[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוית בן-שוהם
/
שירה ופרוזה פרק 1

הוא העביר מבטו על מדי הצי המגוהצים שלבש והחליק בידו על שערו
השחור.
הוא ירד במדרגות הנעות בשדה התעופה של המדינה הזרה וחש את לבו
פועם בקצב מואץ.
"להירגע!" ניסה השכל לצוות על לבו, אך לשווא.
הוא נרגש, הודה בינו לבין עצמו. אולי אפילו יותר מדי נרגש.
לפתע נזכר כיצד כל זה התחיל וסחף אותו אל תוך הבלתי נודע הזה,
שבו הוא נתון כעת...


זה היה עוד יום שגרתי בחייו של סרן דיוויד מילר.
הוא דחף את דלת הזכוכית העבה ונכנס בעדה אל תוככי בניין האבן
הרחב, נכבד כתמיד. הדממה הכבדה ששררה במקום קידמה בקרירות
אדישה את פניו.
הייתה לו נוכחות מרשימה, לסרן מילר, והוא ידע את זה. הוא היה
גבוה מעל הממוצע ובעל מבנה חסון ויציב. שערו החלק היה שחור
כפחם ועיניו הנבונות היו בגוון כחול. פניו היו חלקות ובהירות
ושפתיו המשורטטות, שהתמתחו תדיר לקו עקום וחייכן ויצרו שתי
גומות שובבות בלחייו הגבוהות, הוסיפו חן לפניו הנאות.
הוא פסע בצעדים מדודים בין מדפי העץ הגבוהים והעתיקים בשקט
מופתי. קולות פטפוט וצחוק חרישיים ליוו את צעדיו.
הספרייה תמיד הייתה המקום החביב עליו ביותר. מקום המפלט שלו
לאחר יום קשה ומתיש. הוא שאף לקרבו את ניחוח הספרים שמילאו את
המדפים בנוכחותם הכבודה, דפיהם מצהיבים מיושן. הוא חש את
תחושות הרגיעה והשלווה המוכרות משתלטות אט אט על גופו המתוח,
והרשה לעצמו להרפות מעט את שריריו שהיו קפוצים במשך רוב שעות
היממה.
"הו... סרן מילר!" פילחה קריאה נלחשת את האוויר השקט והפרה
במשהו את הדממה הסמיכה.
שפתיו של דיוויד התמתחו לכדי חיוך חיבה למשמע הקול המוכר.
"מיסיס גרינט", לחש חזרה, "מה שלומך?"
מיסיס גרינט, הספרנית הקשישה והוותיקה, הופיעה מאחורי אחד
ממדפי הספרים שלצדו עמד דיוויד, נמוכה ושמנמנה כפי שזכר, חנוטה
בסוודר ורוד צמרירי. שערה הלבן היה אסוף בפקעת הדוקה בקצה
עורפה ופניה, שקמטים חדשים נוספו להן, חייכו אליו בחמימות.
"סרן מילר", לחששה בהתרגשות, "יש לי כאן ספר שהגיע לידינו רק
השבוע. שמרתי אותו בשבילך, אני חושבת שתמצא בו עניין..."
דיוויד הסתקרן ונגרר בעקבותיה אל מכתבת העץ המצופה פורמייקה
לבנה, עשרות ספרים נחו שם בערימה מסודרת ודייקנית, ממתינים
למיון ולסידור.
"מיסיס גרינט", פקח דיוויד עיניים תכולות משתאות, "אני מוכרח
לציין בפנייך את התפעלותי והערכתי להיותך כה מסודרת
ודייקנית..."
"הו... סרן מילר", סמקו פניה הקמוטות של הספרנית הזקנה, "אתה
סתם חנפן", הניפה ידה בביטול.
דיוויד חייך בשובבות, "לא, אני לא..."
"היי, מיס דנבר, את נראית מצוין היום!" קרא דיוויד כעבור דקה
לספרנית התורנית השנייה שהתקרבה לשולחנה, היא השיבה לו שלום
בידה ופנתה להתעסק בענייניה.
"הנה", מיסיס גרינט הושיטה לו ספר קטן מכורך בכריכה רכה בצבע
ירוק בהיר ורענן שהזכיר לו, משום מה, את עונת הסתיו
המתקרבת...
"מפתח הלב", הוטבע השם באותיות ירוקות כהות ומסולסלות. בתחתית
הכריכה, באותו כתב ירוק ומסולסל נכתב, "רוז אדמס".
דיוויד הרים את מבטו ושם לב שמיסיס גרינט בוחנת אותו בעיון.
"מי זו רוז אדמס?" שאל, "מעולם לא נתקלתי בספר שלה..."
"נו, מובן שלא! זהו ספרה הראשון", הצטחקה מיסיס גרינט כמובן
מאליו, "אני חושבת שתאהב אותו."
הוא דפדף בספר באקראיות והציץ בכתוב. היה זה ספר שירים.
"אקח אותו", אמר בהחלטיות.
"כן... השאלה היא מתי הוא יחזור..."
"בעוד כמה ימים, אני מבטיח..."


הוא סגר את הספר בחבטה רכה, נושם נשימה עמוקה.
דיוויד נעץ את עיניו בכריכה הירוקה והחלקה - נטולת היומרות.
הוא בהה בשם היוצרת ביתר ריכוז כעת.
הוא חש רצון עז להכירה. הרגש שבשיריה והעומק הטמון בהם, לצד
המילים הפשוטות והנוגעות ללב שבהן השתמשה, כל אלו חברו יחדיו
ליצירה הנפלאה שניבטה אל מול עיניו ונשאה אותו למחוזות אחרים,
רחוקים...
הוא הציץ לרגע בשעונו. הספרייה עדיין פתוחה עכשיו - אבל אם לא
יזדרז היא עלולה להיסגר בינתיים.
הוא קפץ ממיטתו שעליה רבץ ונעל בחופזה את נעליו.
"היי, לאן?" שאלה אמו כשראתה אותו יורד במרוצה במדרגות ופותח
בתנופה את דלת הכניסה.
"לספרייה", קרא מאחורי גבו, "אני כבר חוזר..."
רגליו הארוכות גמאו במהירות את המרחק הקצר לספרייה, הספר הקטן
אחוז היטב בידיו.
הוא הגיע לספרייה מתנשף ומתנשם, הודף בקלילות את דלת הזכוכית
הכבדה, מייחל בלבו שמיסיס גרינט עדיין שם...
הוא תפס אותה ברגע האחרון, אורזת את תיקה - מתכוננת לעזוב.
"מיסיס גרינט!" קרא בהקלה כשראה אותה ניצבת עדיין על יד
מכתבתה.
היא חייכה חיוך קטן, שבע רצון משהו. "ידעתי שתחזור היום",
אמרה, "בגלל זה נשארתי עד עכשיו..."
זה היה קצת מוזר שמישהו צפה כבר את מהלכיו הטבעיים, אבל דיוויד
לא נתן לזה להפריע לו. "מיסיס גרינט, את חייבת לומר לי מי זו
רוז אדמס!"
"אני לא יודעת, סרן מילר", היא משכה בכתפיה בשלווה, "אינני
יודעת מי היא או מהיכן היא - אני אפילו לא בטוחה שרוז אדמס זה
אכן שמה."
"מה?!" קטע אותה דיוויד באי הבנה, "מה זאת אומרת?! אבל כתוב על
הכריכה ש..."
"ישנם הרבה סופרים למיניהם שנוטלים לעצמם חירות מסוימת בנוגע
לשמם", אמרה מיסיס גרינט בניע ראש מחויך, "הם פשוט מעדיפים
להסתתר תחת שם בדוי, אתה מבין?"
דיוויד נשך את שפתו. "משהו כמו שם עט?" נשף.
"משהו כזה", הסכימה איתו מיסיס גרינט.
"אז איך אפשר למצוא אותה?" נימת ייאוש התגנבה לקולו של
דיוויד.
מיסיס גרינט הטתה את ראשה הצדה - מעשה קבע כשחשבה, עיניה
נעוצות בנקודה נעלמת באוויר. מייחלת לניצוץ כלשהו של רעיון...


זה לא היה קל, אבל הוא מצא אותה בסוף. שמה האמיתי היה איב
לורנס - בריטית... זה כל מה שהיה לו, שמה ותיבת דואר הדואר
שלה. אפילו לא כתובת - וזה לכשעצמו נחשב להישג גדול.
הוא שלח לה מכתב. הוא לא באמת האמין שהיא תחזיר לו מכתב חזרה -
אבל איך סבתו נהגה לומר תמיד? "ניסיון לא עולה כסף". אולי,
מלבד, הבול ודמי המשלוח...
אבל הבלתי ייאמן קרה. בבוקר סגרירי אחד, לאחר כמעט חודשיים -
כשכבר נואש מלצפות, שלשל הדוור המזדקן מעטפה לבנה, מוארכת
וצרה, שבולים זרים מקשטים אותה באי סדר, אל תוך תיבת הדואר של
משפחת מילר.
כשאסף דיוויד את הדואר בצאתו לעבר הבסיס, הדבר הראשון שתפס את
מבטו במעטפה הלבנה ויוצאת הדופן היה שם השולחת שהזדקר באותיות
עגלגלות ונאות: איב לורנס.
נרגש כולו קרא דיוויד את מכתבה הלא ארוך, בולע כל מילה בצימאון
של הלך גווע במדבר, לא מפספס אפילו לא הברה. הוא כתב לה חזרה.
וכך החלה סדרת ההתכתבויות הטרנס-אטלנטית. כל מכתב שלה מעלה את
הערכתו של דיוויד כלפיה בכמה אחוזים נוספים. מכתב גרר מכתב.
חצי שנה כמעט...


"... בוודאי תהית היכן הייתי במשך החודש האחרון שלא טרחתי
לשלוח לך אפילו דף בודד... ובכן, התקופה אצלנו קצת מתוחה
עכשיו. אסור לי לפרט יותר מדי על פעולותיי ועל המצב והמקום
שאליהם הוטלנו. בכל אופן, אני יכול להגיד לך שאני נמצא באיזה
חור, כותב לך על מזרון קש מעופש ומלא תולעים כשמעליי שורקים
כדורי תותחים פרימיטיביים... אין לי זמן לכתוב, בכל רגע עלול
להיכנס המפקד שלי ולשלוח אותי ל... השד יודע לאן...
רציתי רק לבקש בקשה אחת. אני יוצא בעוד חודש וחצי לחופשה בת
שבוע (כמובן, בתנאי שאשרוד...). מאוד הייתי רוצה לפגוש אותך
אז. איני יודע מתי, אם בכלל, תהיה לי הזדמנות כזו שוב.
שלחי לי מכתב תשובה לכתובת ביתי, אמי כבר תדאג לשלוח לי את זה
לכאן.
שלך,
דיוויד.


"מילר, מכתב!" קרא ג'ייק רודן, קצין הדואר, כשהוא מנופף במעטפה
חומה גדולה, קמוטה מעט.
דיוויד נטל אותה מידו של רודן והודה לו. הוא קרע את המעטפה.
היה שם מכתב מאמו וכן מעטפה נוספת. הוא מיהר לפתוח גם את
המעטפה הזו ופרש את נייר הקרם אל מול עיניו, המכתב היה קצר
למדי...
"דיוויד היקר,
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך לאחר זמן כה רב של דום שתיקה מצדך
(אף שהסיבה לשקט התבארה לי ביתר נהירות...).
אשמח לפגוש אותך ולראות סוף סוף פנים מול פנים עם מי אני
מתכתבת במשך כמעט חצי שנה. אבל בתנאי שאתה תבוא אליי,
לאנגליה.
מחכה לך...
איב.


ועכשיו הוא כאן. שדה התעופה "היתרו" בלונדון.
לשאלתו, כיצד יידע לזהות אותה בין ההמון, כשמעולם בכלל לא ראה
אותה, כתבה לו שהיא תענוד ורד אדום על דש בגדה.
"ורד... " חשב לעצמו, "רוז... כמה מתאים..."
הוא התיר מעט את כפתור צווארונו ותקע את ידיו בכיסי מעילו
הארוך. הנוף האנושי נגלה במלוא גיוונו אל מול עיני התכלת
המשתאות של דיוויד שעה שירד לאולם הנוסעים. לא היה עליו כלום
מלבד ארנקו ובו מזומנים נכבדים וכרטיס אשראי בלתי מוגבל. הוא
לא התכוון להישאר אלא ליום עד יומיים בלבד. גם אמו ציפתה
לחופשתו הקצרצרה, ואסור היה לו לאכזב אותה...
היכן הוא אמור למצוא אותה בתוך הים האנושי שלפניו? טרדה השאלה
את מנוחתו.
לפתע הבחין בה. גבוהה וזקופה, דקת גזרה. מעיל צמר ארוך השתפל
עד לברכיה, תלתלים בלונדיים ארוכים גלשו עד מעבר לכתפיה
והסתלסלו בחן סביב פניה. עיניים ירוקות צלולות וחדות נתונות
תחת מסגרת ריסים מרשימה, אפה היה בלתי מושלם בדיוק במידה
הנאותה ושפתיה... שפתיים אדומות כעין... ורד...
הוא הרגיש שזאת היא. ידע שזאת היא. הוא לא ידע איך וכיצד - אבל
זה היה ברור לו, ללא כל ספק, אפילו ללא הסימן המזהה שנשאה
על... רגע... אבל אין לה שום ורד על חולצתה!
הוא קרב אליה בצעדים איטיים, כושלים, מסרב להאמין שזאת לא היא.
היא כנראה חשה במבטו שננעץ בה וחייכה אליו חיוך זוהר שחשף טור
שיניים לבנות וישרות.
"חייל, מה..." אמרה וקולה היה רך כמשי ובו בזמן הצטלצל כאלפי
פעמוני רוח קסומים...
הוא ניסה לחייך, אבל היא לא שעטה אליו ופנתה לדרכה, מותירה
אותו לבדו עם אכזבתו העמוקה. כשזזה ממקומה ראה שהסתירה מאחוריה
אישה קטנה, בשנות הארבעים המאוחרות. היא הייתה מלאה ונמוכה
מאוד, בעלת שער קצר ומאפיר. סוודר שחור עטוי על שכמה, ועליו -
בוהק באדמימותו - נעוץ ורד. ורד יפהפה.
הוא לא היה מסוגל להאמין. אכזבתו הרבה התעצמה למראה האישה
המבוגרת שענדה את הסימן שעד כה נרגש כל כך רק בחושבו עליו...
הוא נותר נטוע על עומדו, מאבק עז התחולל בקרבו. לרגע התפתה
לשוב על עקביו ולחזור בטיסה הראשונה שיוצאת לניו-יורק, אך לאחר
רגע אזר אומץ, "הרי לא עשיתי את כל הדרך הזו לחינם..." ניסה
לשכנע את עצמו, מתעלם בעקשנות מהחיצוניות הלא מלבבת...
הוא ניגש אל האישה וחייך את המקסים שבחיוכיו.
"היי, אני דיוויד מילר. תרצי להתלוות אליי לארוחת ערב?"
האישה נשאה עיניים עגמומיות אל הבחור המרשים והנאה שעמד מולה
וחייכה חיוך מבולבל מעט. "אתה דיוויד מילר החייל?" שאלה
בהיסוס.
דיוויד תהה בינו לבין עצמו, אך לא הראה זאת כלפי חוץ אף לא
ברמז. "נכון, זה אני", הכריז בחיוך סבלני.
"הו..." היא אמרה וקמטה את מצחה, "אם כך, אני רוצה לספר לך
סיפור מעט מצחיק, אף שעכשיו אני מתחילה להבין מה קרה פה...
לפני חמש דקות נתנה לי הבחורה הצעירה והיפה שעמדה פה לפניי את
הוורד הזה..." היא הורידה את הוורד והושיטה אותו לדיוויד שלקח
אותו בחוסר הבנה, "היא אמרה לי שאם חייל אחד ייגש אליי ויציג
את עצמו בשם 'דיוויד מילר' אומר לו שהבחורה האמיתית שהוא מחפש
מחכה לו במלון הילטון..."




הוא הילך ברחובות לונדון סחופי הרוח. טיפות גשם גדולות ניטחו
על המדרכות הרחבות. הוא הגביה את צווארון מעילו עד מעל לסנטרו
ופנה חדות באחד הרחובות. הוא שכח עד כמה עלולה לונדון להיראות
עגומה בעונה זו של השנה...
הוא העיף מבט חטוף סביבו. ניצב בשדרה יפהפייה ומטופחת. השדרה
הייתה ריקה מאדם. הוא התיק את עיניו, אין לו זמן להתפעל עכשיו,
הזכיר לעצמו וחש דקירת התרגשות בבטנו, מחכים לו...
"סלח לי", הוא פנה לאדון גבה קומה שנאבק לשווא עם מטרייתו
השחורה שהחליטה לפתע לקום על יוצרה, תרתי משמע...
"יס..." המהם האדון בחוסר סבלנות.
"כיצד אני מגיע מכאן למלון הילטון?"
האדון ההדור הרים סוף סוף את עיניו וניקב במבטו החד את
האמריקאי החצוף. "זה ממש בקצה העיר", סינן ובלא לחון את דיוויד
במבט נוסף פנה והתרחק במורד השדרה.
"והנה הוא הנימוס האנגלי הידוע בטיבו..." מלמל דיוויד בלעג.
הוא המשיך ללכת ויצא לרחוב ראשי כלשהו, נעמד בשולי המדרכה
הרטובה ועצר מונית בחטף. המכונית השחורה עצרה לידו באוושת מנוע
רועם והוא החליק אל המושב המחומם בהקלה.
"מלון הילטון", פלט לטובת הנהג שנעץ בו עיניים נימוסיות, ושקע
במושב העור הרך.
הם נסעו בשתיקה. דיוויד היה מכונס במחשבותיו.
"הגענו. זה יוצא סיקס פאונד", נשמע קול מרוחק.
"הה?" דיוויד נקרע באחת ממחשבותיו המעורפלות, "כן, בבקשה..."
הוא גישש בארנקו אחר הסכום המבוקש ויצא בזריזות מהמונית אל
רחובות לונדון הקרים והאפרוריים. בניין המלון המפואר ניצב מולו
תמיר ונישא, מאפיל בגובהו על פני הבתים הנמוכים שנבנו לצדו.
הוא נשם עמוק ונכנס מבעד דלתות הזכוכית המסתובבות. הוא ראה
אותה מיד, ישובה על אחת הכורסאות הבהירות. אצילה ועדינה בלבושה
המעודן. חצאית לבנה שהגיעה עד לשוקיה וחולצת משי בגוון ירוק
עדין.
חיוך קורן עלה בשפתיו מבלי משים כשהביט בה. היא הבחינה בו
והשיבה לו חיוך. הוא קרב אליה והיא קמה ממקומה, "הגעת בסוף..."
היא אמרה בחיוך עליז.
"נעים מאוד, דיוויד מילר", הוא הושיט את ידו.
היא חייכה חיוך מתנצל, נבוך. "אני... אמ... עדיף שלא... נראה
לי..."
הוא משך את ידו חזרה. "מטעמים עקרוניים?" שאל בלי כל מבוכה.
חיוכה התרחב. "כשנוגעים - לא מכירים..."
הם התיישבו נינוחים זה מול זו. התקרית הקטנה לא הצליחה להעיב
על האווירה הנעימה ששררה ביניהם.
"עדיין לא הצגתי את עצמי, למרות שאני חושבת שאין זה נחוץ
ממש..."
חיוכה היה מהפנט או מה? חשב דיוויד.
"איב לורנס."
דיוויד סימן למלצר שהסתובב סביבם משועמם. זה צעד לעברם חגיגית,
חנוט בחליפה שחורה ועניבה לבנה, שמח בגלוי על התעסוקה.
"כן, בבקשה?" הוא נעמד לצדם.
דיוויד הפנה את מבטו לאיב.
"תה... עם חלב."
"אנגלייה מובהקת", מלמל דיוויד בחיוך. "אני רוצה קפה", אמר
למלצר שהמתין באיפוק בריטי אופייני, "אבל שיהיה חזק."
המלצר הנהן הנהון קצר והתרחק מהם בצעדים זריזים.
דיוויד התרווח על הכורסה הנוחה והרכה, איב הביטה בו.
"לא ידעתי שאת קתולית אדוקה כל כך... זאת אומרת. את לא נשמעת
ככה... במכתבים, אני מתכוון..." הוא חייך בקלילות שניסתה לחפות
על המתח שאחז בו.
"לא", היא אמרה בפשטות, "אני בכלל לא קתולית אדוקה..."
הוא כמעט נשם לרווחה. "טוב", אמר, "כי שמעתי שיש את העניין הזה
רק אצל נשים קתוליות או מאורסות."
"לא", היא צחקה, "גם מאורסת אני לא..." ואז בחיוך קטן הוסיפה,
"אבל אולי אני אהיה בקרוב..."
המלצר ההדור חזר עם כוסות זכוכית גבוהות על מגש עגול שחור.
דיוויד הזדקף במהירות בעוד המלצר מעביר בו עין ביקורתית שעה
שסידר את הזמנתם על השולחן הקטן ברוב פאר והדר.
"מה זאת אומרת?" שאל בשלווה מעושה וליטף באדישות את סנטרו. מה
שהיא אמרה הצליח להבהיל אותו לגמרי, אבל הוא לא רצה להראות לה
זאת... עדיין לא...
היא חייכה שוב והסבירה בסבלנות: "לאחר מות אמי לקחה אותנו
דודתי, אחות אבי, תחת חסותה. לאבי לא היה זמן לטפל בנו. אתה
מבין, הוא איש עסקים שמתרוצץ ברחבי העולם. העסקים הם חייו. היא
אדוקה מאוד, דודתי, הייתי אומרת אפילו בצורה קיצונית. אני
לומדת בבית ספר דתי מאוד סמוך לביתה, באחת העיירות... היא
רוצה, מתעקשת מאוד ניתן לומר, לארס אותי. באריינג'מנט..."
דיוויד ההמום בקושי הצליח לפלוט: "א... אריינג'מנט?!"
"אל תיראה כל כך מזועזע", צחקקה בשובבות.
"ואת... את בעד?"
היא נאנחה, "לא. אני לא בעד."
"בת כמה את?" שאל לפתע.
"בת תשע עשרה וחצי."
"צעירה", קבע.
"אתה יכול להיות רגוע, גם אני חושבת כך..."
"יחסית לבריטית, הענווה פורצת ממך..."
היא בלעה את העוקץ. "בכל אופן", אמרה, "אני בכלל לא בעד
שבחורות צעירות יכלאו את עצמן תחת עול של בעל וילדים..."
"גם אני חושב כך", הסכים דיוויד.
הם שתקו רגע, ואחר אמרו בו זמנית: "הבשלות..." מבטיהם נפגשו.
איב הטתה את מבטה בחוסר נוחות.
"ואת... מה אתך?"
איב משכה בכתפיה, "זה לא ממש בראש שלי עכשיו, כל העניין הזה של
אירוסין וחתונה. לא שלא ניסו. דודה שלי כבר הפגישה אותי עם כמה
בחורים. כולם דומים. מדברים כל הזמן על דת ואלוקים... אני
יכולה אפילו להישבע שראיתי ניצוץ זוהר בעיניו של אחד שדיבר על
מסקנה כלשהי שהגיע אליה בפילוסופיה שלו..."
דיוויד נרתע. "זה נורא..."
"בכל מקרה, אני ממש לא מתכוונת להינשא בקרוב! דודתי, עם כל
התחכומים שלה לא תצליח לשכנע אותי - זה בטוח!" הצהירה בנחרצות.
אחר הנידה בראשה ואמרה במין הלקאה עצמית: "איך הגענו לנושא כזה
כבד?"
דיוויד צחק. "זו אשמתי, כנראה. מה דעתך לדבר על... ספרים?
רציתי באמת לשאול אותך, את קשורה אולי לד"ה לורנס?"
"הו... לא", היא הנידה שוב בראשה היפה, "ממש לא. אבל הוא בהחלט
משמש למקור ההשראה העיקרי שלי..."
"אנה קרנינה", הוא אמר וניצוץ בעיניו.
"גם. אבל לא רק. החיים הפרטיים שלו עצמו מעניינים אותי הרבה
יותר..."
היום שבחוץ החל להחשיך. הם לא שמו לב כיצד חולף לו הזמן. איב
נעשתה מסויגת פחות והוא שוב זיהה את איב הנושנה מהמכתבים.
לבסוף הביטה איב ביום ההולך ונמוג מבעד לחלונות המלון הארוכים
המחופים בווילונות קטיפה כבדים.
היא הפשילה את חפת חולצתה והציצה בשעון כסף יקר. "כבר מתחיל
להיות מאוחר", אמרה וקמה.
דיוויד מלמל משהו בתגובה והתרומם גם הוא למלוא מאה ותשעים
הסנטימטרים שלו.
היא לבשה את מעילה השחור מעל לחולצת המשי הירוקה וכרכה צעיף
קשמיר משובץ לצווארה הלבן.
"טוב, אני מניחה שהגיע הזמן לומר להתראות", היא הביטה בו
לרגע.
דיוויד חייך וזיק ריצד בעיניו התכולות שעה שאמר: "אז אני משער
שכשנתחתן אצטרך להוביל אותך לכנסייה אדוקה עם מעיל כנפות עתיק
מדי יום ראשון?"
היא חייכה שוב את חיוכה שובה הלב. "לא, אתה תצטרך להוביל אותי
לבית-כנסת עם קיטל שחור ארוך מדי יום שבת..."
הבעת הבלבול שעלתה על פניו הנאות של דיוויד הייתה גלויה.
"בעצם", היא הוסיפה, "אתה בכלל לא תוכל להוביל אותי... אני
יהודייה..."


הוא נכנס לחדרו במלון מבולבל מתמיד. לא כך צפה את פגישתם
העתידית. לדידו, הייתה היא אמורה לענות לו על כל שאלותיו. אבל
קרה בדיוק להפך. איב הצליחה לבלבל אותו.
יהודייה?! אורתודוכסית?!
בחלומותיו הפרועים ביותר לא תיאר לעצמו שזוהי איב לורנס
האלמונית שעמה הוא מתכתב במשך יותר מחצי שנה. היא לא העלתה את
העניין אפילו ברמז.
הוא חבט באגרופו על זכוכית החלון העבה. "לעזאזל, איב!"
דיוויד התיישב על המיטה וחלץ את מגפיו הצבאיות.
"אז הסיפור בעצם נגמר", הוא לחש לעצמו, "אובר..."


הם יצאו בטריקת דלתות כפולה ממכונית הספורט השחורה והיקרה שלו.
דיוויד, שלבש מכנסי פשתן בגוון אדום כחלודה, סנדלים פתוחים
וחולצה משובצת כחול לבן, נשם לקרבו את ניחוח הים המשכר.
"אני מת על מיאמי ביץ' בקיץ!" הכריז, "גם את?"
שאלה זו הוא הפנה לנערה היפהפייה שעמדה לצדו.
שפתיה, שנראו כאילו שורטטו בידיו של אחד מטובי האמנים, נמתחו
לכדי חיוך מקסים. היא לבשה, בדומה לו, שמלת כותנה נטולת
שרוולים בגוון אדום עז שרק הדגיש את עורה הצחור ואת עיניה
הירוקות, ונעלה סנדלי עקב לבנים.
היא החליקה בטבעיות את ידה אל זרועו והם פסעו בנינוחות לעבר
החוף תחתיהם.
"קיבלתי את המכתב מאוניברסיטת קולומביה היום", סיפרה לו.
הוא הפנה אליה את מבטו בעניין. "נו...?"
"והתקבלתי", בישרה לו בחיוך מאופק.
הוא חייך חיוך רחב ומרוצה. "אני שמח שתוכניותיה המרושעות של
דודתך לא יצאו בסוף אל הפועל", הוא קרץ לה בשובבות.
"אמרתי לך כבר שאיש לא יוכל לעצור אותי. אם אני רוצה משהו -
אני אשיג אותו."
"כן, נדמה לי שהזכרת זאת פעם - "
"היי, מילר!" קטעה אותו הקריאה הקולנית.
דיוויד סובב את ראשו. הם לא שמו לב אבל כבר ניצבו באמצעה של
מסיבת החוף שאליה הוזמנו. מוזיקה סוערת התנגנה באוזניהם, קולות
פטפוט וצחוק עטפו אותם, ופה ושם נראו זוגות רוקדים.
"היי, דילן", הוא לחץ יד עם חברו.
דיוויד שקלט את מבטו המסוקרן של דילן מיהר להציג: "אני חושב
שאתם עדיין לא מכירים... דילן, סמנתה פרקר. סמי", הוא פנה אל
הנערה התמירה והיפה, "ג'ימי דילן, חבר לצי."
דילן חייך והרים אליה כוסית משקה שאחז בידו.
"דילן", מבט קונדסי רפרף בעיניו של דיוויד, "מה אתך? אני לא
מאמין שהגעת לכאן לבד..."
"הו, לא!" הכריז דילן, "חכו כאן, אני כבר אציג לכם אותה..."
הוא נעלם חיש בין המון האנשים שגדשו את רחבת החוף.
"ג'ימי דילן מוכר בצי כרודף חצאיות ידוע", נידב דיוויד הסבר
לטובת חברתו, "כך שזה כמעט בלתי אפשרי שהוא יגיע לאירוע כמו זה
לבד..."
סמנתה התחייכה ושחה, כמו לעצמה, "אני שמחה שאתה לא כזה",
והוסיפה בקול רם יותר, "אני רק מרחמת על האומללות המסכנות
שמוכנות לצאת אתו..."
"הו... אל תתעצבי, יקירתי. האמיני לי שהן נהנות מכל רגע
בחברתו. תופתעי לגלות שדילן נחשב לבחור מבוקש מאוד בקרב
אוכלוסיית ניו יורק הנשית."
מלצר לבוש במכנסי חוף קצרים וכפכפי קש ניגש והציע להם ממבחר
המשקאות שעל מגשו.
הם שתו לחיים ובדיוק התחילו לתהות אם דילן יחזור לפני שיספיקו
לשתות כוס שנייה ואם האומללה העדכנית נמלטה אולי מבין ידיו
כשהוא הופיע לבסוף עם בחורה יפה במיוחד, לבושה שמלת סטרפלס
פרחונית בגווני הוורוד. "מילר", הוא קרא בתרועת ניצחון,
"סמנתה", הוסיף לאחר שנייה, "הכירו את ארוסתי: ג'יין אליוט."
דיוויד הבליע צחקוק חצוף וסמנתה פקחה זוג עיניים משתוממות.
"ארוסה, ג'ימי?"
ג'יין רק חייכה אליה ודילן אמר: "אני מניח שמילר סיפר לך
בוודאי את ההיסטוריה הארוכה שלי בזמן הקצר שנעלמתי... חשבתי
לנסות גם את זה בין כל שאר שלל ההתנסויות המגוונות שלי. את
יודעת, רק כדי שיהיה עוד משהו לאוסף", הוא אמר זאת בלי כל
מבוכה.
"דילן מתלוצץ כמובן, סמי", פתח דיוויד את פיו כשהיה בטוח במאת
האחוזים ששום צחקוק לא רצוני ייפלט משם.
הם נפרדו מהם בידידות וכשנמצאו בטווח שמיעה מרוחק מספיק אמרה
סמנתה בדאגה: "הו, אני מקווה כך, דיוויד. בשביל הבחורה
המסכנה..."
"לא", ביטל דיוויד את חששה ולגם מהטקילה שלו בשלווה, "אני מניח
שעוד יש לה מעט שכל בקדקוד, אבל מעט מאוד, והדבר היחיד שהמעט
מאוד הזה יכול אולי לעשות זה להורות לה לא להתארס לדילן..."
הם גיחכו ברשעות.
"דיוויד, סמנתה!"
הם הפנו את מבטם וראו זוג חברים. ג'פרי הוק (גם הוא מהצי)
ואנני נורטון.
הם החליפו לחיצות ידיים וטפיחות שכם נרגשות. "שנים שלא ראינו
אתכם!" קראה אנני.
ג'פרי הנהן וחיזק את דבריה באומרו "חשבנו כבר להזעיק כוחות
הצלה..."
דיוויד וסמנתה צחקו ועד מהרה שקעו ארבעתם בשיחה קלילה על רקע
קוקטיילים מדיפי ריח אלכוהול חריף ופירות טרופיים מתוקים.
"תגיד, דיוויד", פנה אליו פתאום ג'פרי, "מה עם ההיא, הסופרת?"
דיוויד בירך את מזלו הטוב על שלא לגם באותו רגע מכוסית המשקה.
הוא ניסה לשמור על שיקול דעת עד כמה שכמות האלכוהול שעירה
לבטנו, והחלה במהירות מאיימת לעלות לראשו, אפשרה לו, "למי אתה
מתכוון, ג'פרי?"
להרוויח זמן... זה כל מה שרצה.
"נו, אתה יודע, זו... איך קראו לה? משהו מהתנ"ך... נו...
רייצ'ל נדמה לי? לא! זה היה איב! כן, עכשיו אני נזכר, איב
לורנס!"
"סיימנו כמעט לפני חצי שנה, ג'פרי", לבש דיוויד ארשת תמיהה,
"מה פתאום נזכרת בה?"
"אתה לא יודע? חשבתי שאתה תהיה הראשון שתדע בגלל ש-"
"ג'פרי!" שיסע דיוויד את מלמוליו של חברו.
"היא הוציאה ספר חדש", אמר ג'פרי במהירות, "קוראים לו 'שירה
ופרוזה', נדמה לי..."
היה רגע של שתיקה מביכה. שתי הנשים לא אמרו דבר במשך כל
הדו-שיח הקצר. אולי מפני שלא ידעו במי מדובר...
"אני לא מבין", היה זה שוב ג'פרי ודיוויד חש רצון עז לבעוט
בו.
"סיפרת לי שהיא חכמה ואינטליגנטית מאוד. מה פתאום נפרדתם?! זו
הרי בדיוק סוג האישה שאתה רוצה, לא?"
אם היה זה מחוסר טאקט או מתוך כוונה להתגרות בו ובסמנתה
(ששילחה בו כל העת מבטים מחוסרי הבנה) החליט דיוויד להתעלם
ממנו, מודה בלבו למוזיקה המקפיצה שנשמעה פתאום ולקול הבס שאמר:
"כל הזוגיים לרחבה!"
כתפיו של דיוויד התרוממו מאליהן לעברו של ג'פרי והוא משך את
סמנתה בעדינות לרחבת החוף הענקית שהחלה להתמלא במהירות מסחררת
כמעט במאות זוגות, חלקם שתויים למחצה...
"מי זו איב לורנס?"
"לא משנה, סמי. גמרתי אתה מזמן. אם ג'פרי לא היה מזכיר אותה -
לא הייתי נזכר בה כלל."
הוא ידע שזה לא נכון. אבל הוא היה חייב לשקר. לאיש בעולם אסור
לדעת שהיא עדיין קיימת במחשבתו. אפילו לא הוא עצמו...
"היי, דיוויד."
דיוויד נאנח. "יס, ג'פרי?" ניסה לגייס את שארית נימוסיו
הטובים.
"ראית במקרה את ג'ימי דילן?"
"לא, כבר כמה זמן שהבנאדם לא מסתיר ת'נוף."
"אני לא יודע מה אתך, אבל הוא מפסיד מסיבה היסטרית."



שירה ופרוזה פרק 2:
http://stage.co.il/Stories/537236292







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם לצעוק זה
לכעוס, אז ללחוש
זה לאהוב?
במה מרכזית-
המקום בו האי
ודאות חוגגת


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/7/07 14:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוית בן-שוהם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה