הזיכרון הכי חזק שלי מגלעד הוא של שנינו יושבים על החוף בלילה
וסופרים סרטנים שיוצאים ממחילותיהם ורצים אל הים שהחושך גרם לו
להיראות שחור.
היינו עושים את זה בכל יום שישי בערב ואף פעם לא באמת הצלחנו
להגיע לאיזה שהוא מספר סופי של סרטנים. או שהיינו מתבלבלים
בספירה, או שהיינו מתחילים להתווכח אם ספרנו סרטן כלשהו כבר,
או לא, או שאחד הסרטנים הסקרנים היה רץ לכיווננו ונוקש
בצבתותיו בעצבנות כלפינו.
היינו יוצאים מהבית עם השקיעה, קצת לפני צאת הסרטנים, והיינו
חוזרים עייפים אך מרוצים רק כשאחרון הסרטנים נבלע בחזרה בחול.
בהתחלה אמא לא כל כך התלהבה מהבילוי הזה שלנו. היא לא הבינה מה
אנחנו עושים על החוף כל הלילה וכשהסברנו לה היא הסתכלה עלינו
בתדהמה ואמרה: "למה לכם לעשות דבר כזה בכלל?" גלעד שתמיד ידע
איך להשפיע עליה אמר לה: "מה זה משנה? את תראי שבזכות זה רוני
עוד יהיה גאון מתמטי!" ומאז היא כבר לא שאלה שאלות. כמובן
שעדיין היא הייתה מעקמת את האף בכל ערב שישי כשעמדנו לצאת, אבל
לאט- לאט היא התרגלה לכל העניין ואפילו האף שלה התיישר.

ערב שישי אחד אח של אמא, אלברט, בא לבקר. הוא החליט שהוא חייב
סוף- סוף לראות במו עיניו מה אנחנו עושים על החוף כל הלילה,
ורק בשביל זה הוא בא את כל הדרך ממטולה עד אלינו.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהכנסנו אדם נוסף לכל העסק, וזה הרגיש
נורא מוזר. רק ישבנו שם וספרנו את הסרטנים, בלי לדבר על שום
דבר נוסף. בפעמים האחרות היינו בשלב כלשהו מפסיקים לספור,
נשכבים על החול, בוהים בשמיים ומדברים על כל מיני דברים-
לפעמים סתם על שטויות ולפעמים על הדברים הכי אמיתיים. אבל הפעם
לא יכולנו לעשות את זה. לא יודע, הנוכחות של דוד אלברט הפריעה.
בגלל זה הלכנו הביתה מוקדם בהרבה מהרגיל. כשאלברט שאל למה,
גלעד אמר לו את האמת - שזה לא עובד כשיש אדם נוסף בעסק, זה
פשוט לא אותו דבר. דוד אלברט התחיל לצחוק ואמר שאנחנו מתנהגים
אל כל העניין כאילו היה איזה טקס פולחני קדום לאלוהי הסרטנים.
לא היה לנו ממש מה לענות לו אז רק משכנו בכתפינו וחיכינו עד
שהוא ילך לישון כדי לחזור לים. רק שנינו.
כשחזרנו כבר לא ספרנו את הסרטנים, התחשק לנו לעשות שטויות
ולהשתעשע קצת איתם. ראינו סרטן אחד שניסה לצאת מהמחילה שלו
וזרקנו עליו חול שיצטרך לחפור עוד קצת. ראינו שני סרטנים רבים
אז הפרדנו אותם והרחקנו אותם אחד מהשני רק בשביל ששנייה אחר כך
הם שוב ימצאו אחד את השני וימשיכו לריב. ראינו סרטנים שרצים
לים אז עמדנו מולם וחסמנו להם את הדרך וחלק מהם תפסנו והחזרנו
אחורה כמה צעדים.
פתאום ראינו סרטן אחד שעמד ממש קרוב לים ולא החליט אם להיכנס
פנימה או לא. "תראה את הפחדן הזה!" קראתי אל גלעד והוא צחק.
הלכתי אל הסרטן וצעקתי עליו: "קדימה! למה אתה מחכה? תיכנס כבר
לים!" בגלל שלא היה נראה שלצעקות שלי הייתה השפעה כלשהי, תפסתי
את הסרטן ודחפתי אותו לים בכוח. "זהו! ככה עושים! אין שום סיבה
לפחד."
חזרנו הביתה קצת לפני חמש וצחקנו כל הדרך.

האמת, זה לא עשה אותי גאון מתמטי או משהו. לא הייתה בזה שום
מטרה או שום "טקס פולחני" כמו שדוד אלברט כינה את זה. זה היה
פשוט הזמן של שנינו ביחד, רק גלעד ואני, ובשבילי זאת הייתה
סיבה יותר ממספקת לחכות בציפייה לערבי שישי.

כשאני נולדתי גלעד כבר ידע לדבר וללכת, זה רק טבעי בהתחשב
בעובדה שהוא נולד שלוש שנים לפני. הוא מצידו תמיד טען שהוא
"חיכה לי שלוש שנים".
כשהייתי בן חמש אבא שלנו נהרג באיזו פעולה מיותרת בלבנון
שנכנסה לסטטיסטיקות של ג'יפים שעלו על מטען. אין לי ממש זיכרון
שלו בראש, הדרך היחידה שהכרתי אותו הייתה סיפורים ישנים
ותמונות קפואות באלבום. בגלל זה גם אף פעם לא הרגשתי שום חור
כזה בלב של חוסר, וגם בגלל גלעד.
אני לא קורא מחשבות ואף פעם גם לא הייתי, ולכן אין לי מושג איך
גלעד קיבל את כל הסיפור עמוק בפנים, אבל מבחוץ הוא היה מספיק
חזק בשביל שלושתנו. ככה יצא שמגיל שמונה הוא כבר נהפך ל"אבא"
בבית. הוא זה שגידל אותי מאז, דאג תמיד לאחזקת הבית, טיפל באמא
ברגעים בהם היא עמדה להישבר - הוא היה הדבק שהחזיק אותנו יחד.
תמיד.
עד שזה השתנה.

ערב השישי הראשון שבו לא ירדנו לים היה כשגלעד היה בן שלוש
עשרה.
הוא אף פעם לא הודה בזה אבל הוא היה ילד יפה. בנוסף לזה שהוא
היה יפה הוא היה מאוד בוגר לגילו והשילוב הזה, מסתבר, הפך אותו
למבוקש ביותר בקרב הבנות. הבנות הכי יפות בבית הספר השליכו את
עצמן לרגליו אבל לו זה לא הזיז. לפחות עד שהוא פגש את מיכל.
מיכל לא הייתה מלכת היופי אבל היא גם לא הייתה מכוערת. היה לה
שיער חום מתולתל ועיניים כחולות כמו הים. מהיום שבו הוא ראה
אותה לראשונה כל מה שהוא דיבר עליו היה כמה הוא רוצה להיות
סרטן כדי שהוא יוכל לצלול בתוך העיניים שלה.
לקח לגלעד בדיוק שתי דקות להפיל אותה ברשתו ומאז הם היו בלתי
נפרדים.
רק ערבי שישי נשארו שלנו. בהתחלה היה לה מוזר כל העניין הזה
והיא אפילו העזה לכעוס עליו שהוא מזניח אותה, אבל הספיק לה מבט
אחד בשנינו על החוף כדי להבין.
אבל בערב ההוא היתה למיכל יום הולדת. זאת הייתה הפעם הראשונה
שראיתי את גלעד באמת חסר אונים. את יום-ההולדת שלה היה אסור לו
לפספס - הוא בחיים לא היה עושה לה דבר כזה, אבל הסרטנים קראו
לו. בסוף אני אמרתי לו שיום-הולדת יש רק פעם בשנה והסרטנים
יוצאים להם כל לילה. הוא חייך ואמר לי: "אני חייב לך לילה,
תזכור" ויצא אל הבית של מיכל.

אני שיקרתי לו אז, לא רציתי שהוא באמת ילך, אבל הוא העדיף אותה
על פני. חשבתי שהוא יגיד לי משהו בסגנון של: גם בנות באות
והולכות ואחים זה לנצח ושהוא מעדיף לפספס את אהבת חייו מאשר
לפספס לילה אחד על החוף, איתי. אבל הוא הלך ואני הרגשתי נטוש.
וכעסתי.
כל כך כעסתי. שנאתי אותו ושנאתי אותה. כשראיתי אותו מתרחק דרך
החלון כל מה שחשבתי היה "איזה מין אח הוא? לא עושים כזה דבר!
איך הוא מעז? איך הוא מעז לעשות את זה לי? לי! אני שתמיד הייתי
שם איתו, גדלתי איתו, הערצתי אותו! אני לא מאמין איזה טיפש
הייתי שבאמת רציתי להיות כמוהו! אני בחיים לא אנטוש מישהו
לטובת איזו פרחה שרק פגשתי! בחיים לא!
הייתי מעדיף כבר שיהיה לי אח מת מאשר אח כמוהו שנוטש!"
כשהוא חזר לא דיברתי איתו. אפילו לא הסתכלתי לו בעיניים. לא
ממש  ראיתי שזה מפריע לו.
הוא היה מאושר וכל הזמן פיזם לו "מיכל, מיכל, מיכל..." רציתי
להקיא. מי זאת המיכל הזאת בכלל? מאיפה היא הופיעה לה פתאום?
באיזו זכות היא לוקחת ממני את גלעד??? שניהם יכולים פשוט ללכת
לעזאזל. גלעד שרוף מבחינתי, שרוף.
אחרי שבוע, הסתבר, שמיכל  מזמינה אותו לארוחה. שהיא מבשלת.
לכבוד זה שבאותו שבוע הם כבר חודשיים ביחד. ובלי לחשוב פעמיים
בכלל הוא הלך אליה ואפילו לא אמר לי שלום! ואני עוד כמו מפגר
מחפש אותו בערב שירד איתי לים... הלך להיות איתה כי הם מכירים
חודשיים! אלוהים, החוצפה! אני והוא הולכים לסרטנים מאז שאני
זוכר את עצמי! מה זה חודשיים לעומת כל הזמן שאנחנו מכירים? איך
הוא מעז? איך? אם זאת המשמעות של אח אז אני בכלל לא רוצה אח.
עבר שבוע שבו שוב לא החלפנו מילה ובקושי החלפנו מבט אפילו. וכך
עבר לו עוד שבוע, ועוד שבוע, ועוד אחד. גלעד השאיר אותי ואת
הסרטנים מיותמים.

הזמן חלף לו וחודשיים שלמים של ערבי שישי ירדו לטמיון.
הייתי מביט מהחלון ומנסה לדמיין לי את הסרטנים מתרוצצים להם
הלוך ושוב על פני החוף.
גלעד הפסיק להזכיר כבר את הסרטנים ואת הים.
התחלתי לחשוב שהוא שכח אותם, אותי. אבל לא אמרתי לו על זה
כלום.
הוא התחיל להיות עצבני ועייף כל הזמן. הוא טען שהוא מרגיש ממש
חלש אבל כשהוא אכל משהו רוב הפעמים הוא הקיא אותו בחזרה מהר
מאוד. באופן טבעי הוא התחיל לרדת במשקל. מהנער היפה והשרירי
שהוא היה הוא נהפך למין רוח רפאים, לאיזה גל עצמות חיוור
שהזכיר בקושי רב את גלעד הישן.
אחר כך הצטרפו כאבי הראש לסיפור. בהתחלה היו אלה כאבים קטנים
שגרמו לו רק לעוות את פניו, אבל מהר מאוד הם התגברו ובכל פעם
שאחד כזה תקף, גלעד נשכב ולא היה יכול לזוז מרוב כאב. אמא
ניסתה לתת לו את כל משככי הכאבים הקיימים אבל כלום לא עזר.
אז אמא קבעה לו תור לד"ר כץ שהיה רופא המשפחה שלנו. הוא הקשיב
לכל התסמינים וקבע נחרצות שזה יכול להיות כמעט כל דבר ושהוא לא
יכול לקבוע כרגע כלום ושהכול יהיה הרבה יותר ברור אחרי בדיקת
דם. אז גלעד עשה בדיקת דם.

אחרי שבוע, ביום חמישי אחד הגיע טלפון בהול מהמשרד של ד"ר כץ
והם ביקשו מאמא ומגלעד להגיע בהקדם האפשרי אל המרפאה. תוך חמש
דקות הם כבר יצאו ואני נשארתי בבית לבד לחכות להם.
אחרי שעה, אני חושב, הם חזרו הביתה. העיניים של אמא היו אדומות
והיא מלמלה משהו כמו "לא עוד אחד, אלוהים לא עוד אחד..." והלכה
לשירותים לשטוף את הפנים. גלעד נראה כמו תמיד, או לפחות כמו
שהוא היה נראה מאז שהתחילו לו כל התופעות האלו, אבל היה לו
בעיניים מין מבט נחוש כזה ומהול בעצב, משהו לא ברור.
הוא אמר לי "בוא נרד לים" ואפילו שזה היה יום חמישי ירדתי איתו
בלי שום שאלה. הוא התיישב על החוף ואני לידו. הוא התחיל למלמל:
"אתה כבר גדול. אמא תצטרך אותך אתה יודע, ואתה כמוני תאלץ
לוותר על חלק מהילדות שלך בשבילה..." "גלעד על מה אתה מדבר?"
הסתכלתי עליו אבל עיניו שוטטו על החול. הוא תפס סרטן קטן שעבר
ליד הרגל שלו ונופף אותו מול עיניי. "זה בתוך הדם שלי, אתה
מבין? מסתובב לו שם, אוכל אותי." עיניו התמלאו דמעות. "מה בדם
שלך? מה אוכל אותך?" הוא הטיח בזעם את הייצור ההמום על החול
ולחש: "יש לי לוקמיה, רוני."

המונח הרפואי של המחלה הוא 'לוקמיה אקוטית'. היא מהירה, היא
קטלנית והיא חלק מגלעד.
על השאלה של אמא - למה דווקא הוא? למה דווקא עכשיו? אף אחד לא
יכל לענות. המילה היחידה ששמענו מכל המומחים הייתה
"כימותרפיה", ואמא האמינה ברופאים אז גלעד התחיל לעבור את
הטיפולים האלו. אני לא יודע אם הציקה לו יותר העובדה שסיכויי
ההצלחה הם חמישים-חמישים או העובדה שהוא יאבד את שערותיו.
"קרח זה כמו חוף בלי ים, כמו יער בלי עצים!" זה מה שהוא היה
אומר אבל עמוק בפנים מה שהוא התכוון באמת להגיד היה "להיות קרח
זה כמו לתלות על עצמך שלט חוצות שאומר 'יש לי סרטן' ".

בהתחלה שלושתנו התנהגנו כרגיל. גלעד הלך לבית ספר, יצא עם מיכל
בערבים, רק ערב שישי לא נשאר כשהיה. לא יכולנו לעשות את זה.
לספור סרטנים... זה היה כל-כך אירוני, כל כך כואב.
עמוק בפנים כולנו נשברנו איפה-שהוא, אני חושב.
אמא ניסתה להיות חזקה בשבילנו אבל בכל לילה היינו שומעים אותה
בוכה וקוראת בשם של אבא.
אני לא יכול להגיד מה בדיוק עבר על גלעד בפנים. ראו שהוא סובל
פיזית ונפשית, שכואב לו.
גם העמדת הפנים שלו בבית הספר לא נמשכה זמן רב מידי. מהר מאוד
כולם ידעו על המחלה שלו ונהיו נורא נחמדים ודואגים פתאום -
כאילו באמת אכפת להם. ומיכל? היא בכלל לא זזה ממנו, אבל אני
ידעתי שלאף אחד לא באמת אכפת, לא כמו שלי היה אכפת.
אני... אני לא חושב שלגמרי קלטתי. סרטן בשבילי היה החיה הזאת
על החוף, החיה שלי ושל גלעד, הדבר שחיבר בינינו. אז איך הייתי
אמור לקלוט את העובדה שאולי זה גם יהיה הדבר שיפריד בינינו?
כעסתי על גלעד, הרגשתי שהוא שוב פעם מתכנן לנטוש אותי, להשאיר
אותי לבד. לא הבנתי, איך הוא מעז לעשות לי את זה אחרי כל מה
שעברנו! אני חשבתי שהוא שונה אבל בסופו של דבר הוא היה כמו
כולם! גורם לך לבטוח בו, הופך לבנאדם היחידי שבאמת חשוב לך
בעולם הזה, ואז ברגע שאתה הכי קרוב אליו שאפשר - פשוט מסתלק לו
ומשאיר אותך לבד עם הכאב שלך. עם הכאב שלי.
ככה יצא שאני הייתי עצבני ומפוחד וגלעד היה מתוסכל ומבועת,
והוצאנו הכול אחד על השני. היינו רבים כל היום וכל הלילה,
צועקים, טורקים דלתות, מסתגרים בחדר, בוכים.

אחרי כמעט שנה של טיפולים כימותרפיים נדמה היה כי המצב משתפר.
הוא הצליח לאכול בלי להקיא ואפילו העלה כמה גרמים חזרה. הראש
הפסיק לכאוב לו, העיניים כבר לא היו אדומות ונפוחות - גלעד
הישן חזר.
בבית הספר הבנות שוב נעמדו בתור רק כדי להביט בו והבנים כולם
הסתכלו בו בהערצה. הוא היה אמנם קרח, אבל זה לא הזיז לא לו ולא
לאף אחד אחר. ואני? אני כבר התרגלתי לזה שמיכל שם. כל הזמן.
יחד איתו. כל כך שמחתי שהוא חזר, שהוא כמו פעם שכבר לא היה
אכפת לי אפילו ממיכל.
גם המצב בבית נרגע בהתאם. אני וגלעד הפסקנו לריב, אמא כבר לא
הייתה בוכה כל יום והיא אפילו הצליחה למצוא את הכוחות להכין
לגמרי לבדה את מסיבת יום ההולדת הארבע עשרה של גלעד. זאת הייתה
מסיבה בלתי נשכחת. כל מי שהוזמן הגיע - חברים, משפחה, רופאים
שהפכו למשפחה...
האוכל היה מעדן של ממש, המתנות היו ממש מדהימות, המוזיקה
נהדרת, אבל הכי חשוב - כולם היו מאושרים, באמת מאושרים. וגם
גלעד.
ההרגשה הכללית של שלושתנו הייתה שעשינו את זה, ניצחנו את הסרטן
הנורא ועכשיו שום דבר כבר לא ישבור אותנו יותר, שום דבר.

את אותו יום השישי אני לעולם לא אשכח. זה היה בחמישה עשר במאי
אלף תשע מאות תשעים ושש. השמש התחילה לשקוע לה אל תוך הים
וגלעד אמר לי: "רוני בוא לים, הסרטנים מחכים". באותו רגע כיסה
את פניי חיוך ענק, כבר יותר משנה שלא ירדנו לספור סרטנים על
החוף. הייתי בטוח שזה סימן שכל סיפור הסרטן הזה כבר מאחורינו
ושעכשיו נוכל לחזור לשגרה, לפעם.
בערך בסרטן השישים ושמונה התבלבלנו בספירה. גלעד טען שכבר
ספרנו אותו פעמיים, אני טענתי שהוא רק כרגע יצא מהחול וכך,
מרוב התעסקות בוויכוח, שכחנו כבר לאיזה מספר הגענו. התחלנו
לצחוק על עצמנו.
גלעד נשכב על החול והביט לשמיים, אני נשארתי לשבת. "השמיים הם
מקום כל כך גדול. אתה חושב שמי שמת באמת נמצא שם? מסתכל עלינו,
שומר עלינו?" נשכבתי גם אני והבטתי למעלה: "אני חושב שכן.
כאילו, לא יכול להיות שהכול נגמר ככה סתם." "אבל זה מקום כל כך
גדול! מה קורה אם אתה הולך לאיבוד שם ולא יכול למצוא את המשפחה
שלך ולשמור עליה?!" המבט בעיניו התחלף לייאוש. "אני לא יודע
גלעד, אני באמת לא יודע..." "אתה לא מבין! אני לא יכול לעזוב
ככה סתם אבל אין לי ברירה, זה לא בשליטתי!" "לעזוב? לאן אתה
צריך לעזוב?" הוא המשיך כאילו לא שמע את שאלתי: "וחשבתי, אם
אני כבר הולך לפחות אני אוכל להשגיח עליכם, אבל מה אם אני לא
אוכל? מה יהיה על אמא? מה יהיה עלייך? מה יהיה עלי?..." "אבל,
גלעד... אתה לא הולך לשום מקום... אתה, אתה הבראת! ניצחת! זהו,
אתה חופשי!" הוא קם על רגליו ודמעה צנחה לה בשקט על החול. "אני
אתגעגע אלייך רוני, אני באמת אתגעגע אלייך" והלך.
לא ידעתי מה נכנס לו לראש אבל הבנתי שהוא צריך להיות לבד, אז
הלכתי הביתה וניסיתי לישון בלי הצלחה.

בשלוש לפנות בוקר הטלפון צלצל, ישר ידעתי שמשהו נורא קרה.
הצליל הבא ששמעתי היה של אמא בוכה. קפצתי מהמיטה וניגשתי אליה.
"זה גלעד... הוא בבית חולים... הם חושבים שאולי הוא לא יצא
מזה..." רצתי אל הטלפון והזמנתי מונית. תוך רבע שעה כבר היינו
בבית החולים בחדר ההמתנה. אני הסתובבתי לי חסר מנוחה ברחבי
החדר ואמא פשוט ישבה ובכתה.
בארבע ועשרים הרופא יצא אלינו. "הוא הגיע לפה במצב קשה מאוד.
מספר תאי הדם הלבנים במח העצם הגיע לרמה נמוכה בהרבה מהנורמה.
המערכות בגוף שלו קורסות. בינתיים ייצבנו אותו והוא שרוי
בתרדמת אבל זה תלוי רק בו אם הוא יצא מזה או לא. אם יש לכם עוד
שאלות אני אשמח לענות עליהן ואם אתם מעונינים אתם יכולים
להיכנס לראות אותו."
לא שאלנו כלום, כל מה שרצינו היה לראות אותו. נכנסנו לחדר
והמראה היה פשוט נוראי- גלעד שכב לו שם קטן וחיוור כשכל מיני
חוטים וצינורות יוצאים ממנו ונכנסים אליו. לא יכולתי לראות
אותו ככה, הוא לא היה דומה בשום אופן לגלעד שלי. רצתי החוצה
מבית החולים. לא ידעתי לאן, רק רציתי להתרחק מהמקום הזה.
רצתי בלי שום כיוון ברור, חלפתי על פני בניינים ומכוניות, על
פני המאפיות וחנויות הדגים. נעצרתי.
הריח הזה... ריח של ים. הריח של כל הזכרונות שלי ושל גלעד.
גלעד ששוכב לו עכשיו כמו גוויה בחדר המנוכר והקר הזה בבית
החולים.
רצתי הביתה. רציתי להיות במקום מוכר, לבד. נכנסתי לחדר שלי,
נשכבתי על המיטה ובלי שום קול נתתי לדמעות לזלוג על הכרית.
כשהתעוררתי כבר היה ערב, אמא עדיין לא חזרה. החלטתי שאני לא
יכול להשאיר אותה שם לבד, אז התחלתי ללכת ברגל לכיוון בית
החולים ככה גם הייתה לי הזדמנות לנקות קצת את הראש ולהירגע.
כשהגעתי מצאתי את אמא יושבת בחדר ההמתנה רועדת כולה. "אמא? מה
קרה?" "הוא... שוב קרס. הם לקחו אותו לניתוח בהול. לפני חצי
שעה..." דמעות עמדו בעיניה וכל מה שיכולתי לעשות היה לחבק אותה
חזק חזק.

אחרי שלוש שעות של ציפייה מותחת יצא הרופא.
"המערכות החיוניות בגוף שלו קרסו. נלחמנו עליו ככל שיכולנו אבל
לא הצלחנו להציל אותו. הוא נפטר על שולחן הניתוחים. אני
מצטער."

הוא מצטער? תודה באמת! כל מה שהוא עשה היה לבוא, למוטט לנו את
החיים ולהשאיר אותנו לבד עם החלקים. מה הוא מבין בכלל? באיזו
זכות הוא מצטער? הוא בכלל לא הכיר את גלעד!
אף אחד לא הכיר את גלעד, לא כמוני.

הרגשתי את הדם שלי רותח, את הורידים מתרחבים, זעם מילא אותי.
מחשבות מלאות שנאה וכעס הציפו אותי מכל פינה. כעסתי על אמא שכל
מה שהיא עושה זה רק לשבת ולבכות כל הזמן, כעסתי על מיכל שישבה
וחיבקה את אמא שלי כאילו שהיא חלק מהמשפחה שלנו, כעסתי על
הרופא הזה שחשב שיש לו זכות להצטער על משהו ועל זה שהוא לא
הצליח - בטח גם לא ניסה, להציל את גלעד.
וכעסתי על גלעד. כעסתי שעד שמצאתי מישהו שיכולתי באמת לסמוך
עליו, ככה הוא נוטש אותי כאילו אני כלום. כעסתי על אבא שנטש
אותי לפני שהוא בכלל טרח להכיר אותי, ושלא נתן לנו הזדמנות
להיות משפחה נורמלית אי-פעם. כעסתי על העולם שבכלל לא היה מודע
לכאב שלי, לא היה אכפת לו.
כעסתי על הסרטנים שעל החוף. איך הם העזו להמשיך לצאת כל יום
שישי אל הים כשאני וגלעד לא היינו שם איתם? כעסתי על זה שהם לא
צריכים אותנו, על זה שהם קיימים וגלעד לא.

אמא בכתה המון. אני לא הזלתי אפילו חצי דמעה. כל מה שרציתי היה
לנקום, אבל במי כבר יש לי לנקום? ברופא? באמא? בסרטנים?
בגלעד?
לא. שום דבר מזה לא היה באשמת אף אחד מהם, הם ניסו, הם נלחמו
עד הסוף, הם אף פעם לא וויתרו. אז מי כן? מי וויתר?
חשבתי על זה שוב ושוב, עברתי לי בראש על כל מה שקרה וחיפשתי
מישהו לתלות בו את האשמה. ככל שהזמן עבר ולא מצאתי אף אחד
להאשים התסכול שלי גבר.
בהלוויה לא הוצאתי אף מילה. דוד אלברט אמר קדיש במקומי. כולם
בכו, מיכל התעלפה, ורק אני עמדתי שם עם עיניים יבשות ממשיך
לנסות למצוא את מי שאשם בכל העניין.
כשהכניסו אותו לאדמה פתאום הכתה בי ההבנה- גלעד איננו לתמיד,
אני לא אראה אותו יותר, לא אשמע את הצחוק שלו יותר אף פעם. אין
גלעד. אין.

הנה הוא שוב נוטש אותי! מעדיף להישאר לו בתוך האדמה ולהיות חלק
ממנה מאשר להיות חלק מחיי.
פתאום הבנתי עוד משהו, הוא לא עוזב אותי - הוא עוזב בגללי!
זה היה אני. תמיד אני. זה כל הזמן היה אני. איך לא ראיתי את זה
קודם? זה היה כל כך שקוף! אני הייתי האשם שחיפשתי כל הזמן הזה!
אני הייתי זה שוויתר, שלא נלחם עד הסוף. לעזאזל אני הייתי זה
שחשב לעצמו שעדיף כבר אח מת מאשר אחד כמוהו!
אז הנה! קיבלתי מה שרציתי! אתה שמח עכשיו, רוני? במקום אח
שנוטש כל הזמן קיבלת אח גם נוטש וגם מת! אתה בטח ממש מרוצה
עכשיו!
מה עשיתי? מה עשיתי? איך נתתי להכל להידרדר ככה? הכל בגללי.
האדמה עכשיו בולעת את גלעד שלי לנצח וזה רק אשמתי.
הרגשתי איך פתאום גוש גדול עולה מאפי אל עייני. דמעה קטנה
התחילה להיווצר לה ואז ירדה באיטיות במורד הלחי. אחריה הגיעו
עוד שתיים ואז עוד עשר ועוד מאה וכבר כל הפנים שלי היו רטובות
ולא משנה כמה ניסיתי פשוט לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
לא יכולתי להישאר שם יותר עם כל האנשים האלו שפשוט נותנים
לאדמה לבלוע לה את גלעד כאילו הם מקריבים שה לעולה.
הסתלקתי משם. פשוט קמתי על הרגליים והסתלקתי. בהתחלה הלכתי
ואחרי שני צעדים הגברתי את הקצב לריצה. רצתי ורצתי ורצתי ורצתי
בלי הפסקה. לא יכולתי להפסיק לרוץ. ידעתי שברגע שאני אפסיק
לרוץ הכאב שבפנים ימוטט אותי על הרצפה ואני לא אוכל לקום
יותר.
מצאתי את עצמי לפתע בחוף הים, מתנשף ובוכה. הסתכלתי קדימה
וראיתי את הגלים נשברים לרסיסים על החוף. סרטן אחד הגיח לפתע
מהחול לידי והחל לרוץ לים. תפסתי אותו והסתכלתי עליו. התחלתי
לצרוח עליו. "למה עשיתם לו את זה?! תחזירו אותו לפה מיד!
תחזירו את גלעד וקחו אותי במקומו אם אתם כל כך רוצים! זה לא
מגיע לו! לי זה מגיע. לי, לא לו..."
הסרטן רק שתק וניסה להימלט מאחיזתי. הידקתי את האחיזה, הנפתי
את היד וזרקתי את הסרטן הרחק אל תוך גלי הים. הסתכלתי רגע נוסף
על הים ואז אל השמיים. "אם תיקח אותי, תחזיר אותו?"
שאלה רטורית. ידעתי שהתשובה היא לא. גלעד אף פעם לא יחזור
יותר. וזה אשמתי, או אשמת אלוהים או שזה לא אשמת אף אחד. אבל
גלעד איננו. זהו. אין גלעד.
הסתכלתי שוב אל הים.
הגלים המשיכו להתנפץ אל החוף.
רצתי אל תוך הגלים, עמוק לתוך הים.

נתתי למים לשטוף ממני הכול.
את הכעס, את האשמה, את הכאב.
הכעס דעך קצת, האשמה לא נעלמה אבל התחלתי להשלים טיפה עם המצב
וזה כיסה קצת את האשמה.
אבל הכאב נשאר. רק הכאב נשאר אותו דבר.
חותך בי מבפנים, חד כמו סכין, מפלח את הלב ולא מרפה.

יצאתי מהמים והתיישבתי על החוף מנסה להירגע.
פתאום ראיתי אותו לידי, באזור שבו הגלים נוגעים-לא נוגעים להם
בחוף, סרטן קטן. זה היה נראה כאילו הוא מפחד להיכנס למים למרות
שהוא ראה את כל שאר הסרטנים עושים את זה. הוא פשוט פחד.
התקרבתי אליו וליטפתי את השריון הקשה שלו שמגן עליו מכל הצרות
שבעולם. "זה בסדר. מותר לך לפחד. כל אחד בעולם הזה מפחד. גם
אני מפחד. אני מת מפחד למעשה..... אולי נעשה את זה ביחד?
בצעדים קטנים. אל תדאג." טבלתי את כף היד שלי בים וטפטפתי קצת
מים על הסרטן, שיראה שזה לא כל כך נורא. הוא התקרב צעד. אספתי
מים בכף ידי ושפכתי עליו קצת יותר מים, בזהירות. עוד צעד, טיפה
פחות מהוסס מקודמו. רק עוד צעד קטן הפריד בינו לבין הים.
חיברתי את שתי כפות ידי זו אל זו ואספתי בהן הכי הרבה מים
שיכולתי ובעדינות שפכתי עליו את הכול. היה נראה כאילו הסרטן
התנער לו לשנייה ואז הוא התחיל לרוץ את הסנטימטרים שנותרו לו
ישר אל תוך הים.
הסתכלתי אל הכיוון בו הלך הסרטן ואז הסתכלתי על עצמי.

היה כבר מאוחר בלילה וחזרתי אל בית הקברות.
הקבר היה טרי לגמרי עם ריח של אדמה אחרי הגשם. לוח קטן עם השם
של גלעד היה תקוע באדמה בתור תחליף עד שהמצבה תהיה מוכנה.
נפלתי על הברכיים ליד הקבר ולקחתי חופן אדמה בידי.
"יתגדל ויתקדש שמה רבא. בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה,
ויצמח פרקנה, ויקרב משיחה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית
ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן."
ידעתי את זה בעל פה. זכרתי שיש גם איזה שהוא המשך אבל לא
הצלחתי לזכור איך הוא הלך.
אני לא יודע למה אמרתי את זה. הרגשתי פשוט צורך חזק להגיד את
זה. אבל רציתי להגיד עוד.

"גלעד... אני מצטער. אני לא יודע אשמת מי זה ואם הייתה פה אשמה
בכלל. אבל זה לא חשוב כבר.
אתה יודע, קודם לא הבנתי. הייתי צריך להיפגש עם סרטן בשביל
שהוא יעזור לי להבין.
הסרטן הזה פחד להיכנס למים, אבל אני חושב שהוא פשוט פחד לעזוב,
פחד שאולי הוא לא יוכל לחזור אחר כך.
גם אני כמו הסרטן הזה עכשיו. אני פוחד להרפות ממך, להמשיך הלאה
בחיי בלעדיך. אני פוחד שאני אשכח אותך ואז אני אאבד אותך לנצח.
ואני יודע שאין סיכוי שאני אשכח אותך אי פעם אבל עדיין, להרפות
ממך זה להרפות מחלק גדול מאוד ממני.
זה ייקח לי זמן. יכול להיות שהרבה זמן. אבל בסופו של דבר אני
מאמין שאני אפילו אוכל לדבר עלייך בלי לבכות, לזכור אותך בלי
להרגיש את האגרוף הזה בבטן.
בינתיים,
אני מתגעגע אלייך גלעד, אני באמת מתגעגע אלייך."




2006