זהו פאנפיק משלים של "אמנסליזם", שגם מופיע בדף היוצר שלי.
כדאי לקרוא את אמנסליזם קודם.
http://stage.co.il/Stories/500797

שפתותיהם נפגשו בערבוביה כחולה-ירוקה, כמו עצב וקנאה וייאוש.
שלושתם נמסכו בדראקו בעת שניסה לנתץ את הנער האחר בנשיקה,
כאילו היה פסל קרח הנמס ממגע.
עורו של נוויל היה לח מעט תחת אצבעותיו, ולמרבה ההפתעה הוא לא
נרתע. הרי הרתעתו הייתה הכוונה העיקרית של דראקו מלכתחילה:
לונגבוטום קיבל איזשהו רושם מוטעה בעניין יתרון שיש לו על
דראקו. כאילו ידע על קנוקנות, תפרחות ומים היה הדבר עליו מושתת
העולם. אם לא תשקה אותם יותר מדי, הם אמורים להתאושש בתוך
יומיים. ובכן, ספק אם לונגבוטום יתאושש בתוך יומיים. לוציוס
אמר איזה משפט פעם - משהו עתיק וסתום, מסוג הדברים שלוציוס
אומר: "שנאה אינה ההפך מאהבה - ההיפך האמיתי הוא אדישות."
נוויל "גלגל חמישי" לונגבוטום ודאי למד זאת היטב, אם כי מוחו
הקטן לא ידע לנסח זאת בצורה מדויקת. הוא היה משמעותי כפיסת מוך
באוויר.
בכל זאת, פיסת המוך הזו עזרה לדראקו - חפרה בזהירות, השקתה
וזיבלה למענו, רק פעם אחת, כאילו באמת אכפת לו. אולי באמת היה
אכפת לו.
לדראקו זה לא שינה: הילד העז להפגין ביטחון עצמי בסביבתו של
דראקו מאלפוי. כאילו נוויל ידע מה הוא עושה ודראקו... דראקו
לא. זו הייתה האמת, נכון, אבל דראקו לא התכוון לתת ללונגבוטום
לדעת את זה.
בכל מקרה, מרגע שאמר כי דראקו לא יכול לפגוע בו, גורלו נחרץ.
עשרות קללות חלפו בראשו של דראקו: כואבות, מגדילות או מעלימות
- אך אף אחת מהן לא הייתה יכולה לפגוע כמו אותו ידע בסיסי
שלונגבוטום אינו אהוב ואינו מעניין, אף לא את מי שהחשיב
חבריו.
חיוך שיחק בזוויות פיו של דראקו לפני שניות אחדות. כשהוא
משועשע מהאירוניה שבמצב, בחר להתקרב לנוויל ולהראות לו שגם
שנאה היא רגש. אותו רגש, אצל דראקו, גרם לצורך לפגוע, להרוס.
אצל לונגבוטום, שנאה כזו ודאי תגרור בושה וסלידה לאחר מכן.
אולי זו הייתה הסיבה להפתעתו המסוימת של דראקו כעת, כשביצע את
המהלך המכריע. דראקו ציפה כי תהיה זו אבדה קדברה לחוסנו של
הנער האחר, אך הסתבר שיצר מין סוג של אימפריוס. ידו של נוויל,
תחת כישוף סמוי, רפרפה על צווארו של דראקו והוא הבין כי חומות
הזכוכית נמחו בליטוף מהוסס.
זה היה הרגע בו בחר דראקו להתרחק: אוסף את שברי הזכוכית שלו
ועורם אותם מחדש כדי שיחצצו בינו לבין מי שראוי להישמר הרחק.
דמעות ריצדו על פניו של לונגבוטום בעוד שפתיו של דראקו, אדומות
מעט, נפשקו לחיוך. דראקו מחה את אחיותיהן של הדמעות הללו רק
שניות לפני כן, והרוח עוד הייתה קרירה על קצות אצבעותיו.
האוויר נדמה לרצד.
"תראה אותך, לונגבוטום," אמר דראקו, משקם את המחיצה ביניהם,
"חתיכת זבל. שבור לרסיסים כמו מראה. אתה הרבה יותר משבע שנים
של מזל רע, ילד. עכשיו לך תבכה לפוטר..."
והוא מחה את שפתיו, טועם מליחות דמעות שלא היו שלו, ויצא.
רק לאחר שהתרחק מהחממה, שוכח מצמחים וזוכר רק פנים עגולות
מביטות בו בחמישה סוגי מבט, חשב דראקו על מעשיו. נוויל
לונגבוטום היה האדם הראשון שלא נרתע ממגעו של דראקו: כולם חשבו
כי בני משפחת מאלפוי הם פסלי קרח וארס ועלי כותרת - רחוקים,
עדינים, מסוכנים מכדי לגעת בהם.
נוויל היה צמא עד כדי שתיית רעל, ולפתע עלה על דעתו של דראקו
כי ברסיסי המראה של נוויל משתקפת דמות, חיוורת ובהירת שיער,
המרעילה ערוגת ירק למרות הכמיהה לקטוף את תנובתה.