אני זוכר כל דקה מהלילה ההוא בו נכנסה לחיי. סופשבוע, יושב עם
חברים מהצוות במועדון אפלולי, מדברים בין היתר על הצבא. היא
יושבת על הבאר עם חברה, וכולנו קולטים את הצחוק המתגלגל הזה,
את הנפת השיער. איתי שאל אם זה רק הוא, שלא ראה בחורה שבועות
ושתה כבר ליטר בירה, שחושב שראה התגלות, או שכולנו מסכימים
שוונוס יושבת שם ומתעמרת בנו. רון שאל מי זו ונוס, ולכן זכה
להיות זה שנדחף מהשולחן ונשלח להביא אותה. ישבנו מתוחים
והחזקנו לו אצבעות.
"תראו..." התחיל בגמגום מה, "אני יושב פה עם חברים מהצוות שלי,
ואנחנו נשמח לחברתן של בחורות יפות, רק כדי לשטוף את העיניים".
הוא חייך את החיוך הטוב והגדול שלו, זה שתמיד עבד על בנות
אחרות. כמעט קפצנו מאושר כשראינו את החברה מהנהנת לחיוב, בנות
תמיד באות ביחד. "בסדר," היא אמרה, "אנחנו מעבירות את החשבון
אליכם".
היא התקרבה, סקרה את השולחן והתיישבה דווקא לידי. "אתה מזכיר
לי מישהו", אמרה ולא הוסיפה. "אז איפה אתם משרתים", תחקרה
החברה ומישהו ענה לה. התנתקתי מהשיחה. היא הייתה יפה אף יותר
מקרוב. ניסיתי להביט בעיניה, אבל המבט שלי נמשך למטה מעצמו. על
החזה שלה, מונח יפה במחשוף, השתלשל תליון עם תמונה. היא ראתה
את זה ומשכה את המבט שלי, עיניה עכורות יותר עתה. "מי זה?",
שאלתי. "אח שלי", היא ענתה. רציתי לשאול, אבל היא התרוממה
במהירות ומשכה אותי לרקוד. "אני אוהבת את השיר הזה", אמרה ולא
יכולתי להתווכח. הנחתי את הבירה שלי והבחנתי במבטים מלאי הקנאה
של האחרים.
לחברה שלה הייתה שעת חסד, אבל כשחזרנו לשולחן היא שוב הייתה
מרכז העניינים. חכמה, מצחיקה, מלאת ידע ועניין, מתעניינת בכנות
בדברי כולם, לא מתפרצת, מנווטת את השיחה. היא הייתה מדהימה.
והיא בחרה בי.
בסוף אותו ערב ידעתי כמה דברים: שהיא בת עשרים, שהיא סטודנטית
לאמנות, שלא התגייסה בשל בעיה רפואית, את מספר הטלפון שלה -
בימים שיבואו אעשה בו שימוש מופרז.
היא אהבה להיפגש בחוץ ולטייל, ליד הים, בשכונות עתיקות,
בסמטאות. פעמיים לקחה אותי למוזיאון, והסבירה על כל מוצג על
פניו חלפנו. פעם אחת יצאנו למסע בחנויות ספרים משומשות, היא
חיפשה משהו ולא ידעה מה, אבל בינתיים היא אספה שלל כבד למדי של
מילים ישנות. היה משהו קסום במראה שלה, בשמלה בהירה מהשוק
בפריז, אפופה באבק, שולפת ספר ומדפדפת בו עד עמוד אקראי, בו
הניחה את אצבעה וקראה. אפילו המוכרים נשבו בקסם, ותמיד הוזילו
את מחיר הספרים. רציתי לחבק אותה, להיות חלק מאותו טקס בחירה
מקודש, אבל פחדתי לנפץ משהו עדין כמו בועה.
אותו יום, עקב יעילותי כסבל, זכיתי להגיע לביתה. הייתה לה דירה
קטנה וטיפוסית בפלורנטין, ששיקפה אותה נאמנה. ציורים על קנבס
שעונים על הקיר, מכחולים בצנצנת, מדף שלם עם צבעים לסוגיהם,
ספרייה ענקית, פוסטרים של יצירות אומנות. במטבח, הרוב בכיור:
שני ספלים, כוס עם מים מלוכלכים שמכחול שוחה בה, שתי צלחות,
מחבת, מעט כלי סכו"ם. סדרי עדיפויות.
התיישבתי על הספה והנחתי את שקיות הספרים על השולחן. היא הביטה
בהן בסיפוק. אחר כך הביטה בי באותו מבט. רציתי לשיר.
יש רגעים כאלו מדויקים, כשאתה מבין שאתה מאוהב. עד עכשיו אולי
הרגשת משהו, היו רגשות מעורפלים, היו פרפרים, אבל באותו רגע
אתה מבין. החושים מתערבלים, אבל התודעה צלולה. אתה מסתכל עליה
והמראה שלה הוא מלודיה. אתה מקשיב לה והקול שלה הוא חום שמציף
אותך. היא מתקרבת והבושם שלה הוא סחרחרת של אורות וצבעים. אתה
יודע פתאום, בבהירות בה טרם ידעת כלום לפני ולא תדע יותר
לעולם, שאתה רוצה להיות איתה.
התקשרתי אליה אולי עשרים פעמים ביום. אם לא היה לי זמן ביום,
הייתי מתקשר אליה בלילה. כשהפלאפון שלי שבק חיים בשטח הודעתי
בקשר שחסר חייל וביקשתי שיאתרו אותו ויעבירו אליי. דוד, שאחראי
להקפצות, הודיע שענתה בחורה ולא מפריעים במצב כזה. מלמלתי
הסכמה.
לא ידעתי אם אני שמח על שהיא בחיים או עצוב על שהיא מתעלמת
ממני. או כועס, או מושפל, או פגוע או דואג או תמה. כל רגש קיים
עבר בי באותם שבועות. יצאנו למבצע, רוקנתי את הראש והזכרתי
לעצמי את הנהלים. תפקדתי כרגיל, חזרתי לשק"ש, ולא יכולתי לזוז.
"הפצועים?" שאל איתי. "היו פצועים?" "אני מבין".
היא ביקשה שאביא את המדים כשאני מגיע אליה. חשבתי שזה מין פטיש
כזה של בחורות, אולי משחק תפקידים. עליתי על ב'. היא אמרה לי
לשכב על הספה. זה מצא חן בעיניי. היא אמרה שרק רגע ונכנסה
לחדר, ובדיוק כשהסתדרתי בנוח חזרה עם כן ציור ובד חלק. "אל
תזוז".
הציור התקדם בשלבים כל פעם כשהגעתי, וזכה להשלמה כששבוע אחד
הייתי בגימלים. "מה קרה?" שאלה. "סתם תאונה קטנה בבסיס",
שיקרתי, אך ענן דאגה חלף בעיניה.
בחדר השינה התפשטנו והיינו שוכבים מחובקים. הייתי לוחש מילות
אהבה באוזניה, היא הייתה מחייכת בעיניים עצומות. "את אוהבת
אותי?", שאלתי. "רוצה שאכתוב עלייך שיר?".
היא ביקשה שאבטיח תמיד להיות שם, עשיתי זאת ברצון. צחקנו
ובכינו מאושר, השתוללנו בטירוף, הרמתי אותה באוויר והשרשרת שלה
השתלשלה והתליון נחבט בי.
כשהכינה ארוחת בוקר, ביצה מקושקשת, כל שידעה, הצצתי בציורים
הערומים בצד. חיילים. דמויות במדים, מצוירות בדייקנות, פנים
משתנות. הייתי מבולבל. "מה כל זה?" שאלתי, "מה את עושה?".
"מתאמנת", ענתה בפשטות. "בלצייר חיילים?". "בלצייר חייל".
"נראה שאת כבר עושה את זה לא רע". "זה חייב להיות מושלם".
קיבלתי צ'ופר, יצאתי הביתה ביום העצמאות. לא היה מאושר ממני.
לראות אותה באמצע שבוע, לחגוג איתה. רציתי להפתיע אותה. הגעתי
בערב יום הזיכרון לדירה שלה ישר מהבסיס, נראה מתאים מדי ליום
הזה. הכנסתי את עצמי וחיכיתי. היא לא הגיעה. התקשרתי, והיא
אמרה שהיא בבית של אמא שלה, בקצה אחר של הארץ. "דווקא היום
נסעת?", שאלתי בלעג, "בשביל מה, בשביל הטקס?". "כן", ענתה
בפשטות והשיחה דממה.
