"נו, סמנתה, לאן את גוררת אותי?"
היא הוליכה אותו לאורכה של שדרה נאה באחד מרובעי היוקרה של
מנהטן.
"חכה ותראה", אמרה בחיוך צופן סוד.
"אני לא מבין, אם אנחנו עדיין ממשיכים ללכת למה החנינו את
המכונית?"
"תפסיק לרטון כמו תרנגול מנופח ותהנה בינתיים מהנוף!"
דיוויד העווה את פרצופו ואמר: "אני לא רואה כאן שום נוף מלבד
וילות חלומיות ונשים עשירות שנראות כמו דוגמניות עם כלבי פודל
שעירים."
"מהנוף הזה בדיוק אתה אמור ליהנות."
"גם מהנשים?" התלוצץ דיוויד.
סמנתה נעצרה לפתע מהילוכה ומיקדה את מבטה בנקודה מסוימת
באופק.
"יופי", התנשם דיוויד בקולניות מוגזמת, "החלטת לנוח מריצת
המרתון?"
"לא, תראה", קראה בקול נרגש בלי לשים לב לאמירה האירונית,
"רוזס!"
"גירלס", מלמל דיוויד במין ייאוש כשסמנתה, כילדה קטנה, כמעט
מדלגת מרוב התרגשות לעבר השיח הקוצני ודיוויד מדדה אחריה
באיטיות.
סמנתה רכנה וקטפה בעדינות כמה מהוורדים האדומים כדם. היא הרימה
אליו את עיניה הירוקות והביטה בו בחיוך נבוך מעט.
דיוויד מצמץ בעיניו, לרגע חשב שהוא חולם, "איב..." הוא לחש את
השם בקול חולמני ולפתע צפה דמותה לנגד עיניו. העיניים הירוקות
הגדולות עטורות הריסים הארוכים, שערה הזהוב, הזוהר, הגולש על
הכתפיים הענוגות, מבטה הצלול וקולה הרך, הנעים...
ראשו הסתחרר מעט.
"דיוויד? הכל בסדר?" קולה המציאותי של סמנתה קטע את הרהוריו
והחזירו באחת לזמן ולמקום שבהם ניצב.
"לא... אני בסדר, זאת אומרת. פשוט..." הוא היסס לרגע, "נזכרתי
במשהו."
סמנתה משכה בכתפיה. היא כבר התרגלה למוזרותו המעטה של חברה
ואפילו חיבבה אותה במקצת.
"בוא!" האיצה בו והעניקה לו דחיפה קלה בגבו, "אנחנו כבר
מגיעים."
דיוויד נכנע והניח לסמנתה להוביל אותו במעבה סמטאות מנהטניות
מסובכות. אבל הוא כלל לא שעה אליהן - ראשו ומחשבותיו היה כולם
נתונים אי-שם באנגליה הרחוקה, ברחוב לונדוני זר ומנוכר...
"הגענו!" הכריזה סמנתה בקול שביטא הקלה.
דיוויד התנער ממחשבותיו שלא הוסיפו לו עידוד במיוחד ופנה
להתבונן סביבו. הדבר היחיד שראה היה המבנה שמולו ניצבו. המבנה
כלל קיר אבן אפרורי, דלת פלדה כבדה ושומר.
דיוויד הפנה מבט שהביע פליאה עמוקה כלפי סמנתה. "בית-כלא?"
שאל, "זה המקום שאליו את גוררת אותי זה חצי שעה בחוצות
מנהטן?!"
סמנתה פרצה בצחוק מתגלגל. "לא", אמרה בעודה צוחקת, "זה לא
ג'ייל..."
היא פסעה פסיעות בטוחות, גוררת אחריה את דיוויד שנראה שקיבל על
עצמו את הגזירה. השומר הנהן קלות ונתן להם לעבור. מוזיקת רוק
רועשת פגעה בעור התוף המופתע של דיוויד.
"פאב?" הוא הצליח אך בקושי לומר.
סמנתה הנהנה אליו בחיוך מאוזן, "הפאב הכי חם בעיר!" צעקה, מנסה
להתגבר על הדציבלים הגבוהים.
הפנים אכן הפתיע. הם נכנסו אל תוך פרוזדור ארוך, מרופד בשטיח
עמוק ויקר שהבליע את נקישות העקב של סמנתה. הם ירדו במדרגות
שיש שהוארו באור מנורות עמום. לעיניו המשתאות של דיוויד נגלה
אולם רחב. שולחנות עגולים קטנים וכורסאות מרופדות אדומות פוזרו
בשולי החדר. אנשים לבושים בבגדים נוצצים רקדו במרכז והמעטים
שלא רקדו ישבו סביב השולחנות ברישול נינוח...
מולם ממש ניצב בר משקאות עשיר.
"אתה שוב בוהה", לחשה סמנתה על אוזנו ולקחה את ידו בידה,
"בוא..."
הם צעדו לעבר אחד השולחנות המהודרים. דיוויד הביט ביושבים
סביבו בהפתעה. "סמי, מה... מה קורה כאן?" גמגם בבלבול.
"מזל טוב!" הכריזה סמנתה בצחוק מאושר.
לפתע מצא עצמו דיוויד מוקף בכל חבריו הטובים. הם לחצו את ידו,
העניקו לו טפיחות שכם ידידותיות, מאחלים לו 'מזל טוב' בפנים
קורנות ובחיוכים. חושך פתאומי ירד על דיוויד והוא מצא את עצמו
בתוך חיבוק דוב ענקי.
"דייב, נערי!" קרא קול מוכר כששוב נגלה העולם והדרו לפני
דיוויד. העולם והדרו היו... "לינק!" דיוויד היה המום.
לינק טאנר, חברו הטוב ביותר, פרץ בצחוק מבודח למראה פניו
המופתעות של דיוויד.
"אבל איך... מה פתאום... זאת אומרת..." דיוויד לא הבין. למיטב
ידיעתו היה לינק אמור להיות עכשיו באוסטרליה, באמצעו של אילוף
אריות נועז - מה הוא עושה כאן?!
"את התודה על זה שאני נמצא כאן אתה חייב לסמנתה", אמר לינק כמו
קרא את שאלתו האילמת של דיוויד ונצנוץ ריצד בעיני השקד החומות,
"היא בעצם ארגנה את כל זה."
דיוויד סובב את ראשו והעניק מבט מלא הכרת תודה לסמנתה שעמדה
מאחוריו וצפתה בהם בחיוך.
"אוקיי", קרא דילן וניער בקבוק שמפניה יקר ביד נמרצת, "לט'ס
פרטי!"
סמנתה ואנני ושאר בנות הזוג מיהרו לתפוס מרחק בשעה שכל הגברים
נרטבו מהקילוח הפתאומי וכוסו קצף תוסס.
"מזל טוב!" קרא דילן והניף כוס מלאה שמפניה, "לדיוויד שמתקרב
בעוד שנה למוות!"
"דיוויד", ג'פרי הניח יד על כתפו ומבע רציני על פניו, "לכבוד
הגעתך ליום הולדתך העשרים ושלושה", פתח בקול של כומר הקורא את
דרשתו, "כפי שמר דילן היטיב להתבטא: 'עוד שנה למוות'", הוא ספק
את כפיו.
רק הגלימה השחורה חסרה, חשב דיוויד בשעשוע ולינק פלט נחירת
צחוק קולנית. ג'פרי תקע בו מבט חמור והמשיך: "על כן רצינו,
חברי ואנוכי, להעניק לך שי צנוע..." הוא אותת בידו וטוני פל,
חבר נוסף מהצי, קרב בצעדים טקסיים עם חבילה עטופה נייר זהב
מבריק.
"מאתנו", אמר פל בקול מאנפף והושיט את החבילה לדיוויד תוך
השתחוויות תיאטרליות.
דיוויד גיחך ולקח את המתנה. "הרשו לי", אמר באותו קול מאנפף
וקרע את העטיפה היפה בחוסר נימוס שגרמו לעיניו של ג'פרי להיפקח
בזעזוע מעושה.
זה היה ספר. ספר בעל כריכה רכה בגון כחול כהה. "שירה ופרוזה",
נכתב על גבה באותיות שחורות עתיקות. הוא הוסיף להשפיל את
עיניו. "רוז אדמס" היה שם הסופרת.
הוא לפת את הספר בחוזקה, פרקי אצבעותיו מלבינים מן המאמץ.
"מוצא חן בעיניך?" שאל ג'פרי בקולניות, "אני בחרתי!"
דיוויד הרים את עיניו. "מקסים", אמר ביובש ונמנע לפגוש בעיניו
של ג'פרי שקדחו בו בסקרנות.
הוא הניח את הספר על אחת הכורסאות האדומות, לצד תיקה הלבן של
סמנתה.
"נו, באים לרקוד?" שאל דילן, "סמנתה, התואילי להיות בת זוגי?"
סמנתה צחקקה. "מה קרה לכל הבחורות, ג'ימי? נגמר המלאי?"
"היפות ביותר כבר נחטפו", אמר דילן בצער מזויף והחווה בידו על
הנערות הנאות שעמדו לצד חבריו.
"טוב", התרצתה סמנתה, "דיוויד, לא אכפת לך, נכון?"
"לא, לא", טלטל דיוויד את ראשו , "לכי תיהני..."
"אוקיי, מה הסיפור שלך?"
לינק נחת לידו ותקע בו מבט נחוש.
"כשאכתוב אותו - אשלח לך עותק..." אמר דיוויד בקול מצוברח.
"זה בקשר לספר?" לינק היה חד קליטה כתמיד.
עיניו של דיוויד נחו בלי משים על הספר הזנוח. "יס", פלט הברה
בודדת.
מעולם לא היו סודות בינו לבין לינק. המרחק הפיזי לא הצליח
להעיב על היחסים הקרובים ששררו ביניהם. הוא ידע הכל על רוז
אדמס ועל מה שהיא נושאת בחובה.
"זו הסופרת, נכון?" חידד לינק את השאלה ונענע בניד ראש שקט
מצידו של דיוויד.
לינק נאנח. "תשתחרר ממנה, דייב, די כבר! זה היומולדת שלך.
תהנה, תתפרק! תשכח אותה!"
"ניסיתי, לינק. בלתי אפשרי..."
"מתי אתה חוזר לבסיס?"
דיוויד חשב רגע. "יומיים-שלושה. אני אצל אמא שלי בינתיים."
לינק הנהן.
"טוב", העניק לו לפתע טפיחת עידוד, "אתה בא לרקוד?"
"תהיה זוג שלי?"
"בשמחה, יקירתי..."
"אני יוצאת, דיווי!"
דיוויד נשא את מבטו וראה את אמו עומדת בפתח חדרו. היא לבשה
חצאית קורדרוי חומה שהגיע עד לברכיה וסוודר סירה לבן שהבליט את
גזרתה המושלמת. שערה הבלונדי החלק היה פזור וגלש עד למותניה,
כשנכנסה מילאה את חדרו בניחוחו הרומנטי של בושמה.
"יוצאת?"
"אהה", היא המהמה ויישרה במין אובססיביות את מצעי מיטתו
המסודרים של בנה. היא הסתובבה אליו, גבותיה המאופרות מכווצות
במין תמיהה. "לא סיפרתי לך שאני יוצאת עם מישהו?"
"אוקיי, מאם", הגיב דיוויד בגיחוך, "והנה הסוד שלי: אני הולך
להיות הנשיא הבא של ארצות הברית..."
"לא צחקתי, דיוויד", נעלבה אמו.
"את רוצה להגיד לי", קרא דיוויד בקול קולני ואטי וזקר גבה
שחורה אחת, "שאת באמת יוצאת עם מישהו?"
"אמרתי את זה כבר", הנהנה אמו, "אנחנו יוצאים במשך שלושה
חודשים כמעט", אמרה בשלווה כזו. 'כאילו זה דבר מובן מאליו',
חשב דיוויד, 'כאילו היא מדברת על מזג האוויר.'
"מה, זה כלומר... דייט?!" הוא התקשה לשייך את המילה שהייתה כל
כך מוכרת לו - לאמו.
"כן, דיוויד, דייט. מה חשבת? שרק לך מותר לצאת ולהשתעשע?!"
"סמנתה הציעה לך את הרעיון הזה, נכון?" הזדקף דיוויד בחשדנות.
"לא", צחקה אמו, "תפסיק להאשים את החברה המתוקה שלך בכל דבר...
פגשתי בו במקרה ב--- כשהמטרייה שלי התקפלה והוא הושיע אותי עם
שלו. גילינו שיש בינינו כימיה..."
"מי זה 'הוא'?" תבע דיוויד לדעת בבעלות. הוא היה חייב להשגיח
על אמו ביתר זהירות. הוא לא יכול להרשות לה לצאת עם כל אחד...
"אתה נשמע נזירי להחריד", אמו המשיכה לצחוק כאילו כל העניין
הוא בדיחה טובה, "הוא איש עסקים בריטי והוא בא לכאן בקביעות
מדי שבועיים בערך. הוא בדיוק נחת כאן אתמול וקבענו לצאת
היום."
"לאן תצאו? לפאב?!" גיחך דיוויד.
"לא. זה לא עניינך לאן אנחנו יוצאים."
דיוויד עדיין הביט באמו במבט מוזר והיא, שחשה במבטו, אמרה:
"מדוע אתה כל כך מתפלא, דיוויד? מה, אני כזו זקנה ש-"
"לא", מחה דיוויד, "את לא זקנה..."
וזה היה נכון. בעוד שאר אמותיהן של חבריו היו מבוגרות וכבדות
הייתה אנה מילר בת ארבעים בסך הכל. "התחתנתי מוקדם", אמרה לכל
מי שפקח עיניים תמהות למראה בנה הגדול ולמראה הצעיר כל כך.
ובאמת, אנה ברנט נישאה בגיל שש עשרה לרוי מילר. נישואים שעלו
כמעט מיד בתחילתם על שרטון, כשהדבר הטוב היחיד שיצא מכל הסיפור
האומלל היה דיוויד. תינוק שובה לב, ילד שובב ובחור מקסים.
בגיל ארבעים נראתה אמו כבחורה בת עשרים ודיוויד היה מוכרח
להודות בינו לבין עצמו שאמו באמת מושכת מאוד.
ברור לגמרי ממי הוא ירש את היופי שלו, חשב דיוויד בחיוך.
"טוב, מתחיל להיות מאוחר", הציצה אנה בשעונה, "אל תיראה כל כך
מבועת, דיוויד, זה בסך הכל דייט."
"בסך הכל דייט..." מלמל דיוויד לעצמו כשאמו יצאה. הוא התפרקד
בגבו על המיטה ובהה באוויר בחוסר מעש. לפתע נתקלו עיניו בספר
שנח בשלווה על מדף הספרים. הוא מיקד בו את עיניו ואחר עצם אותן
בחוזקה.
"לא", לחש לעצמו, "הבטחת לעצמך שאתה לא נוגע בספר הזה!"
הוא התרומם בהחלטיות ממיטתו, שלח יד והטמין את הספר עמוק
במגירה זנוחה בארונו. "שם אתה נשאר", סינן מבעד לשפתיים קפוצות
כשטרק את המגירה בזעם חסר פשר.
הוא התיישב שוב על המיטה ובדיוק תהה מה לעשות כשהפלאפון שלו
התחיל לרטוט והצליל המוכר של הודעת sms הודיעה בקולניות על
הגעתה.
הוא חפן בעצלתיים את המכשיר הקטן בכף ידו ופנה להתבונן בצג,
מתכונן לעוד הודעה מעצבנת מסמנתה. אבל זו לא הייתה סמנתה, זה
היה לינק ששלח לו: "היי, דייב, אם גם אתה יושב בבית משועמם -
אתה מוזמן לצאת אתי ועם עצמי להתאוורר קצת בחוצות ניו-יורק
המזוהמים."
דיוויד חייך לעצמו, ההומור הלא הומורי של לינק הצליח תמיד לבדר
אותו. "אוקיי", תקתק על הלחיצים הזעירים, "בא לי לצאת קצת. אבל
בפעם הבאה תשלח את ההודעות באיי.סי - אני לא מצליח לראות כלום
במסך הקטן הזה."
על הצג נראה סימן שליחה ודיוויד קם ונבר בארונו. לבסוף שלף
מכנסי ג'ינס משופשפים ובלויים וחולצת טריקו זרוקה. להשלמת
ההופעה הוסיף נעלי ספורט אדומות שכבר מזמן איבדו את צבען הבוהק
וכובע מצחייה מרופט.
"אמריקן בוי טיפוסי", הייתה סמנתה אומרת עכשיו לו הייתה רואה
אותו.
לפתע עלתה דמותה מול עיניו. היא לא הייתה אומרת "אמריקן בוי
טיפוסי"... "מובהק" זו המילה שהייתה אומרת... כאב חד פילח את
לבו.
"לא! לא ייתכן שאני עדיין מאוהב בה!" חשב בזעזוע, "אני צריך
לשכוח ממנה כבר! בדיוק כפי שהיא שכחה אותי. להמשיך בחיי -
בדיוק כפי שהיא המשיכה בשלה", הוא נמנע מלחשוב על אפשרות נוספת
שעלתה בחשבון החיים שלה ויצא מהבית, מקפיד לנעול אחריו את
הדלת.
