|
ע ד כ נ ת י, ה ג ה ת י, שיניתי וערכתי את הקטע:
א ו ר ט, א פ ע ל , והוא שונה במידה רבה
מכפי שנכתב, בסערת נפש, לפני מעל 3 שנים. , וגם
קטעים אחרים שונו, נערכו והוגהו. 1.4.2010
https://www.youtube.com/watch?v=9x65myPbWhc&t=21s
https://www.youtube.com/watch?v=03SzWTKHNDU&t=63s
yfx vfb, vmwth cvusu:
https://www.youtube.com/watch?v=XRjwzjWlMJ4
--------------------------------------------------------------
מי שקורא, או מסתכל בשירים, בציורים/צלומים, אשמח אם
יגיב, לטוב ולרע.
...כן כן, אני יודעת, למבקרים אניני הטעם,
הספרותיים-מקצועיים, לא תמיד הכל כתוב כל כך מהוקצע.
מצד שני, זה טרי כמו שיצא מהזכרון ומהעט, מהביל אם
תרצו, אז סלחו אם לעתים הסיפורים ארוכים מעט או
חוטאים בסרבול. הם 'טריים' שאם לא כן יש לשער שהרבה,
לטוב ולרע, היה נשמט בעט העורכת-כותבת-זוכרת ...
חיילת בת 19, קורס אלחוט מורס ותקשורת מאחריה, בבה''ד 7. קר...
מדי חיל האויר מצמר דוקר, חצאית ארוכה עד אחרי הברכיים, היא
מרגישה מסורבלת להפליא בנכחותו...
|
שקי השינה של רבים מאתנו היו מורכבים מ- 2- 4 שמיכות צבאיות
אפורות ודוקרות, מורשת המנדט, תפורות זו לזו, שהאמהות שלנו
תפרו במיוחד לטיול הזה. רק למעטים היה שק שינה אמיתי.
|
גולדה עצמה ישבה בחדר קטן בסמוך, בין ארונות עם ספרים ושולחן
כתיבה. שולמית הציגתני כחברת איילת-השחר. גולדה קבלה אותי
כחברת מפא''י-חברה לדעה, כיוון שדברה בפני גלויות בעניינים
פוליטיים, השיחה נסבה על הבחירות שעומדות להערך,
|
ואני מוכנה להיבחן בכל העיניים הבולשות, להיות מטרה לידיים
פולשות, לכל המבטים הזדוניים, המבטים החושקים, המקנאים,
לנגיעות הכאילו אקראיות של בחורים, שאגב כך מביטים בחוצפה
לעינייך במבט ששואל בלי מילים: נותנת או לא, וגורמים לך להסמיק
מבושה.
|
אחותי רב טרחה: אך עיניה פקחה, ממיטה היא פורחה והחוצה הולכה.
מביתה היא גחה במהירות ורווחה, ומיד היא שוחה בשכונה הקרחה
ברינה ושמחה
|
אחר כך אמא באה וליטפה אותי וחבקה אותי אבל עוד הייתי אצובה.
אמא אמרה שברפת הם הפריאו נורא לחברים שעובדים שם איך שהם יללו
שם כל הזמן ובסוף לא יכלו יותר לסבול והם הרגו אותם. אבל הם לא
יודעים שילדים אוהבים מאד כלבים ובוכים כשהם מתים?
|
הדירה היתה לא גדולה, ובה התגוררו הוא ואשתו, שהיתה בזמנו זמרת
די מפורסמת, וגם לאחר מכן לימדה בביתה מוזיקה. אשה נאה
ומטופחת. הילדים עזבו כבר את הקן.
|
הייתי במשימה לאומית שלא מדברים עליה. זה היה אחד הדברים
שנהגתי לעשות בימי הצעירים; חמום מוח כמו כל בן תשחורת, תאב
הרפתקאות, נכון לכל סכנת חיים או סיכון. מסוג הדברים
שהיום-בחיים לא הייתי עושה. אולי החכמתי, אולי הגעתי למסקנה
שהחיים הם חד-פעמיים וחבל לסכן אות
|
-זה מ'גבעת חלפון אינה עונה? זה שהיה בלהקת הנח''ל? שהשתתף עם
שולה חן בשלאגר המוסרט 'ואלס להגנת הצומח'? ששיחק ב'חדוה
ושלומיק? ב'שלאגר'? שעשה ערבים עם קטעים קומיים שהוא עצמו כתב?
|
כך שבבוקר המחרת לבשתי את בגדי החקי שלי, גרבתי גרבי עבודה
אפורות, נעלתי נעליים גבוהות -חלק אינטגרלי מבגדי פועלת
ישראלית צעירה וציונית והלכתי לרפת בבוקר בשעה היעודה.
|
ביקשתי שיהיה מדגם יותר חדיש שגם אפשר להקפיא תכניות וסרטים
לאח'כ- זה שלי היה מדגם ישן...אז בין 9-12 בבוקר יבוא נציג
להחליף. לא לזוז מהבית.
איפה מוקדם ואיפה נעליים.
11.30 טלפון לחברה. הסיבוב הרגיל בין כל התחנות בדרך. נציג
אחרי 10 דקות (זה עוד טוב, אני חוש
|
אמר לי אחד הבנים מהכיתה:
את יודעת שהשייך רוצה לקנות אותך בעד 20 גמלים?
נדהמתי. 20 גמלים? מעולם לפני כן אף שייך לא רצה לשלם עלי גם
שני גמלים. איזה כבוד...
|
בהיותי בחיפה הכרתי קבוצת צעירים מעניינת, יוצאי קבוצי השומר
הצעיר, שחיו בקומונה בהדר הכרמל. אצלם תמיד היה מעניין.
|
בחצות נשמע לפתע קול הפעמון של הקבוץ, שהיה תלוי בכל
כבדו-פעמון יצוק מברזל עבה-על מוט ברזל חזק ולא גבוה, שהיה
תקוע באדמה. על הגבעה שעליה ניצב חדר האוכל-המבנה המרכזי של
הקבוץ. ושנים ספורות קודם לכן עוד היה, היה מצלצל
|
שמי שלי ואני אשה בת 55 .
התחלתי לכתוב שירה, ספורת, וכדי לפרסם זאת, נכנסתי לרשת
אינטרנט של יוצרים והכנסתי לשם חומר שנכתב על ידי במשך זמן מה,
ספורים ושירה, חלקם לקוחים מהחיים שלי, אבל כתבתי זאת בגוף
שלישי, כביכול קרו לגבורה אחרת, הגבורה שלי. וכמובן, בשם ע
|
אמא בנעלי עבודה. מרימה בקושי סיר אלומיניום גדול עם הניה.
שתיהן שופכות, בקושי, את הנזיד לסיר גדול מימדים נוסף שקבוע
ברצפה, הן מזיעות, מתאמצות; הסיר גדול. על חלונות המטבח
הגדולים באילת השחר יש רשתות אפורות ומאובקות,
|
לא עוזר מספיק!!!!!!!!! אני הגבר שהכי הרבה עוזר לאשתו בכל
השכונה הזו! בכל הקיבוץ הזה! זה אתן, אתן, הנשים! השוויון הזה
עלה לכן לראש. כמה שעוזרים אתן לא מרוצות. לא תגידי: אתה לא
עושה כלום בבית.
|
הוא ישב בתנוחה האהובה עליו, תנוחת הלוטוס, כשרגליו משולבות,
על ראשו נזר זהב היפהפה, האהוב עליו ביותר מתוך הנזרים-היו לו
כמה, כולם מעוצבים בעיצובים מיוחדים, מעוטרים באבני חן יקרות,
נוצצות. גלימתו הזהובה הרקומה בעיטורי ערבסקות כהים על בד
קטיפה מהודר בצבע י
|
על ראשו נזר זהב היפהפה, האהוב עליו ביותר מתוך הנזרים-היו לו
כמה, כולם מעוצבים בעיצובים מיוחדים, מעוטרים באבני חן יקרות,
נוצצות. גלימתו הזהובה הרקומה בעיטורי ערבסקות כהים על בד
קטיפה מהודר בצבע יין עמוק, שנרקמה במיוחד עבורו בידי טובי
האורגים בממלכה,
|
אוי, הכלבה שלך נראית כל פעם יותר גרוע, השיער נושר לה ויש לה
שיער שיבה דליל... יש לה מיני גידולים כאלה על הגב, וקרחות
בשיער, היא כל הזמן מתגרדת... משפשפת את הטוסיק במדרכה...
אתי: מיני! בואי! (מלטפת את הכלבה): טובה, טובה,
|
אחד הדברים שאמי תמיד התגעגעה אליהם היתה שירת הכפריות
האוקראיניות במרחבי הכרים הירוקים, אי שם במולדתה הירוקה. אילו
קולות נפלאים ואיזו התאמה קולית טבעית היתה בין הנערות המזמרות
הללו. והן לא למדו מעולם בשום בית-ספר, היתה מתפעלת...(-יותר
מאוחר נתקלתי באחת מהן
|
-תלוי מה זה חברות! אמרתי
נו, מישהי שכשאת מרגישה בדידות את נכנסת אליה בלי הודעה
מוקדמת, פשוט כדי לחלוק את היום הלא נגמר בשתיים, לשוחח,
לצחוק...כבר כל העסק נעשה פחות נוראי...
|
-מה קרה? תן לי ללכת...
-איפה הכסף שאתה חייב לי.
-...אני כבר לא חייב לך שום דבר! שילמתי...
-גבי, לא כדאי לך להתחיל אתי.
|
בעצם הסיפור האמיתי הוא על הקרובים האלה, סיפור שמתחיל שנים
רבות קודם, בארץ רחוקה אחרת: רוסיה.
הסבא של בעלי, שהיה חייט, ועני מרוד נישא לאשה. עליו נאמר שלא
הספיקו לו המעות אפילו ל'מיים לקאשה'
|
מה יש לעשות למי שגרה רחוק מתל-אביב עם כל הפיתויים והאפשרויות
המקסימות שהיא מציעה? כמו לצאת עם חברה לכוס קפה במורד הרחוב,
לקפוץ לסרט, לים, לחברה, ל...בלי סוף אפשרויות
|
' הנה. תראי, בבניין מס' 5, האודיטורים, על קיר הכניסה יש
רשימה של כל הקורסים שיש בספיר. שעה, יום, מרצה, שם
הקורס...בדקי מה מעניין אותך ו...תיכנסי לשיעור!'
וזה מה שעשיתי.
|
מתי אני התחלתי לכתוב? בעצם, כפי שכבר סיפרתי לך, תמיד הייתי
'תולעת ספרים'; האמת, ההורים לא הבינו מאיפה זה בא להם. אמא
שלי היתה משתגעת מזה: את שוב עם האף במחברות, בספרים? לכי לשחק
קצת עם החברות שלך. לא עזר לה.
|
כמובן. שיש עדיין המון דברים במחשב הזה. כשטענתי אותו - הבטריה
שלו היתה ריקה לחלוטין, גיליתי שמאז נוספו לו 1625 הודעות,
רובן ישנות
התחלתי להכנס לווטסאפים, לגלריה...
בשלב מסוים התחלתי להרגיש לפתע הרגשה מוזרה ומקאברית. כאילו
אני יוצרת קשר עם עולם הנשמות.
|
סיטואציה לאחר הפרטה ( מצב )
(נלקח ממעמד מציאותי בשלב כלשהו בעברי לאחר מפולת הקבוצים):
...אני מוכרחה לשכנע אותו להשאיר אותי בעבודה בחדר האוכל. זה
ממש קיומי עבורי. יהיה נורא אם לא, וגם לא הוגן לזרוק אותי
אחרי כל כך הרבה שנים כאן. לאן אני אלך בגיל הזה, ג
|
נתחיל מזה שחניכי תנועות נוער צעירים בחו'ל, שעלו ארצה להקים
ישוב בנגב או בגליל, שגבל באזור עימות עם השכנים מעבר לגבול,
לא היו מחוייבים לעשות צבא, כיוון ששהות בישוב ספר כזה במשך 3
או 4 שנים היה שווה ערך לשירות בצבא.
|
על הבמה קם לתחיה עולם מופלא: אם מרשעת, יתומה שנחטפת, אב
שנודד עד תורכיה לחפש אותה, מכשפה שמעלה באוב, עם אורות אדומים
ומהבהבים,
|
פשוט, אמר שמעון תוך שהוא מעיף את בלוריתו שתתבדר מעט. מאד
קל להשיג תיכוניסטית כזאת. תבין, זה לא שאני מתכוון שזה יקרה.
זה פשוט קורה. בנות הן כמו צייד בג'ונגל. כמו טרף. ואפילו שאני
לא מתכנן, כשה'טרף' מסתכל אלי בעיניים גדולות
|
מדי חיל האוויר כחולים, חורף וגשם, קר נורא ורחוק מהבית.
האפודות והחצאיות עשויות מצמר ודוקרות, החולצות מעומלנות
בעמילן תפוחי אדמה, כל השבת הולכת על הכביסה, העמלון והגיהוץ
של הצווארונים ואלה מפריעים לצוואר כמו קרטון.
|
2 הבחורות השיגו חולצות צבאיות - פק''ל באותו זמן, כדי להגיע
ממקום למקום בטרמפים. שתיהן, שעמדו עם החיילים ביציאה
מתל-אביב, ישבו מהר מאד על גבי משאית, שערן מתנופף ברוח,
חולצותיהן הצבאיות מתבדרות, יושבות שם למעלה עם עוד חיילים או
בלעדיהם, מעל המטען, חולפות ע
|
עם השמלה הזאת הסתובבתי בכל מיני מקומות, גם באוניברסיטה, גם
במסדרונות מקום העבודה המאוד יוקרתי שלי. המקום הכי יוקרתי!
את מקום העבודה הזה לא היה לי קל להשיג. הייתי צריכה לעשות
חיינדלך בהרבה מקומות, ולהשתמש גם בקשרים של ההורים שלי. מקום
כזה-כל אחת מתה להכנס
|
אבא שלי תמיד עייף מאד מהעבודה הקשה בפלחה, עם טרקטור, בשמש,
בשדה היבש. הוא אוהב את העבודה שלו. אבל נראה לעתים כל כך זר
למקום אפילו לילדה שנולדה פה, איכשהו, לא שייך: אבא אירופאי:
גבוה, בהיר, יפה תואר, כחול עיניים ועדין.
|
בעת ההתקשרות במכשיר הקשר, הייתי יושבת על ברכי אמי או מחכה על
הספה ליד, שתגמור את ההתקשרויות-צפצופים במורס-שלה ותוך כך
משחקת במכסה של קופסת קרטון גדולה של סוכריות שעליו מצוירת
דמות אשה צבעונית, אדומת שיער ויפה, שאהבתי מאד להביט בה
והייתי הופכת ומביטה בה שו
|
אני, בת שנתיים-שלוש בשמלה קיצית דקה ועליה שורות פרחים
קטנטנים, שאהבתי, כפי הנראה: היא שרדה בזכרוני, הפעוטה, בגלל
הצבעוניות הנדירה של הפרחים שעל השמלה; בדרך כלל לא היו לנו
בכלל שמלות. הלכנו במכנסיים עם גומי במפסעה, או עם כתפיות.
|
בכיוון שדרות דווקא היה לי מזל וסטודנט נחמד -מאלה שגרים
בקבוצנו ולומדים בספיר-הקפיץ אותי עד הסינמטק.
|
אני מהרהרת לעצמי: עוד בדים, סדינים, כיסויי מיטה לאוסף הדברים
שכבר גודשים את הארונות שלי...לא, אני אומרת לה. יש לי כבר
יותר מדי.
|
בדיוק אז נכנסו כמה חברות נוספות לחדרון המטבח ובראשן ש. וכולם
מסתכלים בי במבט מאשים כאומר: ידענו שאת כזו, כזו שתיקח את הכל
ולא תשאיר לאיש שום דבר. ואני רוצה להיבלע באדמה. כי כלל לא
ידעתי שיבואו עוד אנשים ושזה המקום הידוע
|
ואני עדיין תקועה, יושבת על הרצפה, בחיפושים במזוודה, כאשר
רבים מהאנשים מתחילים להעלם כבר, וכנראה בפריווטים שאיתם הגיעו
לכאן-לי אין כזה וגם לא מישהו נוסף שבא איתי,
|
לא הייתי רוצה להיות בצד שלהם, אני לא יכולה שלא לחשוב בפעם
האלף. איך הם מרגישים שם, בכלוב הקטן והסגור הזה, עזה...
|
יום ג', 6.10 בבוקר, השעון מצלצל אבל אני כבר מזמן ערה. האור
חודר מהחלון, ציוץ הציפורים מהמטפס ישר על החלון. לקום, מים
על האש לתה לילדים, הנעל על רגל אחת, ורד, כבר 6.20, קומי,
גידי (מממ... המהום ופיהוק) קום, כבר 6.20 (גידי לא מגיב).
חבר'ה, קומו!
|
-אבל אולי דוקא הוא הבחין בי... הייתי עליזה, רק מדי פעם הבטתי
בגניבה (היכן אורן? מדוע אין הפסקה באמצע הסרט שאראה אותו...
כזה יפה עם הכומתה האדומה והעור השחום הזה... אורן!...)
|
מפי רחל: תרופה לבריאות עיניים:
'לקחת כוס או ספל מים של ברז ולשים מעל הכוס צמר גפן. לשים
בחוץ ולהשאיר שהטל ייספג בצמר גפן. בלילה.
את זה לטפטף לעיניים בבוקר. טוב כסגולה לעיניים טובות. תרופה
זו נמסרה לי מאמא.
|
היא נאנחה: את יודעת, יש לנו בני האדם, נטיה להדחיק את הדברים
הלא טובים שקורים, כדי שנוכל לחיות עם עצמנו. אולי אני מדחיקה
את היותי כבר בת...בת...את יודעת...בכל אופן-כמה שנים טובות
יותר.
|
למה לא כתבתי סיפור ל'סדנת כתיבה יוצרת' של אמנון לא תאמין מה
קרה-מה שאספר לך, אני יודע שתחשוב שאני ממציא, אבל באמת התורה.
בחיים לא הייתי מאמין שיקרה לי משהו כזה. אבל זה באמת קרה! זו
לא התנצלות אני לא אוהב להתנצל. לא רואה למה אני צריך להתנצל-
|
מה פתאום אני משוחחת שיחות טלפוניות ארוכות כאלה בטלפון זה מה
שמטריד אותך-טוב, לא נעשיתי קשקשנית לעת זקנה... השיחות הללו
מאפשרות לי לברר ראשית איך העניינים נראים ובעצם גם איך נראו
אז, איך נראיתי אני אז, בעיני האחרים
|
הפעם באמת התנקמתי כמו שצריך. כמו שאמא שלי אומרת שאני לא אתן
לאף אחד לדרוך עלי. אפילו שאני לא מאמינה שבאמת אמא שלי עושה
את זה בעצמה. כי למה היא עובדת כמו עוזרת בית ובטלפון אומרת
בחנפנות: כן גברת שרה, אני אנקה יותר טוב בפעם הבאה! את צודקת.
לא שמתי לב . סליח
|
ישבנו בבית הקפה כמו שקבענו, סיפרתי לך שאני נפגשת אתו, עם
גבי. את יודעת הרי את כל הסיפור. ירד גשם, אנחנו ישבנו בפנים,
ליד החלון, הטיפות נזלו לאט על הזכוכית המלוכלכת מעט, היה מין
אפרורי כזה, כמו בימות החורף האמיתיים המעטים פה,
|
לארכו ומאמנים את פרק היד על המכשיר הקטן, העתיק, בנקישות;
היינו אמורות להגיע למהירות מנימלית של 23 תיבות בדקה... הגעתי
אולי ל-12. המכשירים צפצפו, תקתקו ודפקו, לכל אות היה את
הצפצוף שלה: א=.-
,ב=-..., ג=--., ד=-...,
|
בחייך, מצאת לך זמן לספר לי על הקישואים שלך! את לא שומעת מה
קורה? אני פה כולי בפאניקה! את עם הקשואים, ואני פה עם הבומים
והטרטורים...ועוד נתנו לי בסדנה לכתוב סיפור עם קונפליקט...את
לא מאמינה עם מה אנשים מתעסקים
|
האוכל היה מאד בסיסי. אני עוד זוכרת את כלי הפח - הצלחות
והספלים. לחם שחור וריבה בארוחת 4 - בילדותי המוקדמת (אולי גיל
3) כשהייתי הולכת עם אמא לחדר האוכל ב4 לשתות כוס תה.(בבית לא
היה.)
|
לא הייתי מאמינה עליו. פרצוף כזה תמים! בצילומי עתונות תמיד הם
נראים כל כך יפה יחד-ממש משפחה מושלמת... בחיים לא הייתי
מאמינה.
...אז את רואה, אי אפשר להאמין היום באף אחד. זה המוטו שלי
בחיים!!!
|
אבל יש הרבה 'יש' בחלום הזה, אמרתי לה.
יש המון פעילות, יש בטחון בכוחך, תעוזה ואומץ, המון פעילות, את
הרבה יותר צעירה- בחלום -מאשר במציאות אבל כנראה הגיל המנטלי
שלך הוא בעשור או אפילו שניים פחות מאשר במציאות...
|
כשאני אומרת כלבויניק, או אפילו 'משיירה'-מי עוד יודע מה זה?
בני עוזבי וחברי קיבוצים מהדור הישן, שאכלו בחדר-אוכל שיתופי.
הם כן אבל האחרים? ואפילו המילה 'עולש'-מי יודע מה זה? רק4
מכורים לטבע או קיבוצניקים ומושבניקים
ומה זה 'ג'מעה', 'טאויל' , מי זה 'דן בן א
|
לפעמים ממש לפני הרגליים שלה: נכנסת לפניה לבית השימוש או
למקלחת, נדחקת לשם לפני הרגליים שלה ונכנסת לפניה ואין שם מקום
בכלל. כל כך אני מפחדת...אני יושבת ברווח הקטן שיש בין הארון
והאסלה...היא מתעצבנת שאני לא נותנת לה לעבור;
|
ריח הבשר שהיה מונח על האסדרות העצומות - שולחנות ברזל מפויחים
מרוב צלייה, ומכוסים ברשת, עצומים למראה, הציף באחת את אפינו.
גצים התנשאו פה ושם והשף המיוחד עמד וסובב, הזיז, מרח ברוטב
שום שמן ופטרוזיליה שריחו נדף עד אפינו, את מנות הבשר הגדולות
והעסיסיות שהתפרש
|
ואז הבאתי לה את הצמיד הזה שהיא הסתכלה עליו כל כך הרבה זמן
בחלון הראווה. ראיתי: נעצרנו שם לרבע שעה. לא יכולתי להזיז
אותה מהחנות הזו. היא עמדה עם עיניים נוצצןת ולא דיברה, אבל
ראיתי כמה היא רוצה אותו.
בכלל. רחלי אוהבת תכשיטים.
|
... ואיך תפסה אותו...אוחתי, חראם עליה,
אה?
עשתה לו כל מה שרצה, באמת התורה. כך אמרה לי. ענטזה ענטוזים,
שמלות צמודות ועקבים 12 ס''מ, מחשוף עם כל הבז'אז' בחוץ, כל
החריץ רואים לה. איך תפסה אותו, חראם עליה, השרמוטה...
|
באותה הזדמנות גם הזמינו אצל צלם מקצועי סדרה של שישה צילומים
בכריכת קרטון, צילום שהתבצע בחנות שלו, עם תאורה מיוחדת ששערי
הארוך והשטני זהר בו, ונראיתי כמעט כמו יפהפיית העשור!
|
גם לא יכולתי לעזור לך כשהיית בגיל ההתבגרות. הייתי כבר בגיל
המעבר, עם כל מיני בעיות שצצו, די שבורה, עייפה, וגם בלי שום
ידע בפסיכולוגיה של מתבגרים. אל תשכחי, באתי מעיירה קטנה, לא
גמרתי בי''ס תיכון, וחיי הקבוץ תבעו כל פיסת כוח ותשומת לב.
התורנויות, העבודה
|
''איך קראתי לך אם אני לא מכירה אותך,'' אמרתי.
'אמרת: הוי אלוהים'. שמעתי, והנה אני כאן, הוא אמר.
הסתכלתי באיש המוזר ובלבי חשבתי: האיש קצת מסובב. מאיפה הוא
נחת? אבל בקול אמרתי:
''אפילו נניח שזה נכון, אתה בכלל לא נראה כמו אלוהים.''
|
''טוב, זה היה ככה, היו לי חיים לא פשוטים. אחרי הצבא חיפשתי
את עצמי, עבדתי בעיר הגדולה, בכל מיני עבודות, בערבים למדתי.
היו לי כמה מחזרים שהתפתח איתם רומן שהסתיים
|
ינתיים, בגלל הנסיבות, הוטל איפול על החקירה ועל מהלך
העניינים. חברו הקרוב של השגריר, שר החוץ היפני, אמר שהמכה
שנפלה על השגריר היא קשה, הזוג מסתגר בביתו ומוקף כל הזמן
בחברים קרובים ומחכה שהסיוט ייגמר,
|
ועכשיו-השמש בוגדנית ודוקרת
האדמה יבשה, חרוכה ונוטרת
הקשת נדדה לשער הנערות
|
את מפסידה.
את מפסידה מאחזים. את מאבדת.
אחד אחד הם נשמטים, מתפוגגים
|
הסיפור העצוב שמספר השיר, שקורה ממש כאן ועכשיו, בחוץ המפחיד
והשחור, אבא הפלח שלי, שבאמת, לא פעם היה עובד ממש עד קרן השמש
האחרונה, אמא, אני ואחי היינו הולכים במורד השביל שיוצא מאילת,
על דרך העפר, חוצים ברגל את הואדי, יושבים ומחכים על אבן גדולה
שאבא יגמור לח
|
ומתוך צדף אשה ורודה ועירומה וחדשה חלקלקה, חמקמקה, בחוד העשב
הזוהר ביום אביב תכול, שטוף
|
אהבה, זה לרצות לשבת מולה (אולי ליד שולחן בקפה, או סתם ליד
הים)
להקשיב איך היא מדברת ולשאת עיניים מעריצות למה שאמרה - בטח
דברים נורא חכמים
זה לרצות להביט בעיניה, ולא בשל אף אחת אחרת,
זה לחוש דחף לא בר כיבוש לגעת בעורה, לחוש אותו, ללטף את זרועה
|
והיא כל - כך לבד
לבד בעולם, לבד במיטה, לבד עם הלילה
כמה בדידות אפשר להרגיש
|
עוד טעימה ועוד נגיסה
עוד לגמוע מהמעדן הזה, חיים:
עוד חיבוק מתוק של נכד, עם כל הלב, הזרועות הקטנות נכרכות
סביבי
נשיקה רטובה עם שרידי פרילי וביסקוויטים, מהשפתיים הוורודות על
הלחי
|
פרידה תישאר מחוץ לשער. שם, מהעבר האפל.
ואני,
אוהבת שמש, שמיים כחולים, ים, פרחים, אהבה וצחוק,
והמון אנשים יפים, וילדים...
|
והעובדה
שהיה לך עור חלק ועיניים תמימות
ואולי גזרה קצת יותר משופרת
לא אומרת
|
מה אני עושה
שאלת, מה את עושה בימים אלה,
איך את מעבירה את ימייך, על מה את חושבת,
האם עצובה או שמחה? עסוקה ? נרפית, אדישה?
|
יום הולדת שמח, מרי!
השנה שרפה השמש את השדות: יבשים, צהובים לכל מלוא העין
ימים ארוכים בלי קץ. האור מסמא עיניים.
בשדרה ליד הכביש, כל עץ שלישי גווע ומת
|
ידעתי כי לשווא אהבתיהו
וכי אתאווה לו לשווא
אך שוב, כי שנית ראיתיהו
פרחו חלומות הזהב
|
הוא רק מנצל אותך! ואחר כך הוא יזרוק אותך-שמעתי עליו, ולא
דברים טובים... עם הכרבולת תרנגול שלו הסגולה והקוקו המוזר
הזה, עם צמה. פעם רק בנות הלכו עם צמות, את יודעת? עם קעקוע של
גולגולת על הכתף, והמדוזה על הרקה. עם הזרועות שלה שנמשכות עד
הלחי והאף שלו, והחתי
|
ארץ שלמה אבלה.
ולא זוכרים לכם את 60.000 היהודים -אחוז שלם מהאוכלוסיה- שמתו
במלחמת השחרור, ארץ מוכה ואבלה, ארץ עניה בבלואים ובכאוס, שהיה
צריך לעשות ממנה מדינה. לא שוכחים לכם את החטא שהושבתם אותם
בצפון ובדרום ברמיה. ועל כך שהקמתם מדינה, דמוקרטית, ועם הסתדר
|
מבחינתי אתה עדיין מסתובב כאן. התיקים שלך על הכסא בכניסה לחדר
השינה. הסרטון שבו אתה משחק עם מכשיר אופטי על עיניך- סרטון
הפרסומת המקסים של 2 הדקות עדיין על הדסקטופ של המחשב
|
בלילה, אני מצטנפת ליד המיטה שלה, היכן שהעתונים על הרצפה,
ולפעמים הממחטה, לפעמים על הגופיה שהיא הורידה, או שוכבת על
הכרית שלה שנפלה בזמן השינה. אני אוהבת לישון על זה, אבל היא
|
בוקר, אני פוקחת את עיני. מציצה לשעון-רדיו שנמצא בצד של דודי.
6.45. יש רעשים קלים בסלון-העתון מוזז, מים זורמים במקלחת, דלת
נפתחת ונסגרת חלקית, בקומקום מתחילים המיים לרתוח. אני במיטה,
מסתובבת ופוקחת עיניים, נשארת עוד מעט בעיניים עצומות,
מהרהרת-הרעשים הקלים
|
אין מועדון היום. נשארתי בבית, ו.קראתי כל היום, אבל כל היום
את סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. היה חם מדי כדי לעבוד
בגינה-תמיד צריך-ו.לעזאזל, לשם מה אני מבוגרת? שאוכל לעשות
באמת, אבל באמת כל מה שבא לי ואיש לא יגיד לי למה לא עשית זה,
וזה, וזה
|
תרגיל בסדנה לכתיבה יוצרת. כל פעם משהו אחר. הפעם - מונולוג
פנימי של דמות, לעצמה.
|
תמיד בהישג יד, לעולם לא שכוח לגמרי, החיים הצעירים שלה,
ארוזים בשקית ניילון, מזכירים וקוראים, אך תמיד נידונים לחכות.
40 שנה. הלב הזולג שלה גם אחרי כל השנים האלו, שנשכח בצד אך
לעולם לא נזנח לגמרי, תמיד רומז: זכריני, אני שלך. אני הייתי,
אני קריתי לך!
|
העיניים המשתאות של בת הקבוץ שמגיעה לעיר הגדולה בשנות הששים
ישר מגן הירק למשרד...בלילות היתה שוכבת פעמים רבות, מקשיבה
לקול התוף הקצבי של העיר, שאינו חדל לעולם.
|
צרור המכתבים הישנים שכב שם שנים, כתזכורת, תמיד בהישג יד,
לעולם לא שכוח לגמרי. החיים הצעירים שלה, ארוזים בשקית ניילון,
מזכירים וקוראים: זכריני... אני קרייתי לך. שנים... היא פתחה
את הצרור. באפה עלה שוב ריח פרדסי השרון...
|
מקומות, זמנים ואנשים מתחלפים בזיכרונה. מה היה קודם , מה היה
אחר-כך...
קורס אחיות, כמתלמדת עם עוד כ-15 בנות בבית החולים הגדול ליד
הכפר. היא, לאחר המפץ הגדול, לאחר המפולת, השבר.
|
...זה היה מקום אחד בו חשה רצויה, אהובה , מקום שפוי בין
הסערות והנדודים אליהם נקלעה...
|
הייתה הרגשה שהארץ שלנו עולה על דרך המלך.
פתאום הכול התהפך. שום דבר לא נראה בסדר. העולם התהפך!
|
בפרדס נאמר לי שאני לא שווה לתאילנדי מבחינת מהירות כך שאקבל
אולי 23 שקל ליום עבודה. הרבה פחות מתאילנדי...
|
כשיצאתי ממעגל העבודה, ועדיין כוחי במתני, לא זקנה באמת ומלאת
חיים, חיפשתי שנה שלמה מה לעשות עם עצמי. לעבוד לא היתה
פונקציה, בקיבוץ לא היו פשוט עבודות שמתאימות לי-שהרי כאן
דווקא רצו לצמצם את מספר העובדים הוותיקים כדי 'לחסוך
בהוצאות',
|
לא אשכח את המתנדבת הבלונדית והחטובה שלגופה גופיה-רחבה
וממורטטת, שנשמטה תדיר מכתפיה וחשפה טפח וגם טפחיים, שעבדה
בחדר האוכל, במכנסיים קצרות מאד שחשפו זוג רגליים שזופות
וארוכות, כל פעם שהתכופפה לנגב שולחן, להזיז כיסא, עיני כל
הזכרים שבחדר האוכל, מבני 12 עד
|
צרור המכתבים הישנים שכב שם תמיד. כתזכורת. תמיד בהישג יד,
לעולם לא שכוח לגמרי. החיים הצעירים שלה, ארוזים בשקית ניילון,
מזכירים וקוראים... זכריני... אני קרייתי לך... היא פתחה את
הצרור. באפה עלה שוב...
|
ואני...ילדתי את בני הצעיר בניתוח קיסרי 4 ימים קודם לכן.
היינו אולי 40 נשים באגף היולדות בבית החולים סורוקה. היה שקט
מסביב כמו שיש רק ביום כיפור-לא מכוניות, צפירות, רעש של חיים.
שקט כמו שיש רק ביום כיפור. רק הדודים הירושלמים
|
היו ימים ושבועות שהיא הרגישה תלויה כביכול באויר, בלי מקום,
בלי מטרה...
|
להיות בת שמונים זה מבלבל. את בעצם צריכה כבר להיות מתה! אבל
את לא!
|
ועכשיו לפתע-פנסיונרית: הורי הקבוצניקים לא יצאו מעולם לפנסיה
ולא צפיתי אותה. אבל הנה היא כאן. נפלה עלי בלי הכנה. אין
מדריך או... מישהו שיגיד לי: איך אני צריכה להתנהג, לחשוב,
לתכנן, מעתה והלאה. אין. ערפל.
|
לאן נעלם הגבר הצעיר בשחור לבן, ששר כאן כל כך יפה. הנה דפנה
זהבי: עיניים בורקות-צעירה, יפה-בעצם משום מה כולם יפים.
|
המין ניקז אליו את התקוה הלא מודעת לפיצוי, לצורך האנושי
הבסיסי למגע, וסימל במידה רבה את האפשרות והדרך להגיע אליו.
|
נכנסתי כמאזינה לסדנת כתיבה יוצרת בנוסף לקורסים שלמדתי לתואר.
|
במקום לתת לסמינר שלי בספרות להרקב במרתפי השכחה, החלטתי
להעלותו כאן
נץבץ כל המידע שאוב, כמובן, מספרות מחקרית בנושאים הללו
שמוזכרת כאן כהערות
|
הייתי מעיינת לעתים בתנ''ך. שהיה מעניין אבל מפחיד. אלוהים
הצטייר לי כאיש מבוגר וגבוה מאד, כהה, נוקשה, מפחיד ובעל קול
עבה, עם אצבע מאיימת תמיד : לא תרצח! לא תחמוד! כל כך הרבה
ציוויים וחוקים! העולם הזה, הגברי כל כך, שלי כילדה לא היה בו
מקום (וגם כאשה אין לי
|
לשם הבהרת עובדות: כשבאים להגיד שהקבוצים לקחו את אדמות
המדינה, מה שנראה לי משולל בסיס, צלצלתי לניסן ניר מגבים שהיה
כאן מהתחלה, כשהקימו את הקבוצים בדרום, ותשאלתי אותו על מה
שהיה כאן בזמן שהוא וחבריו עלו להקים את הקבוץ שלהם,
|
בכל הארץ צילמו את האובך. מי מכיר את כמות האובך בדרום, שגם
בלאו הכי עייף ומאובק ולוהט בכל קיץ. כל הקיץ. צילמתי את האובך
אצלנו, באיזור שדרות-שער הנגב
|
יש המון מלאכות ומעשי אמנות שהמרוקאים עושים.צילמתי
|
ביה''כ המשוחזר 'חורבת ר יהודה הנשיא',בתוכו, ממנו, ודלתות
יפותף באיזור, וגם חלונות
|
היינו בטיול בקרואטיה-סלובניה וצילמנו. הנה מעט מזה.
|
ממצאתי תמונות יפהפיות של ירושלים, חלקן מסרט שרוף
במקצת-תמונות אפלות אבל מעניינות, והנה הן כאן
|
היו ימים באילת השחר בבית האריזה שבתוך מטע התפוחים, עומדת
שנייה מימין.
|
כן היתה גם חנצ'ה, בת הדודה שלעתים ביקרנוה בתל אביב, והיא
יפהפיה שחרחורת שביקרה עוד לפני נישואיה, כנערה, את אמי
בקיבוץ. קיבוץ היה אז שם דבר.
|
רקדניות. משהו אוורירי, משהו אבסטרקטי, משהו מסתורי...
|
חברתי ואני ציירנו מביתה החוצה. אני-מהמטבח-את הבית המשותף
ממול ב-2 גרסאות. משום מה בהעלאה יוצא הפוך התייאשתי. זה הפוך
גם כשאני הפכתי אצלי והעליתי...סליחה. לא יודעת איך לפתור את
זה
|
צבע שמן מדולל ועפרונות צבעוניים על נייר עטיפה חום.
|
כל מיני. משי, רישום צבעוני על נייר בעיקר. מכל מיני זמנים.
שמתי יחד.
|
ציור על נייר חום: צבע שמן מדולל עם עפרונות צבעוניים
|
תשמעי שורקה, מה את מברברת לי עם הקישואים שנשרפו לך,
ושאברהמ'קה לא רצה לאכול. בחייך, מצאת לך זמן לספר לי על
הקישואים שלך! את לא שומעת מה קורה? אני פה כולי בפאניקה! את
עם הקישואים, ואני פה עם הבומים והטרטורים...
|
אין לי מושג למה חלק מהציורים התעוותו, התהפכו במהלך ההעברה
לבמה חדשה. ניסיתי לפתור הבעיה בכוחותי הדלים אבל משהו בהעברה.
חבל במיוחד על הרישום עם הירוק שהוא באמת מוצלח. סליחה
|
אל הארכיון האישי (284 יצירות מאורכבות)
|
|
אמא, מה זה
הפתקים הצהובים
הקטנים האלה
שקנית לי?
מי בכלל אוהב
לכתוב במלבנים
קטנים וצהובים?
גרפומן
הסלוגנים
במבט לאחור |
|
