[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בפעם הראשונה שעידן הגיע הביתה עם הקטנוע והציע לי סיבוב,
קפצתי עליו בשמחה שקצת פחתה כשהוא אמר לי להחזיק את המוטות
בצדדים, ולא את גופו. הבנתי יחסית מוקדם שכשיש הבדל של
אחת-עשרה שנים בין אחים, המרחק שנוצר הוא בלתי נמנע, וניסיתי
לגשר על הפער ולו במעט.

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות לו אחות טובה, לעידן.
הרגשתי שאת ההערכה שלו צריך להרוויח, לא כמו מאבא ואמא, שמהם
זה בא אוטומטית. הייתי מחכה לקבלת התעודות בבית הספר בשביל
להראות לו, שיראה שיש לו אחות חכמה. הייתי ניגשת אליו עם
הציורים שלי, שיראה שיש לו אחות מוכשרת. מילות ההערכה והעידוד
והגאווה שלו בי מילאו אותי סיפוק, יש לי אח גדול והוא גאה
באחות הקטנה שלו.

היו לו הרבה מקומות, לעידן. מצד אחד הוא היה האח הגדול,
המגניב, שיום אחד בסוף כיתה ט' מחכה לי בחנייה של בית הספר,
אחרי הלימודים, עם קוקו ומשקפי שמש, נשען על האופנוע כמו דוגמן
מאיזה מגזין. זה שבמסיבת בת המצווה שלי כל החברות הסתודדו
והסמיקו כשהוא הזמין אחת מהן לרקוד. מצד שני היה מטיף על כבוד
להורים, ומיד אחרי זה מלמד טכניקות לסחוט מהם מה שאנחנו רוצים.
היה את האח הבוגר, האחראי, שכשרבתי עם אמא כי רציתי לעשות נזם,
התערב: אם את רוצה בשביל הפוזה, רדי מזה. אבל אם זה בשבילך,
תגידי. חשבתי על זה עוד קצת ואמרתי, בשבילי, להרגיש קצת
מיוחדת. הוא הנהן בכובד ראש ובאותו ערב קיבלתי הודעת טקסט: יש
אישור, אוהב אותך. עידן היה גם האח הדואג והמגן - זה שנסע
להתעמת עם חבורת בנות שאימללו אותי. היה, כמובן, גם את עידן
המקצועי, של ריקושט, שלקח אותנו לטיולים בבקרי שבת בהרי אילת,
מכיר כל אבן, מגלה לעינינו מקומות נפלאים וחוויות בלתי נשכחות
של משפחה. ומאחורי כל אלה, גלוי לעיניי המשפחה בלבד, היה את
עידן הליצן, שהגיע מחופש לימי ההולדת ולא השאיר ילד אחד שלא
מתגלגל על הרצפה. זה שהתעוררתי בוקר אחד לגלות אותו מעל המיטה
שלי, מחזיק עלה גדול ויבש שמדגדג לי את האוזן ומתפקע מצחוק.

בתקופה האחרונה עידן היה מתקשר אליי ומודיע לי חגיגית שהוא בא
לאסוף אותי לעזור לו לסדר את הדירה, ותוך רגע כבר הייתי שומעת
את הקטנוע מחכה לי למטה. רק הייתי מגיעה לשם, והוא היה מתמלא
כוחות: שם מוזיקה ברזילאית ומתחיל לשטוף, לסדר, לקרצף.
המקסימום שהייתי עושה היה לקפל כביסה, אבל איכשהו הנוכחות שלי
שם נתנה לו מוטיבציה להביא את הדירה למצב תקין. באחת מהפעמים
הללו התקשרה אליו ידידה מדרום אמריקה דרך המחשב, והם דיברו
ביניהם; הגברת, שדוברת ספרדית בלבד, ועידן, שענה לה בספרדית
עילגת מתובלת בפורטוגזית, ואני שמתגלגלת מצחוק כל משך השיחה.
בפעם אחרת כשסיימנו לנקות והתפרשתי על המיטה הזוגית כמו אחרי
מסע כומתה, עידן הניח כרית מתחת לכפות הרגליים שלי ועיסה אותן.
באותה תקופה הוא למד רפלקסולוגיה, הוא השתמש בשמנים וחמאות גוף
והסביר לי על כל דבר. הוא לחץ על נקודות מסוימות בכף הרגל
וביקש שאגיד כשיכאב ולא אמרתי, להיות חזקה מולו. הוא הרגיש בכך
ולחץ חזק יותר, משועשע.

מאז שהתחלתי לצייר עידן היה האדם לפנות אליו. הוא היה היחיד
שהתעניין, שדרבן אותי להתאמן ולהשתפר. הייתה לו דרישה אחת -
ציור אחד לכל יום הולדת. בדירה האחרונה שלו היו תלויים שניים
על הקיר, האחרון - חזר אליי באריזתו.
לפעמים אני צריכה לעצור את עצמי מלנסות ולהתחיל לצייר אותו.
אני בטוחה שיום אחד זה יקרה, כשאהיה טובה מספיק, אבל עד אז לא
אוכל להרשות לעצמי. אולי כי תמיד הייתי פרפקציוניסטית, או אולי
כי אני אוהבת אותו יותר מדי בשביל לצייר אותו בערך; כשזה יקרה,
זה יצטרך להיות מושלם.

יום אחד, עוד לפני שמלאו לי עשר שנים, עידן הגיע הביתה, תפס
אותי בלי התראה ופצח בלימודי סלסה. חוסר חוש הקצב שלי
והקואורדינציה הקלושה לא הגבירו את ההתלהבות שלי מהנושא, אבל
עם מורה מסור כאחי לבסוף מצאתי את עצמי מדדה לצלילי מוזיקה
קצבית במשהו שנראה כמו צעדי ריקוד. כמה שנים לאחר מכן, בערב
שישי אחד, עידן נכנס אליי לחדר וללא ברכות וגינונים נשכב על
המיטה וציווה עליי להוריד שיר שמעולם לא שמעתי עליו, שיר שעד
היום מחזיר אותי ליום ההוא, יום שישי שגרתי לחלוטין.

עידן נהרג לפני שנתיים, במלחמת לבנון השנייה. הוא היה בן עשרים
ושש ואני בת חמש-עשרה. קצת לאחר מכן התחלתי לענוד שרשרת עם
תמונה שלו, והעליתי שאלות בכל אשר הלכתי. "מי זה?" - שאלה שכבר
ידעתי לצפות לה כשראיתי את העיניים נודדות אל הצוואר שלי. זה
אח שלי, הייתי עונה אוטומטית, והשאלה הבלתי נמנעת הגיעה גם
היא, למה אני מסתובבת עם תמונה של אחי על הצוואר. בכל פעם שאני
עונה, כי הוא נהרג במלחמה, אני מכריחה את עצמי להאמין בזה,
להפנים את זה. רבים שואלים אותי מדוע אני עושה את זה, הרי זה
סתם גורר שאלות לא נעימות ותשובות נעימות אף פחות. אני לא
צריכה תזכורת לכך שהוא שם, הרי לשכוח לעולם לא אוכל. אני פשוט
אוהבת את המחשבה שבכל פעם שמישהו שואל ומקבל תשובה, עוד אדם
יודע שהיה קיים פעם גבר יפהפה, שאחותו הקטנה אוהבת אותו עד כדי
כך שהיא עונדת את התמונה שלו עליה לכל מקום.

יש הרבה דברים שאני זוכרת מעידן. הנוכחות השקטה שלו, שהייתה
מורגשת מבפנים כשהוא היה נכנס לחדר. התנועה הלא-מודעת כמעט של
הסטת השיער מאחורי האוזן. הצחוק המיוחד שלו, שהיה נראה כאילו
כל הגוף שלו צוחק. החיוך של התמונות, והחיוך של המציאות. תחושת
השלווה שהיה משרה עליי כשהיה ליידי, כאילו אין סיבה בעולם
לדאוג, רק להישען אחורה ולחייך. החיבוק המסויג שלו, חיבוק של
אח גדול. משקה הלימונענע הכי טעים ששתיתי מעודי.
בזיכרון האחרון שיש לי מעידן, הוא על מדים, בחופשה של חצי יום
מהמילואים. דפיקות בדלת, ואני קמה לפתוח, יודעת שזה הוא גם בלי
שיודיע. אחרי החיבוק הוא מסמן לי באצבע על השפתיים, שקט, הוא
רוצה להפתיע את אמא. כמה דקות לאחר מכן הוא מקפיץ אותי לחברים,
ורגע לפני שאני יוצאת מהרכב אני שואלת אותו אם אראה אותו שוב.
הוא ענה שלא, ואני נתתי לו נשיקה על הלחי ויצאתי, כששנינו בכלל
לא מעלים על דעתנו כמה אמת יש בתשובה הזאת.


שנתיים אחר כך, ואני עדיין מסוגלת למצוא את עצמי מצפה לו
בצהריי יום שישי, שיכנס בדלת באמצע הבישולים, ישאל אם יש מה
לאכול או אם צריך עזרה, יצנח על הספה לשעת שינה ויתעורר מצלצול
טלפון שידרוש את נוכחותו איפשהו. וכמעט מיואשת מהחשש שעידן
יקפא לי לתוך תמונות ומכתבים, אני נאחזת בזיכרונות הללו, בהם
הוא הכי חי עבורי, עבור אחותו הקטנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זהירות - סלוגן
נושך.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/12/09 7:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנג'לה אתי רוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה