חממה מספר ארבע הייתה לוהטת כמו כעס בעת שנוויל עשה את דרכו
מבעד לדלתות הזכוכית. העובדה כי שלג זיגג את צמרות העצים ביער
האסור, לא השפיעה כהוא-זה על הטמפרטורה בתוך החממה. מפלים של
בקבוקי-עלה ירקרקים כיסו על המעברים; ווילונות של פוטוסינתזה.
הוא התנהל בינות לעציצים ומנבטות עד לאגף מבודד אחד, בו נשמרו
הפרויקטים של תלמידי הכיתות המתקדמות.
הצמחים בחממה השמיעו רחשים עמומים, אבל נוויל היה רגיל לכך.
כשדפיקות קלות ונענועי עלים משמשים לו כמוזיקת רקע, חפר
בזהירות מסביב לפקעת אירוס הגחליליות שלו והשקה בכמה טיפות דבש
מהול. הצמחים התקדמו יפה, והוא זכה לתשבוחות מפרופסור ספראוט.

הפרויקטים של תלמידי תורת-הצמחים ברמות הכשיפיומטריות תמיד היו
מורכבים: היה עליהם לבחור בצמח כלשהו אשר קיים יחסי גומלין עם
צמח אחר, להשיג זרעים ולהנביט אותם - כאשר כל הצמחים צריכים
לשגשג על מנת שהסביבה תישמר יציבה. נוויל טיפל היטב באירוס
הגחליליות, ואף שלזחלילה עוד לא נבטו קנוקנות עבות מספיק, הוא
חשב שהכול הולך די טוב.
הוא גזם בזהירות את חוטי המשי של הזחלילה, אשר כרכו עצמם סביב
נבט האירוס בדיוק במקומות הלא-נכונים. נוויל התכוון ללכת משם
כאשר התברר לו כי עלי הצמחים אמנם מרשרשים, אבל בדרך כלל אינם
נוהגים לקלל את אימא אדמה וכל בניה.
נוויל הניח את המספריים והתגנב באיטיות אל עבר קצה השני של
החממה. ליד מחיצת עץ השתופפה דמות בגלימה מלוכלכת, שני מגשי
הנבטה לרגליה והיא נאנחת בייאוש. קווצות שיער בהיר נפלו על
פניה החיוורים ונוויל נשנק כשהבין שמדובר בדראקו מאלפוי.
"לעזאזל," מלמל מאלפוי אל שאריות הצמח שבמגש. פניו היו סמוקים
מעט, חציים חבוי מתחת למסך של שיער, ונוויל הביט במעט הגלוי
תוך רצון עז להסתלק משם. בה בעת, נוויל נוכח כי מראהו של דראקו
מאלפוי המתוסכל - כפי שחש הוא עצמו לעיתים קרובות כל כך - היה
מרתק. מאלפוי, שלא הרגיש כי בוהים בו, לקח מספריים וקצץ ללא
רחם בשתילים הספורים שלפניו.
"למה - " אמר דראקו, דוקר עם כל מילה באדמה המדושנת-מדי
שלפניו, "אתם - לא - צומחים?"
נוויל, ממקומו שמאחורי המחיצה, חש בשמחה לאיד מתפשטת בקרבו.
התפרצותה נקטעה על ידי רצף של מלמולים מצד הנער השני:
"אבא יהרוג אותי אם אכשל," הוא לחשש לעצמו בזעם נחשי-כמעט,
"למה בכלל לקחתי את המקצוע הזה? עשרים הפלפאפים מחורבנים ואני.
מבריק ממש. תצמחו, לעזאזל!" צעק על הצמחים ששרדו את הדקירות.
נוויל לקח נשימה עמוקה, הבליג על פחדיו ויצא ממחבואו.
"הם יצמחו אם תשים אותם בצל," הוא אמר. מאלפוי הביט בדובר וקם
מיד על רגליו. כשהוא מבריש במהירות את גלימתו, נעץ בנוויל מבט
מתנשא, נהנה מיתרון של חמישה סנטימטרים לפחות.
"מה אתה מבין בזה, לונגבוטום?"
"אני מבין שאם תשים את הצמח בצל ותחליף את האדמה, מפני שחנקת
את הכול עם דשן, הוא ינבוט - ולא תצטרך להיכשל בתורת הצמחים."
אמר נוויל בפשטות, מנסה להישמע אמיץ מכפי שחש. "לא שאכפת לי אם
תיכשל בתורת הצמחים," הוסיף.
דראקו הביט בנער השני משך כמה שניות, מחכה שיילך. כשתקוותיו
התבדו, הרים את המגשים ועשה את דרכו אל עבר האגף בו נחו
הפרויקטים של ההפלפאפים המחורבנים. הוא מצא סככת הצללה פנויה
יחסית והציב תחתיה את מגשי ההנבטה.
"ובכן, למה אתה מחכה, לונגבוטום?" אמר כששם לב שנוויל עוקב
אחריו בעניין, עיניו חומות-ירקרקות כמו אדמה. דראקו רצה לדרוך
על שניהם. "הסתלק מכאן."
"אתה צריך להחליף את האדמה," אמר נוויל, "יותר מדי דשן הורג
אותם. בכלל, אפונה ספרטנית לא צריכה דשן."
דראקו, ששכח כי ספרטנים מסתפקים במועט, דאג קודם-לכן להציף את
האפונה בדשן מזן משובח. הוא היה כמעט נבוך לראות את הבעת
הזלזול על פניו של לונגבוטום. נוויל, מצידו, צפה בדראקו עובד
בפה פתוח מעט, מתנשם באיטיות. כעת ניסה דראקו להרים את הצמחים
העדינים בעזרת כף גינה; אכזבתו הייתה מרה כשתלש את שורשיהם של
שניים מתוך חמשת האומללים ששרדו.
מאחוריו, התיישב נוויל על הקרקע. הבעה מוזרה, מרותקת, הופיעה
על פניו. עיניו קדחו חורים בעורפו של הנער האחר ודראקו השתוקק
שיתרחק ממנו. הוא ישב במרחק לא נוח; כאילו קרוב מדי. כשנשען
לאחור, קיבל הסלית'ריני את התחושה המטרידה כי הוא פולש למרחב
האישי של אדם אחר.
דראקו תלש את שורשיו של צמח שלישי כיוון שעסוק היה בלרגוז על
כך שאויבו (לא, לא אויבו. לונגבוטום היה נחות מכדי להיחשב
לכזה) נמצא בסמיכות כה גדולה אליו.
"אתה עושה את זה לא נכון," אמר לונגבוטום. דראקו חש בעקיצה
מסוימת אך החליט שהתעלמות תהיה התגובה הטובה ביותר. "זוז, אני
אראה לך." יהירות מוזרה בצבצה בקולו של נוויל, כמו קיסוס רעיל
שנבט לפתע באדמת מרעה. דראקו שנא כל הברה שלו.
גם נוויל לא הכיר את התחושה המוזרה שפיעמה בו. הוא היה טוב
בתורת הצמחים וידע שהוא כזה - אך מעולם לא עלה בו הצורך להפגין
זאת. הוא עזר לחבריו בגריפינדור אם התקשו (מדי פעם צריך היה
להרגיע צמחים טורפים לוחמניים במיוחד), אך הם היו עושים זאת
למענו בכל מקצוע אחר.
כאן הוא הרגיש תחושה של עליונות: צדיק שמתעלה מעל לרגשותיו
ועוזר לאויבו המושבע. הנאה שקטה פעפעה בו למראה דראקו העצבני
והמתוסכל. מילה -  מילה אחת, הייתה יכולה לשבור את מאלפוי,
ונוויל שאב סיפוק מיכולתו לומר אותה בכל עת, אם רק יחפוץ. בכל
זאת, חלק ממנו רצה לעזור למאלפוי, שמישהו יעזור למאלפוי: הוא
רצה להחזיר את המצב לקדמותו - שכן בעולם כמות שהכיר אותו נוויל
היה הוא, נוויל, זבוב בשלולית החיים ודראקו צפרדע מורעבת.
נוויל השתוקק לנורמאלי. עולמו החרב היה הכול מלבד זאת.
מאלפוי לא אמר דבר כשהניח מידו את הכף ונעמד במרחק בטוח
מנוויל. בינתיים, הוציא נוויל את השתילים, והחליף את האדמה
העשירה-מדי באדמת כורכר יבשושית. לאחר מכן נטע אותם בחזרה,
מכסה על השורשים הדקים בזהירות של אם.
"זהו," אמר לבסוף, "אם לא תשקה אותם יותר מדי, הם אמורים
להתאושש בתוך יומיים."
מאלפוי נחר בבוז. "יופי, לונגבוטום. הצלחת להגן על חסרי הישע.
גורם לך להרגיש קצת כמו פוטר?" הבלגה, החליט דראקו לבסוף,
תגרור הסלמה של מצבו החברתי.
"על מה אתה מדבר?" שאל נוויל, מופתע מעט. הוא אמנם לא ציפה
לאסירות תודה, אבל לפחות חשב על הפסקת אש זמנית.
"אני מדבר על זה שיצור מטומטם כמוך מסוגל לחשוב שהיכולת להנביט
איזה עשב תקנה לו מעמד חברתי - לא מעמד, בעצם, אבל שמץ של
שייכות, שברור שאין לך. כי אם היה לך מושג איך זה להיות שייך
לאנשהו, היית מודע לעובדה שהצמחים הם היחידים שמסוגלים לסבול
אותך."
נוויל לא ענה. עומד במקומו, נעץ מבט בשתילי האפונה הספרטנית
שרטטו קלות במגש ההנבטה, שואבים אנרגיה מהכורכר. דראקו, שמח
להשיב את המצב על כנו, המשיך בשטף:
"כלומר, עשה לי טובה - מה גורם לך לחשוב שטיפ ורבע בגינון
יגרמו לי להקשיב לך? או בגלל, לירוק לכיוון שלך? זה שפוטר
והחברים המטומטמים שלו מעמידים פנים שהם גם חברים שלך רק בגלל
שאתה מצמיח להם איזו יבלית, לא אומר שכולם עושים את זה. רובנו,
תודה למרלין, לא מתנהגים כמו פוטר."
נוויל לקח עוד נשימה עמוקה, שואף לתוכו לחות ודשן.
"הארי והרמיוני הם חברים טובים יותר ממה שאי פעם יהיו לך,
מאלפוי!" הוא ניסה, קולו התרומם עם כל מילה, "אם רק בגלל שהם
יודעים להעריך עזרה כשמישהו נותן להם אותה."
"עזרה?" שאל מאלפוי. בניגוד לנוויל, קולו נשאר רגוע לחלוטין.
הוא צחק ברכות, "ביום שבו תלך ותתלה את עצמך זו תהיה עזרה
לכולנו. כרגע זה היה רק שירות לסביבה. כלומר, אתה באמת רוצה
שאראה פחות טוב ממך? אנשים עוד יתחילו לצפות ממך לדברים ומאוד
יתאכזבו לגלות שאתה לא שווה יותר מחצי לשלוש בערימת אשפה."
"אתה לא יכול לפגוע בי, מאלפוי!" קרא נוויל, חש עצמו ילדותי
יותר ויותר. הוא מעולם לא היה טוב בהטחת עלבונות. הוא תמיד
העדיף להתעלם מהם או לעבור ישר לאגרופים, כיוון שהיה לו אמון
רב יותר בידיו מאשר בשכלו. דמעות תסכול בצבצו בזוויות עיניו
והוא היה נחוש בדעתו שלא להניח מאלפוי לראות אותן. "אתה לא
מעניין לי את קצה השרביט."
"הו," אמר דראקו, מתקרב אליו לפתע. קולו לא עלה על לחישה. "אבל
אני רואה שאתה כבר מתפרק לחתיכות כמו ילד בן חמש. חשבתי שכמה
שנים עם הורים פסיכים וחברים כמו שלך יקנו לך קצת עמידות
נפשית. אולי עוד מישהו צריך להתפגר בשביל שלא תבכה על כל דבר
קטן."
נוויל ניצב מול דראקו, מתעלם מקיומו. כשהוא עוצם את עיניו
לרגע, דמיין את הרמיוני, מורה לו 'להתעלם ממאלפוי' כפי שעשתה
משך שנים. קולה הרגוע, ההגיוני, נסך בו כוח.
האוויר רווי הלחות ששאף לריאותיו הזין אותו לא פחות מאשר את
הצמחים סביבו. זו הייתה הממלכה שלו ושום דראקו מאלפוי לא הולך
לגרום לו לשנוא לבוא לכאן.
"מאלפוי," אמר, זיכרון האפונה הספרטנית מתפוגג לענן לא-נעים
בפניו. הוא התחרט שבכלל אמר משהו. "אתה הולך לצאת עכשיו מהחממה
הזאת או שאתה הולך להצטער על זה. אני מתכוון לזה." הוסיף
במהירות, מגשש אחר שרביטו.
"הו, לונגבוטום הפצפוני. מנסה לאיים? אני לא זז מכאן, ולא משנה
מה אתה, ספראוט, פוטר או כל עולם הקסמים המזוין שלך הולך להגיד
על זה. אני יכול להכאיב לך בדרכים שלא ידעת שקיימות." מפי
מאלפוי, נשמע האיום מעט יותר מרשים. ידו של נוויל נסגרה סביב
השרביט שבכיסו. הוא עמד לשלוף אותו ולהטיל קללה כלשהי כשדראקו
סגר את המרחק ביניהם והצמיד את שפתיו הדקות לאלו של נוויל, אשר
עוד לא מצא תשובה.
נוויל יזכור זאת היטב שנים אחר כך: האוויר היה כחול מלילה
ומעצב; חרקים עופפו באור התמידי שהציף את החממה - אור שנראה לו
כהה מדי לפתע. הוא חש בשפתיו הרכות של דראקו מכסות על שפתיו
שלו, הסדוקות. ידיו של נוויל נשארו צמודות לגופו, אחת מהן עוד
מחזיקה בשרביט, בעוד הנער השני אוחז בפניו בחוזקה. כשידו האחת
של דראקו ליטפה את צווארו בצורה שהעבירה בו צמרמורת, נוויל
הבין כי הוא בוכה. דמעות התערבבו בזיעה ואגודליו של דראקו מחו
את שתיהן בעת שהעמיק את הנשיקה.
איש מעולם לא נגע כך בנוויל, בצורה מרעידה וכואבת שגרמה לו
להיאנח ולחשוש שמא ברכיו אינן מסוגלות לשאת אותו. הוא לא חשב
כי הנשיקה הראשונה שלו תהיה כזו: הוא לא ידע שאפשר להרגיש כל
כך הרבה בשנייה בודדת. העובדה כי היה זה נער אחר גרמה לו לחשוב
על דברים אודותיהם מעולם לא חשב קודם לכן. כששנאה ותמיהה
מתערבבות בו, הרים נוויל את זרועו כדי לגעת בנער השני. זה היה
הרגע בו נסוג מאלפוי בחדות, פולט נשימה מהירה ומגחכת.
כשברכיו כושלות לבסוף, צנח נוויל על הקרקע, מתנשם בכבדות
ומושיט יד מלוכלכת למחות את דמעותיו. הוא התכוון להגיד משהו
(אם כי לא היה בטוח מה) בעת שדראקו קרא בציוץ לעגני: "אתה לא
יכול לפגוע בי," ציטט, מבט נורא שפוך על פניו, "תראה אותך,
לונגבוטום - חתיכת זבל. שבור לרסיסים כמו מראה. אתה הרבה יותר
משבע שנים של מזל רע, ילד. עכשיו לך תבכה לפוטר..." וכשהוא
מוחה את שפתיו בגועל, יצא דראקו מהחממה - מפיל בדרך את אחת
מעבודות הגמר של ההפלפאפים.
נוויל, מפרקי אצבעותיו מלבינים, עצם את עיניו, מחכה שנשימתו
תתייצב. הדמעות זלגו על פניו בקצב אחיד והוא כבר לא התאמץ
למחותן. מאלפוי לקח ממנו את החממה: המקום היחיד בו הרגיש בטוח,
בו ידע כי הוא עושה משהו נכון. האוויר התקרר לפתע ומשב רוח
עדין צינן את פניו. הוא פקח עיניים כדי לבהות בקרקעיתה הלחה של
אדנית - זו שהביטה בו בחזרה בירוק וחום. היא ראתה אותו מתעלה,
והיא ראתה אותו נופל. הוא תהה האם הצמחים נהנו מההופעה. נוויל
היה נחוש בדעתו שלא לתת למאלפוי לנצח. הצמחים היו שלו. הוא
זרע, גידל, גזם ויצר דברים מופלאים עם קצת סבלנות ותשומת לב.
הוא העניק אותם לצמחים; הארי והרמיוני העניקו אותם לו.
הוא קם, ליקק את שפתיו (נדמה היה לו כי משהו חומצי, ארסי, דבק
בהן) וכיבה את האורות. מאחד המדפים, זהר אליו צמח מכושף באלפי
נקודות אור זעירות וירקרקות. סביבו היה כרוך דבר-מה שנראה
כעבותות קטיפה שחורה, זרועה כוכבים. הפרויקט שלו פרח לבסוף.
צמחי בצל צומחים נובלים ונעלמים למשך שנים שלמות עד שהם
מסוגלים לפרוח שוב - כמו אירוס; כמו צבעוני. נבלתי היום, חשב,
אבל בקרוב אפשר יהיה לפרוח שוב.