זהו. הסתכלתי בשעון. להיות יציבה, לנגב את הזיעה, להתעשת על מה
שהדחקתי שאני עומדת לעשות. עוד יום שאני עושה את זה.
האם השעון מדויק? אם אני מאחרת הפסדתי שעת עבודה, לפי החוקים
הנוקשים וחסרי פתח מילוט, במקום הזה.
אני צריכה מקום לאופניים, בין כל הזוגות הצפופים, הנה כבר
מביטים בי, עכשיו אין לי ברירה, אני במלכודת תפיסת האישון של
אדם מהודר ומחוייט, שלא מפריעה לו לתדמית עובדת שיכרותו
הפתטית, תנועותיו, האנרגיה הבלתי נשלטת שלו, שיכולה ברגע, אני
רואה לפי העיניים המנצנצות, להפוך לאגרסיביות מסוכנת.
עכשיו מקום העבודה שלי, נראה כמו מקום מוגן, ברגע שהרגליים שלי
משנות את מיקומן מהפדלים, לרצפת האספלט השחורה, המפוייחת
והריאלית כל-כך, אני מניעה את עצמי להנות מהמחשבה על מיזוג
אוויר ומקום נקי ואלגנטי שיש לו איטום מוחלט בפני מי שלא
משלם.
כמה פרדוקסלי עניין ההנאה והמבוכה שבי.

לנעול את האופניים, המשהו האישי שלי, שאני מאנישה עליו תכונות
של כלב.
אני נועלת אותם בשלווה, תנועות שאמורות להראות איטיות כלפי חוץ
עם מגמתיות של מהירות, אני עדיין בתוך האישון של השיכור, שיהיה
לי כבר סמל לכל הערב.
בשניות האלה של השלווה המדומה, אני מריצה בראש דקות שלמות
שעלולות לגרום לי לפספס את המעלית ואת הדלת הכבדה ואת האיש
בחליפה, שאני כבר מכירה, זה שמחתים אותי כשאני מגיעה, אני מנסה
לדמיין שזה סטודיו לצילום, האמת, שבלי לחשוב יותר מדי זה הרקע
שלי למקום הזה, מין מקום חשוך שמואר באורות חזקים ובתור אחת
שעישנה לא מעט מסם האהבה והשלווה, אני יכולה לקרא להם: אורות
אכזריים.

כשאני צועדת לכיוון המעלית, אני מרגישה כמה הרגליים שלי כבדות,
כאילו הייתי קפואה כל הנסיעה ועכשיו צריך להפשיר, לשחרר
ולהתאים את השרירים למצב הליכה, עמידה או ישיבה.
השרירים מחכים לפקודה.
רגע, אני עוד לא יושבת, לצערי. הצעדים שלי מזכירים לי אותי
הולכת בנעליים מלאות בוץ, בשביל לתפוס צפרדעים קטנות, בדלי של
ים.
אני נכנסת למעלית שמגיעה ראשונה, עכשיו אני בדביקות של אנשים
וזמן, בתנופה אני מושכת את הדלת הכבדה, בהיכנסי לא הצלחתי לשים
פנים של כל-יכולה, הפסדתי גם דקה שלמה, זה יתבטא כחלק מהעונשים
בסוף החודש.