לא יודעת איך אתם. אבל אני,  עד לפני לא מזמן נהגתי לצאת
לטיולים לבד  או עם המשפחה או. אבל באיזשהו שלב, נעשה מסובך
מדי ועייף עוד יותר, ובעיקר נמאס לי לדאוג כל הזמן שהטיסה תצא
בזמן ושלא נאחר את הרכבת ושהמזוודה לא תלך לאיבוד, ושלא יגנבו
לי את הדרכון.  אתם יודעים דאגות כאלה של  לא-כלום שמוציאות את
המיץ ומדללות את התענוג.  אבל  לוותר קומפליטלי על טיולים? לא
ולא. אני מתה על  טיולים וצילום בהנאה. אז החלטתי שלא יהיה
נורא אם אצא בטיול קבוצתי. כן, עכשיו תנידו ראש ותלחשו לעצמכם
משוגעת או מסכנה או כל מילת גנאי אחרת, אבל האמת, הקונסטלציה
לא כל כך נוראה. לכל דבר יש מינוסים ופלוסים גם לטיול מאורגן.

הקבוצה שנתאספה לקבלת מידע אחרון לפני ההמראה דמתה יותר לקבוצת
ממתיקי סוד של כת חשאית  או לכאלה שמתכננים הפיכה. ישבו דרוכים
וזקופים בכיסאות-תלמיד דגם מוקטן, מאזינים ורושמים הנחיות:
טמפרטורה, מטבע, מזג אויר, טיפים ופטנטים. אפשר היה לשאוב
החוצה את כל החמצן שבחדר ובכל זאת הקבוצה הייתה ממשיכה לשבת שם
שוממת ומתוחה, למעט ברכה הרזה ובעלה עם החיוך הצפוד. אלה באו
מצוידים במפות, תרשימי זרימה, וצילומים של כל המלונות שבדרך.
ברגע שהמדריך סגר, פצחו הם בקואליציה מאורגנת היטב. "אז למה
אנו נשארים בקונסול ולא הולכים לפרדייס?" (בית מלון איזוטרי
בעיר איזו משהו עוד יותר) ולמה נשארים כל כך הרבה ימים בסי
ושמענו שבדי יש מציאות, אז אולי נישאר שם עוד יום ולמה לא
מתחילים מ... במקום ל... ועד שהתפזרנו כבר ידעתי.

הטיול דווקא התנהל על מי מנוחות. ברכה ונתנאל היו תמיד
הראשונים לרדת מהאוטובוס, לשבת קדימה בתור לארוחה.  מתוך כאלף
צילומים שלקחתי הביתה  הם מופיעים כמעט בכולם. תוקעים ברגע
האחרון יד או רגל, מסתירים את הנוף הכי מרשים, נדחפים לכל פינה
ומסנוורים שלא לדבר על הזיכרונות שלקחתי עימי: "ברכה, תראי,
איזה יופי של פרח, חתול, חולצה, מציאה. שלא יסדרו אותי שמעת
אני לא אתן להם שיסדרו אותי."

ברכה ובעלה נתנאל היו בכל פינה. למרות השמות המדהימים שלהם
והבקיאות המדהימה עוד יותר בכל מה שמריח חוץ-לארץ. הם התווכחו
עם כל מוכר סמרטוטים ותמיד יצאו וידם על העליונה. "סידרתי
אותם," היה המשפט שנשמע בכל פעם שחזרנו משיטוט בעיר זו או
אחרת, והם עמוסים חבילות. "מה אתם חושבים שאני פרייר?" הם
התחמקו מתשלום שווה ערך לחמישה שקלים בפונדק דרכים על אם הדרך
בו קיבלנו מים חמים. התחמקו נמרצות מתשלום בעד השירותים
המוסדרים (חור באדמה ללא מים זורמים). ואני חושבת שהשיא היה
ביום לפני-לפני האחרון, כשנכנסנו למלון ועוד לפני שקיבלנו את
החדרים הרעים המדריך: מישהו לקח בטעות מפה מהשולחן ולא שילם?
נא לשים כאן שקל," ונתנאל נאלץ לשלוף את המפה מכיסו. "חשבתי
שזה בחינם,"  אפילו לא הסמיק.

שכחתי לציין שבכל מלון עשו מסדר, עברו מחדר לחדר לוודא שהחדר
שלהם לא הכי קטן ולא הכי מצ'וקמק, וערב אחד נשמעו זעקות שבר
כשגילו שהמזוודה שלהם לא נפתחת כי איבדו את המפתח. "תעשה
משהו," נבחו אל עבר המדריך. והפעם שמחתי לגלות שזה רק משך
בכתפיו, "מה אתם רוצים, שאעשה מעצמי מפתח?"

לפני הסוף החל ויכוח מגעיל על גובה הטיפ למדריך, לנהג ולסבלים.
את המרד הנהיגה ברכה כשנתנאל מדדה אחריה. המדריך לא היה בסדר,
הוא לא הביא אותנו לכאן ולכאן ולכאן ודילג על כאן, נתנאל היה
נמרץ ואם היינו נותנים לו, היה גורר אחריו את כל הגברדיה. מזל
שהתעוררה אופוזיציה ובסופו של תהליך בודדו שישה נוסעים בעד
נתנאל וברכה והשאר בעדנו. בשלב זה כבר חייכנו איש אל רעהו,
הכנו איגרת מצוירת לנהג ולמדריכים ומי ששילם גם חתם... ברכה
ונתנאל לא, אבל לא נראה שהזיז להם.

אבל כל דבר טוב או רע מגיע אל סיום. בשדה, בלילה האחרון היה
קצת בלגאן. תחילה הודיעו על שביתה בשדה התעופה המקומי, אחר כך
שינו זאת לעיצומים. העירו אותנו בשעה אחת הורו לנו ללכת לישון
באחת ושלושים, העירו אותנו שוב בשתיים ורבע ואחר כך דהרנו אל
עבר השדה. כאן החל מאבק עם המזוודות והמשקל ואיכשהו עברנו גם
את המחסום הזה לפני קבוצת חבדניקים וקבוצת צליינים יפנים אוהבי
ישראל.

אבל אחר כך אמר עמיל מכס מכופתר ומזוקן קופי של בן לאדן,
"תיכנסי בבקשה לכאן," והצביע. ברכה זקפה ראש ונכנסה מחייכת.
כעבור חמש דקות אפשר היה לשמוע את צעקותיה מהדהדות ברחבי
הטרמינל, "אבל אני לא רוצה," ואחר כך בכי כבד.
כאן אולי המקום לעשות הפסקה ולהסביר משהו. כשנכנסנו לארץ שכוחת
אל זו עטורת יתושים ושאר מרעין בישין, נתבקשנו להצהיר על הרכוש
שלנו: כמה זהב, כמה מתנות וכמה מטבע זר נמצאים ברשותנו. לא סתם
אלא בשני עותקים. אחד הוצמד לדרכון והזהירו אותנו שלא לאבדו,
השני הלך בדרך המחשב-עלום-השם לארץ לא נודעת.

עתה, עם צאתנו את הארץ המרוששת הזו שהרוסים כבר כיסחו לה את
הצורה, שוב נתבקשנו להצהיר כמה כסף הותרנו מאחורינו וכמה אנו
מחזירים הביתה. אני שלא הצלחתי למצוא אוצרות טבע נדירים חזרתי
עם המירב וכך גם הצהרתי. נדמה לי שכל חברי למסע עשו כן ולכן לא
הופתענו שכולנו עברנו את עמיל המכס בדפיקות לב, בחיוך  אך
באנחת רווחה.

רק ברכה נעצרה. נתבקשה להוציא מכל הכיסים את מה שהחביאה שם וכך
עמדה מולנו שולפת ערימות של דולרים ארוזים בחבילות של אלפיות
מסודרים עם פתקאות אדומות חבורים בגומיות. אלפייה ועוד אלפייה
והיא מחווירה ומחליפה צבעים, רוקעת ברגליה צורחת ובוכה.  בשלב
מסוים נשכבה על הרצפה צועקת, "אני רוצה את הכסף שלי, אני לא
אתן להם לקחת אותי או את כספי אשאר כאן לנצח. כאן בטרמינל."
למזלה הרע הובאה מתורגמנית דוברת עברית שהסבירה לה בסבלנות דרך
אדי הבכי כי אין לה ברירה. מי שהצהיר על סכום ונתגלו בכיסיו
עודפים חייב להשאיר את הפער בשדה. בשלב זה עזבנו אותה והתקדמנו
אל עבר המטוס, שעמד וחיכה  כבד ומותש. סוגרת השיירה  סיפרה שגם
נתנאל עבר טיפול דומה ובינם לבין עצמם מצאו עליהם מעל 7,000
דולר מרשרשים עודפים שעליהם לא הצהירו.


אני לא רוצה לקלקל לכם את החגיגה אבל לא, הם לא השאירו את הכסף
שם. הצדק פועל בדרכים מסתוריות ובסופו של ויכוח, בכי צעקות
ותחנונים עזבו את השדה בנזיפה, לאחר שנאלצו לתקן את הצהרתם
ולחתום עליה. כשעלו על המטוס היו מאוד שקטים והדומיה נמשכה עד
שהגיעו הביתה, לבן גוריון.

כאן היו ראשונים לצאת את הטרמינל,  עוטים חבילות ומזוודות
שחלקן מתפקעות. אינני בטוחה אם עצרו אותם במסלול האדום, הפנים
התמימות שלהם יכולות להסוות. לי דווקא לקח המון זמן למצוא את
המזוודה הקטנטונת שלי , שלא לדבר על המתנות לילדים במדור
השמורים, אבל כוס הקפה שחיכתה לי בקצה השני, עם בלון ונשיקה
היו שווים את ההמתנה.  ומתי יוצאים לטיול המאורגן הבא אתם
שואלים? אחרי שאירגע יש לי לעשות את מרוקו, לטפס על ההימלאיה
ואולי לגמוע את דרום אמריקה. אבל אומרים שאירלנד מקסימה אז אני
לא מבטיחה עדיין שום כלום.



מוקדש בחיבה לאיילה מף שביקשה סיפור
http://stage.co.il/Authors/AialaMef