האופניים למטה. השרשרת נעלה. המפתח כבר בכיס, נותר רק לשלוף את
התיק ובלי משים דלת הפלדה תיטרק.
צעדים, צעדים עייפים, אולי גם מעייפים. להמתין.
שוב ההמתנה, המעלית עולה.
היא כמעט ולא יורדת, זו קומה גבוהה, המתנה.
הנה היא מגיעה. להיכנס אליה, ללחוץ על הכפתור, הלב נלחץ פנימה,
הדלת באיטיות שלה תשקיט אותו. והנה זה קורה: היא יורדת ואני
עולה.
הדלת גם נפתחת. פנים שאני מזהה. לחייך? או לא? איך לדאוג שהדלת
תישאר פתוחה?
מישהו נמצא גם בחדר כביסה. שוב הדלת אוטומטית. תיפתח או לא?
והאופניים - כאן!
להתיישב, הנה עוברים להם העוברים ושבים. עוד פנים, ואני ברוח
סערה כבר על המידרכות עולה, בדהרה, לכיוון מדויק, יעד מוגדר.
האומנם? הרי הוא מוגדר גאוגרפית, אך האם יש לו גם מקום בנפשי?
לא חשוב. להציץ בשעון. יש לי עוד אוויר, אני מביטה בשמיים
המעוננים של עיר התעשייה. ואצה לי הדרך, אולי אזכר במשהו יותר
מלבב מהרגע, מהמירוץ הזה, אולי אתפוס את הרגע בעודי במירוץ נגד
עצמי על האופניים, להשיג קצת תחושות של אהבה וחיבור ורגש.
חולף לו איש בוהה, אולי הוא יזכיר לי משהו במרחב הבהייה שלו.
איזה קצב יש לרוטינת החיים שנוצרה לה פה, אולי של ההולכים
ושבים ואולי של יושבי הקרטונים. אני - משהו ממושג אחרת -
גייג'ין (אורח ביפן שהוא לא יפני) על האופניים שלי.
אולי זו מגמה תדמיתית, אבל כאן נאמר לי, אין מקום ל"קופים
עצלנים, יושבים בטל", אפילו חסרי הבית, הגרים בקרטונים ושמיכות
וכלבים קטנים לחמם, הקרטונים מגוננים עליהם, והם מחפשים פחיות,
בקבוקים וקרטונים כל היום.
זהו זה, מתקרב מקום היעד שלי, שם תחלוף לה דקה, לעיתים, כמו
שעה שלמה (אסור לעבוד רק בשביל כסף, צריך לאהוב את מה
שעושים).
ואני המצאתי לי שאני אוהבת את הפלירטוטים, את כמויות האלכוהול
והשקרים שגופי ספג.
מהאופניים המיושנים אל המעלית המתקדמת, אל "אולם הקונצרטים"
המקום דומה בעיני יותר לאולפן צילום עם משקיעים גדולים
מאחוריו, כשהוא בסך הכל מועדון ארוח ברמה טובה, היאקוזה
(המאפיה היפנית) הם המנהלים של המועדון הזה.

עברתי ביעף המוני מסעדות, עם עיצובים גרנדיוזים בחלקם, הכניסה
גורמת לי לרצות לראות מה יש בפנים.
הריכוז חשוב על האופניים, איזון, לפלס דרך בין מכוניות והרבה
אנשים.
בסך הכל - אני לתקופה לא קצרה ולא ארוכה, רק מנסה להרוויח כסף
לא חוקי. "אבל כולם וכולן עושים את זה" - זה לא מנחם, אני
מרגישה גזלנית ולפעמים "נגזלת".
אני נכנסת לשבילים צרים עמוסים באורות ואנשים.
השבילים כבר כמעט מוכרים לי ובל זאת כל יום כמו חדש.
הנה שיכור, ואישה תומכת בו בעקב ננעץ.
עגלת האוכל המקומי בסביבה, אני מריחה וחולפת על פניה, תמנונים
עטופים בבצק. "יאמי יאמי"
זהו, הסתכלתי בשעון. הרגשה שהזמן נגמר.
אני מזכירה לעצמי את היציבה ואת רוח המקום והתקופה ומשדלת את
עצמי לקשור את האופניים, לרדת מהם ולזנק אל הדקה האחרונה.
שוב נזכרת ברגליים, עכשיו עייפותן קצת מרוחקת, הן פוסעות ברעש
אל המעלית, ואני איתם, מן הסתם.
ללחוץ, לחכות. להביט במראה, בשעון, בבריה חטופה, בדלת, שיש
סיכוי שחבורה שלמה של "אייפים" (זה סוג הקופים, שעובד, ולא
מתמרד) תצא ממנה, בהבעה מנצחת.

מי רואה מה. אני רואה את פניו של המנהל, מביט בשעון, בכרטיס,
מתעדכן, מעדכן, ועושה עם הראש תנועה, לפעמים מלווה בהברה לא
מובנה.
להתלבש, להתפאר, הגעת בזמן.
היום עבר בשלום.

לחלק השני: http://stage.co.il/Stories/555938