אתמול לקחתי אותך לים בפעם הראשונה.
זה לא שלא היית בים אף-פעם, אחרי הכול, תראי לי בן-אדם מעל גיל
עשרים שלא היה בים מעולם.
אבל זאת הפעם הראשונה שהיית שם איתי.
אני חושב שאת האדם הראשון שבאמת הייתי מסוגל להגיע איתו לרמה
כזאת של פתיחות. לחשוף בפנייך את כל הפצעים שלי ולהשאיר אותם
בין ידייך שירפאו אותם, או יזרו עליהם מלח.
כשפגשתי אותך בפעם הראשונה, בכלל לא העילתי על דעתי שאי-פעם
נגיע למצב כזה.
ערב אחד הייתי בדרך הביתה אחרי יום שלם של תיזוזים מפה לשם
באדיבותו של צבא ההגנה לישראל. איחרתי את האוטובוס שלי בשתי
דקות ופשוט כל-כך רציתי להגיע כבר הביתה, אז הרמתי את האגודל
שלי, אולי מישהו יעצור.
ואז הופעת.
יצאת לך במלוא הדרך, עם שיער בצבע דם אסוף בגומייה לבנה, מתוך
מכונית מצוחצחת להפליא שעליה כתוב בגדול - מ"צ.
על ההתחלה חשבתי שאת יפה, שאת מהממת. אבל את התכוונת להרוס לי
את סוף השבוע בבית, ואת סוף השבוע שאחריו ועוד הרבה סופי שבוע
שיבואו.
"תגיד לי, יש לך מושג מה חוטפים על עצירת טרמפים, חייל?"
"אני בטוח שאת הולכת לספר לי..."
"בעיקרון אתה עולה למשפט ואז נכנס לכלא לכמה שבועות טובים..."
הוצאת פנקס ועט מכיס חולצתך והתקרבת אלי. אני זוכר איזה ריח
מענג נדף ממך, ריח של ים.
הושטת את ידך ותפסת את הדיסקית שלי.
"רונן בכר 7180975."
היא רשמה את הפרטים בפנקס אחרי שהקריאה אותם בקול.
"לאן אתה צריך?"
"אה... ירושלים. קרן היסוד."
"בוא תעלה. אני אקח אותך טרמפ. אבל אל תדאג, הזימון למשפט יגיע
בקרוב."
הייתי קצת המום, קצת מבואס, קצת עצבני, אבל בעיקר הייתי
מוקסם.
נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע. אחרי מספר דקות של מבוכה וחיפוש
חסר תכלית אחר תחנות ברדיו אמרת:
"אז... רונן, מה מביא אחד כמוך לעצור טרמפים? אתה נראה כמו
חייל טוב, כזה שלא מסתבך."
"תקראי לי רוני, ואני באמת כזה. פשוט האוטובוס שלי בדיוק יצא
והייתי כל-כך עייף, ופשוט... היד שלי התרוממה מעצמה."
"התרוממה מעצמה? חחחחח, זה טוב... אני בטוחה שהשופט יאהב את
זה!.
אני נעמה. איפה אתה משרת?"
"אין לי בסיס קבוע ממש. אני עושה שמירות בבסיסים שונים ברחבי
הארץ."
"אה... ג'ובניק."
"אמממממ... כן."
"לפחות אתה מודה בזה. רוב הבחורים שאני מכירה היו מכחישים את
העובדה הזאת בכל תוקף. אתה דווקא נראה טוב. כאילו, בכושר טוב.
אתה נראה קרבי אני מתכוונת."
"כן הבנתי אותך... פשוט כשאתה בא ממשפחה שכולה חייבים אישור
מההורים כדי לשרת בקרבי ואמא שלי לא הייתה מוכנה בכלל לשמוע את
המילה 'קרבי'."
"משפחה שכולה?"
"אבא שלי נהרג בלבנון כשהייתי בן חמש."
"אה... אני מצטערת."
"זה בסדר. זה היה לפני הרבה זמן. חוץ מזה לא יצא לי להכיר אותו
ממש ככה ש..."
"עדיין, זה בטח היה קשה. בעיקר לאמא שלך."
"כן, מסכנה. היא נאלצה להתמודד לבד עם שני בנים שובבים..."
"שניים? כאילו יש לך אח? בן כמה הוא?"
"אמממ... לא. זאת אומרת, היה לי אח. הוא היה אמור להיות היום
כמעט בן עשרים וארבע."
"היה?"
"סרטן."
"אה.... לפני כמה זמן?"
"כמעט עשר שנים."
"אני מצטערת... וואי... גם אבא וגם אח..."
"תודה. אבל עזבי אותך מזה, מה אני בכלל נופל עלייך בבת אחת עם
כל הכובד שלי ככה...
מה איתך? המשפחה שלך?"
"לא הכי נעים לי ממך, אבל יש לי שני הורים, שלושה אחים גדולים
ואחות קטנה בת ארבע-עשרה."
"משפחה גדולה זה נראה לי הכי כייף."
"כן זה כייף, אבל לפעמים אתה רוצה קצת שקט ולהיות לבד ואי אפשר
כי כל הבית מלא באנשים כל הזמן."
"נו, כל משפחה והחסרונות שלה..."
"נכון..."
ככה המשכנו לדבר כל הנסיעה על שטויות ועל החיים, על אנשים, על
פוליטיקה, על המצב המדיני, על הצבא. סיפרת לי שאת עוד חודש
וחצי כבר משתחררת ואמרתי לך שגם אני.
"מתי בדיוק אתה יודע?"
"עשרים ושמונה באפריל."
"די! גם אני!"
"באמת? איזה צירוף מקרים מוזר!"
"לגמרי..."
נעצרנו ברמזור ארוך בכניסה לירושלים. בהתחלה הייתה שתיקה ואז
החלטתי שאני פשוט חייב.
"היי, אם תרצי כאילו, ניפגש ונחגוג את השחרור ביחד וכאלה..."
"על מה חשבת?"
"לא יודע, מה שתרצי טוב בשבילי."
"זאת הזמנה לדייט?"
"אני לא נתתי לשום דבר שם, זה את אמרת..."
צחקת את הצחוק היפה הזה שלך ואז הפסקת בבת אחת לצחוק ונעצת את
עייני השקד שלך עמוק עמוק בעיניי. לרגע אחד כל מה שראיתי היה
רק זוג עיניים קסומות שמקיפות אותי, בולעות אותי.
הרגע הקסום הזה הופר בפתאומיות על ידי צפירה ארוכה וצורמנית.
הרמזור התחלף לירוק והנהגים מאחורינו הפכו חסרי מנוחה. חזרנו
להביט בכביש נבוכים והמשכנו לנסוע.
אף אחד מאיתנו לא דיבר. ברדיו התנגן לו איזה שיר אהבה ישן,
משהו משנות השבעים. אחרי שהפזמון השני נגמר פתאום דיברת.
"קרן היסוד נכון? איזה מספר?"
"שבע עשרה."
עצרת ליד הבית של הסבים שלי שאליו אני ואמא עברנו לפני תשע
שנים. יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת אל הבית כשפתאום פתחת את
החלון ואמרת:
"כן."
קפאתי על מקומי.
"כן מה?"
"כן, אני אשמח אם ניפגש ונחגוג יחד את השחרור וכזה."
חיוך רחב ובלתי נשלט התפשט על פניי. הוצאת את הפנקס שלך מהכיס,
שרבטת משהו על אחד הדפים, תלשת אותו והושטת לי אותו.
"הטלפון שלי. שנוכל לקבוע מתי ולאן נצא."
הסתכלתי על הדף. היה רשום שם 'נעמה' ומספר טלפון ומעליו היו
רשומים הפרטים המזהים שלי בתור חייל.
"רגע, את לא צריכה את הפרטים שלי? להעביר אותם הלאה? עצרתי
טרמפים והכול..."
"אתה עצרת טרמפים? אני לא ראיתי אותך עושה דבר כזה..."
קרצת, סגרת את החלון והמשכת לנסוע.
למחרת כבר התקשרתי אלייך. לא יכולתי להתאפק.
הייתי בטוח שלא תזכרי בכלל מי אני ומאיפה נפלתי עליך, אבל
בשנייה שאמרתי לך את השם שלי היה אפשר לשמוע את החיוך בקול
שלך. דיברנו איזה שלוש שעות בלי הפסקה, אני אפילו לא מצליח
להיזכר על מה דיברנו. אני רק זוכר שידעתי שהקול שלך הוא הקול
הכי נפלא ששמעתי בחיי ושאני לא רוצה להפסיק לשמוע אותו. רציתי
נורא לראות אותך כמה שיותר מהר אבל לשנינו היה צבא על הראש אז
קבענו שניפגש בסוף השבוע, בתקווה שאף אחד מאיתנו לא יסגור
שבת.
בסוף השבוע נפגשנו והלכנו יחד לדיסקוטק חדש במרכז העיר. רקדנו
וצחקנו כל הלילה וכשהשמש התחילה לנעוץ את קרניה הראשונות
בשמיים הסעתי אותך לבית שלך.
"פה את גרה?"
"כן. למה, מה הבעיה?"
"אני לא מאמין שאני כבר גר פה תשע שנים, מסתובב כמעט כל סוף
שבוע קרוב לבית שלך, ובכל זאת הצלחתי לפספס אותך איכשהו! תשע
שנים!"
"טוב, ירושלים זאת עיר גדולה אתה יודע. ואני בסופי השבוע הייתי
תמיד בורחת לים..."
אמרת לי לילה טוב ושנהנית נורא ונבלעת בפתח הקומפלקס הישן.
בפעם השנייה שנפגשנו לקחתי אותך לראות סרט חדש שיצא, סרט
אימה.
למרות שכבר מההתחלה הצהרת בקולי קולות שברור לך שהרוצח זה השכן
הנחמד שממול, עדיין נאחזת בידי לכל אורך הסרט, נחרדת לגלות
שאולי טעית וחייכת בניצחון כשהתברר שצדקת.
זה היה כבר תחילת מרץ והאביב בירושלים היה חם מהרגיל, אז קניתי
לך גלידה והתיישבנו על ספסל בגן הציבורי. חייכת נבוכה כשהגלידה
נמרחה לך על כל הפנים ואני רק צחקתי ולקחתי אותך לברזייה
הקרובה לשטוף את הכול.
"אני שונאת לאכול גלידה מול אנשים... אני תמיד מתלכלכת כמו
ילדה קטנה..."
"זה בסדר אל תדאגי, הנה את כבר נקייה."
מחיתי בידי את שאריות הגלידה שנותרו בזווית פיך.
"יש לך ידיים ממש עדינות."
"ולך יש שפתיים ממש רכות."
חייכת.
חייכתי חזרה.
התנשקנו נשיקה ארוכה ורטובה בטעם גלידת וניל ומי ברז.
אחר כך לא התראינו במשך שבועיים. למרות שהשחרור שלי היה קרוב
מישהו שם למעלה החליט שאני צריך לסגור שבת. אבל אנחנו המשכנו
לדבר בטלפון במשך שעות בכל יום שרק יכולנו.
היה אפשר לשמוע בבירור את האכזבה בקול שלך כשאמרתי לך שאין שום
סיכוי שאני אצא בשבועיים הקרובים, אבל באותו בירור היה אפשר
לראות את האושר בעיניים שלך כשהופעתי בכניסה לקומפלקס שלך שבוע
לאחר מכן.
"מזלך שאנחנו גרים באותה העיר. אם הייתי גרה בבאר-שבע, היית
נוסע עד לשם?"
"הייתי נוסע עד לירח אם הייתי יודע שאת נמצאת שם."
"אויש אתה... אתה חסר תקנה אתה..."
"אני יודע."
נשיקה קטנה שמשאירה אחריה טעם של עוד.
"אתה רוצה לעלות?"
לא חיכית בכלל לתשובה, תפסת את ידי ומשכת אותי אחרייך במעלה
המדרגות ולתוך דירת החדר הקטנה בקומה השנייה.
בין נשיקה לנשיקה הצלחנו להכניס כמה מלמולים.
"התגעגעתי אלייך כל-כך..."
"אני פה עכשיו..."
"נשאר?"
"כמה שתרצי."
זה היה הלילה הכי נפלא בכל החיים שלי.
הזיעה שלך שמתערבבת בשלי,
הגוף שלך שמתחבר לשלי,
הנשמה שלך שנקשרת בשלי.
אני זוכר שכשהתעוררתי בבוקר וראיתי אותך מונחת לך בין
זרועותיי, חשבתי שככה אני רוצה להתעורר בכל בוקר ובוקר של
שארית חיי.
מועד השחרור של שנינו התקרב, והזכרת לי שאת הטלפון שלך נתת לי
בכלל בשביל שנקבע מתי ואיך נחגוג יחד את השחרור שלנו. אמרתי
שאת צודקת ושנארגן משהו, ואין לי שום בעיה אם תארגני את מה שבא
לך. ובאמת לא הייתה לי שום בעיה.
עד שאמרת לי,
"ים."
"מה?"
"ים. אתה יודע, חול רך, צדפים, גלים שמתנפצים על החוף, כמה
חבר'ה בשקיעה לאור מדורה..."
"כן אני יודע..."
"אבל?"
"דווקא ים?"
"כן, מה רע בים? אנחנו גרים פה בירושלים, המקום הכי חסר ים
ביקום ואני, מה לעשות, ממש אוהבת את הדבר הכחול והגדול הזה
המכונה ים. אפילו שהוא מזוהם ומלא מדוזות."
"כן, אבל..."
"מה?"
"דווקא ים?"
"בחיי, רוני אני ממש לא מבינה מה הבעיה שלך. מה יש לך נגד
הים?"
"אין לי שום דבר נגדו!"
"אז?"
"אני והים פשוט לא מסתדרים בינינו."
"אל תתחמק."
"אני לא מתחמק!"
"רוני!"
"נעמה! תעזבי אותי! אני אומר לך שאני לא הולך לים. ברחתי מתל
אביב למקום הכי יבש שהכרתי כדי שאני לא אצטרך להתמודד שוב. לא
עם הים, לא עם העבר ובטח ובטח שלא עם עצמי."
"רוני..."
שתקתי.
"רוני, בריחה מדברים זה אף פעם לא דבר טוב. בסוף הכל בא ותופס
אותך בבת אחת והמכה כל-כך חזקה שאתה מרגיש שאין סיכוי שתוכל
לקום שוב."
"אויש מה את מבינה בכלל?"
"אני מבינה מצוין, רוני. החברה הכי טובה שלי הייתה בדיוק כמוך.
היו לה חיים קשים והיא אף פעם לא שיחררה כלום, הכול ישב לה על
הלב במשך שנים עד שהיא לא יכלה יותר."
"נעמה..."
"אז אל תגיד לי 'מה את מבינה' ותתייחס אלי כמו אני לא יודעת
מה. רוני, ראיתי דברים כאלה קורים ואני לא מוכנה לראות את זה
קורה עוד פעם למישהו שחשוב לי."
"בסדר."
"מה בסדר?"
"אני אספר לך. אני אספר לך למה אני בורח מהים."
ואז סיפרתי לך. על אח שלי ועלי. ועל הים. לא הרחבתי בדברים
יותר מדי, סיפרתי הכול באופן די שטחי. מפחד להעמיק.
כשסיימתי לדבר את רק חייכת בהבנה ונתת לי חיבוק חזק ואוהב.
"תלכי לים. אל תפסידי אותו בגללי."
"נראה... אולי מחר אני אלך עם טלי. ומי יודע? אולי בעתיד אתה
תצליח להצטרף אלי..."
"אולי."
חייכתי.
חייכת.
והנה אתמול הייתה לנו שנה וחצי יחד. אמרתי לך שיש לי הפתעה
בשבילך.
כשנכנסת לאוטו קשרתי לך את העיניים עם בנדנה ונסענו. כשהגענו
פתחתי לך את הדלת והרמתי אותך בזרועותיי, שכפות רגלייך לא
יוכלו לנחש את מיקומך לפי המגע.
הגענו קרוב למים, העמדתי אותך על החוף והסרתי את הבנדנה.
בהתחלה היה נראה שאת בהלם מוחלט.
הסתכלת עלי בתימהון.
חייכתי.
צווחת 'רוני!' וקפצת עלי בנשיקות וחיבוקים.
ישבנו שנינו על החוף, מסתכלים פעם על הים ופעם אחד על השני.
סיפרתי לך הכול. את כל הסיפור שלי ושל אח שלי. לא החסרתי אף
פרט, אף תחושה, אף מחשבה.
כשסיימתי לפרוק הכול, את כל מה שישב לי על הלב, הסתכלתי עלייך,
מחכה לגזר הדין- מוצא פיך.
את בהית באופק ואחר כך בחול מתחת לרגלייך.
אחרי דקה שנראתה לי כאילו נמשכה חיים שלמים, הרמת את מבטך
ונעצת את עינייך בשלי.
מחית בידך דמעה קטנה שנוצרה בזווית עייני וחיבקת אותי.
חיבקת אותי.
הרגשתי כל-כך בטוח וכל-כך שייך כמו שמעולם לא הרגשתי.
http://stage.co.il/Stories/579253
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.