנו את 'חברי' המצרי. המשכנו מזרחה,
אספנו את אורי הרועד והמתעטש. וחזרנו לכיוון העיירה בה נמצא
כנראה המלון שלי.

מרוב עייפות נרדמתי תוך כדי נסיעה וחלמתי חלום מוזר. עלתה לי
בחלום ליביה מקורזלת השער והחמודה. זו הסטודנטית הנשואה שלמדה
איתי גיאוגרפיה בשנות החמישים. בטיולים היינו ישנים יחדיו
באותו אוהל זוגי - ומעולם לא היה בינינו דבר, לבד מידידות
אפלטונית. והנה היום, כעשרים שנה אחרי שנפטרה, אחותה התאומה
מסיעה אותי, נכנסת איתי לחדרי במלון - ואנו משלימים מה שלא
העזנו לעשות לפני חמישים שנה.

התעוררתי מהחלום לקול האיטלקייה המקורזלת והחמודה: "סיניור,
הנה מלון פנסיון 'אספלנאד' לפניך."אכזבה קלה אפפתני כאשר הבנתי
שאין לאיטלקייה שום כוונה להתלוות אלי לחדרי במלון.  "תודה רבה
ליביה", אמרתי. היא הזדעזעה. "איך אתה יודע ששמי סילביה
ובילדותי קראו לי ליביה? אתה גם ידעת את שם מפקד הבסיס שלנו,
קולונל דביב! חשוד. חשוד מאוד. אני מוכרחה להתקשר מייד
לסקוריטטה."
המפטי דמפטי נפל על פניו
אז המלך וכל אנשיו
ניסו להקים אותו, אך לשווא.
השיר העליז בקע בקול מהטלוויזיה שליד מיטתי. פקחתי את עיניי.
כמעט שכחתי את החלום. שלפתי מייד פנקס ועפרון.            
               
ספרו של ראובן אדיבי, "שבבי זיכרון", יצא לאור בשנת 2005
בהוצאת 'אדמן' בע'מ .  פרטים עליו אפשר למצוא באתר של 'שולמית
גבע' או בהקלדת 'ראובן אדיבי' או 'שבבי זיכרון' בגוגל.  וראו:
 http://www.notes.co.il/shulamit/13906.asp
http://stage.co.il/Authors/78253?sortby=created

לפרטים ולהערות אפשר לפנות ל- adivir@gmail.com







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שוקואידים אינם
בורים.

הם פשוט מחכים
שיוציאו את ספרי
הלימוד
בווידאו.



טוסיק מרובע.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/08 13:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ראובן אדיבי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה