במסע בכותרת "את אחיי אנוכי מבקש..." לפולין, היינו משלחת של
ארבעה בתי ספר. בית הספר שלי היה הקבוצה הכי גדולה. רק למען
ההשוואה, היינו בשני אוטובוסים לעומת בית ספר אחר באוטובוס אחד
ושני האחרים באוטובוס אחר. המסע נערך מ-1.11.2006 ועד
9.11.2006 כשנחתנו בארץ.

6.11.2006 יום שני

לא כתבתי כלום מתחילת המסע, לא מתוך חוסר רצון, קצת מעצלנות.
ובכל זאת המחשבות לא נחות לרגע, אולי קצת בלילה, בשינה. ועדיין
לא מבין, לא מבין איך אפשר להיות כל כך מפלצתיים? חסרי כל
רחמים כלפי בני-אדם שכל חטאם היה להיוולד להורים ה"לא נכונים"
מבחינתם של הנאצים.
מחשבות נוראות כמו דמיון של נערים שזקוקים למעט לחם, מחפשים
פתח צר לתקווה בתוך חומות של ייאוש, ניסיונות הישרדות חסרי
סיכוי כמעט. מחשבות איומות כמו: האם אני יכולתי לשרוד את זה?
האם עיניי הירוקות היו מספקות את הנאצים והייתי יכול להתחמק?
האם המזון הדל שסיפקו להם היה יכול להחזיק אותי בכלל? ולמרות
זאת כשמטיילים בוורשה במסלול הגבורה שעברנו בשבת (4.11.06)
בערב, רב שקידש את החיים, קשרית יהודייה שעברה מגטו לגטו
להעביר הודעות, יאנוש קורצ'אק שיכול היה לוותר על המוות אך
התמסרותו לילדים הייתה חזקה מהרצון להינצל, כל סיפורי הגבורה
של ילדים שניווטו בביבים, על מרד גטו וורשה שהטיל אימה על
הנאצים, סיפורים אלו מעלים בי גאווה בעם שלי, שהצליח למרות
הכול לגייס כוחות קלושים ולהילחם כנגד כל הסיכויים בצוררים
הנאצים, רק על מנת שהנאצים לא יהיה העונג להרגם בקלות יתרה, לא
להיות צאן לטווח, אלא עם שנלחם על קיומו.
ביום שישי (3.11.06) היינו בטרבלינקה. 17 אלף אבנים לזכר כל
קהילה יהודית שהובלה לטרבלינקה ולא חזרה. 17 אלף, לא על כל
אדם, לא על כל משפחה, אלא על כל קהילה, קהילה זהו אזור שלם,
עשרות אלפי אנשים!
אתמול היינו במיידנק, עברנו בתאי הגזים, ובניגוד ליהודים לפני
יותר מ-60 שנה, גם יצאנו משם. עברנו בצריף של נעליים, וצריף של
מיטות, ואז הגענו להר האפר. אפרם של עשרות אלפי יהודים שנרצחו
ונשרפה גופתם ולא זכו לקבורה מכובדת. 1000 גופות ביום שרפו
הנאצים, יימח שמם.
הקור פה בפולין לעתים מקפיא עד העצם, אבל אני משתדל לא להתלונן
ולחמם את עצמי בעזרת קפיצות במקום, בדרך כלל אני מצליח. מה גם
שקשה לי להתלונן מבחינה מצפונית כשבדיוק פה, לפני יותר משישים
שנה, הלכו אנשים לבושים בקושי בלי האפשרות להתלונן.
בעודי כותב שורות אלו, אנחנו נוסעים מלובלין לקרקוב. בדרך
עוברים דרך בית קברות קטן ועתיק. בית כנסת נטוש ואינני יודע
לאן עוד נגיע ולאן עוד מועדות פנינו היום. אבל אני יודע שאני
לא אשכח לעולם את הזוועות שהנאצים עשו פה, ואסור שהזוועות
יישכחו.
בינתיים, תוך כדי קליטת הנתונים הנוראים למוח ותוך כדי
הנסיעות, עולים הגעגועים למשפחה ולחברה, וזה נכון שכשנוסעים
לפולין לומדים להעריך יותר את מדינתנו ישראל, ואת החיים!

בארץ קרה, רחוק מהמולדת
תר אחר הזיכרון
אתר אחר אתר, מעלה תמונה כואבת
מזועזע, ואני לא הראשון

המשך השיר: http://stage.co.il/Stories/537229698

יום חמישי 9.11.2006

הנה המסע הארוך שנראה כאילו החל רק אתמול הגיע לקצו, אנחנו
במטוס בחזרה הביתה. השעה 3:05, שעון ישראל.
ננחת ככל הנראה בסביבות 4 לפנות בוקר. הגעגועים לחברה ולמשפחה
מרובים, הכאב והזוועות מאחורינו אך לנצח יהדהדו בראשי...
ביום שלישי (7.11.06) היינו באושוויץ-בירקנאו. הכול היה מזעזע,
אך לא בכיתי. התרגשתי, התהפכה לי הבטן, הייתי עצוב, אך לא
בכיתי. אפילו שההתרגשות לאורך כל המסע הייתה עצומה, רק שיר
אחד, שניצולת שואה הקדישה לאחיה, הוציא לי דמעות מהעיניים, הוא
באמת ריגש אותי וגרם לי להבין אף יותר כמה משפחתי, ביניהם
אחיי, חשובים לי.
בערב היה טקס לכבוד חסידי אומות העולם, שהיה לי הכבוד להשתתף
בו ואז היו שירים ארץ ישראליים, שירה בציבור ששימחה כמעט את
כולם, והצלחתי לגרום למישהי שהעידה על עצמה על חוסר פטריוטיות
ולא התחברה לשירים, שתשיר ותשמח. אחרי הכול, אין לנו ארץ אחרת.
ואין מקום שבו נוכל להרגיש בטוחים יותר מאשר מדינתנו, על אף כל
צרותיה.
ביום רביעי היו טיולים בקרקוב, והתחלנו להרגיש את הנסיעה הביתה
מתקרבת, ועכשיו סוף כל סוף חוזרים הביתה, ועל אף שהמסע היה חלק
חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיי, מעולם לא שמחתי כל כך לשוב
לישראל, הביתה, למשפחתי ולאהובתי, שגעגועיי אליה בוערים בי כמו
אש בשדה קוצים, כמו מגמה בפתחו של הר געש, פשוט עומד להתפרץ.
אז עכשיו אני כמעט בבית, פטריוט מתמיד, ציוני מתמיד, גאה
ביהדותי מתמיד ומתגעגע מתמיד.
מיד כשנעלה לאוטובוסים בישראל יהיה זה
                                  סוף המסע.

שירים בהקשר מסע פולין:
הקור המקפיא: http://stage.co.il/Stories/537229786
שיר געגועים לאהובתי: http://stage.co.il/Stories/537229787