[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
מושבת שוררים

"אל תשאלי מה קרה," אומרת מירב ונכנסת למכונית. אני כבר מכירה
את הפתיחה, אבל  מצב הרוח  שלי לא כזה איי י יי, אז אני  רק
מתניעה ואומרת, "את בטח תספרי לי". היא, מירב, אינה שומעת.
מניפה ידיים והופלה נופלת לתוך הסיפור. אפילו את הרטיבות
מרגישים בקולה, מהדוד-שמש שהתפוצץ.

..."אז ככה, קודם התפוצץ הדוד שמש והרס להם את השטיחים, לא
שהיו משהו, ומזל שיש לי עדיין ביטוח על הדירה, ואחר כך היה
פיצוץ בקיר והמים חדרו ונהרסו ארונות המטבח ואני כבר חיכיתי
לפיצוץ השלישי, אבל אז הם הודיעו לי שהם עוזבים."
חשתי את הצער בקולה. "החליטו לעזוב בגלל הדוד שמש או בגלל
הפיצוץ בצינור?"
"לא ולא," עונה מירב וקולה נסדק, "החליטו לעזוב, כי היה חסר לי
אסון שלישי, אבל בעיקר בגלל שהם דתיים." אני חושבת שמירב שכחה
לחייך, כי המרירות בקולה בולטת יותר מקודם.

"דתיים? הדיירים שלך דתיים. אבל גם קודם היו דתיים. הם שבע
שנים אצלך, לא?"
"כך בדיוק, את מבינה, ודווקא היו בסדר גמור. לא עשו צרות
ושילמו בזמן ובכלל. ועכשיו בגלל שהם דתיים והחליטו שרוצים לגור
ליד בית כנסת, תקעו אותי. כלומר הייתי תקועה. ולמי יש זמן
וסבלנות למתווך והכל אז פרסמתי מודעה בעיתונים, גם במעריב וגם
בעיתון הרוסי הזה, אבל כל מי שצלצל, ולא היו כל כך הרבה, מיד
שאל יש מעלית, יש מזגן, וטרק לי את הטלפון בפרצוף."

אני יכולה רק להשתתף בצערה, אבל בכל זאת שואלת, "נו?"
"מה עשיתי, מה שכולם עושים. הדפסתי כמה מודעות. ביקשתי
מהמזכירה שלי שתתרגם לי אותן לרוסית וביום שישי החם הזה, לפני
שלושה שבועות, הלכתי להדביק. מה אני אגיד לך, היה חם נורא.
נורא חם, ואחרי שלוש מודעות, נדלקו הסנדלים על  הרגליים שלי
ועשו לי שלפוחיות, והרגשתי סוף העולם. אבל למזלי, בכניסה לאחד
הבתים ראיתי שני נערים יושבים ומלקקים ארטיק."

מה זה שייך לסיפור, אני שואלת את עצמי, אבל לא מפריעה. לפעמים
עדיף לשתוק כי זה מיד מגיע. "הם דווקא היו נחמדים ואדיבים
כאלה. מיד ראיתי שהם רוסים. הציעו את עזרתם במחיר מצחיק של 10
שקלים לאדם, כלומר לילד, כלומר לנער."

"עשרה שקלים, זה הכל? והסכמת לתת להם?"
"כמובן שהסכמתי. בשלב זה של החיים אני חושבת שהייתי מוכנה
למכור את הנשמה שלי אז כמובן שהסכמתי. בהתחלה קצת נלחצתי, אבל
אחר-כך חשבתי מה יש לי כבר להפסיד. יום שישי בצהריים, חם לוהט.
אז ידביקו פחות מודעות ממני ולא יהיה כל כך ישר, אז מה. הראיתי
להם איפה להדביק, השארתי להם את המודעות ונייר דבק שקוף, עקבתי
אחריהם וראיתי שהם עושים עבודה טובה, אז נכנסתי לאוטו והביתה.
בדרך כבר היה לי טלפון של אחת נחמדה כזו. שלא הפריע לה שאין
מעלית, אבל היא הייתה מהעיתון הרוסי."

"אה, זו ששכרה את הדירה," אני מלחיצה מילה, "אז מה הבעיה?" אני
מציצה בה מהצד והפעם באמת לא מבינה את הראש אם הייתה שומעת את
הצרות שלי, אבל ניחא.
"מה הבעיה, את שואלת? לא תאמיני, אבל אתמול בערב קיבלתי מכתב
חמוד כזה מאם המושבות. הצמידו לי קנס."
"קנס?" אני מרימה גבה, "על העסקת קטינים?"
"מה פתאום, על מודעות שהדביקו, על, אני לא יודעת מה. הצעירים
האלה עברו על איזה חוק עזר עירוני ואני אכלתי אותה, מה זה
אכלתי אותה, בגדול ובלי מלח."
"ולא ידעת שאסור להדביק?"
"תראי, לא יודעת על מה הם הדביקו, את ידעת? אני אמרתי להם
להדביק בחדרי מדרגות ואת רואה מה נהיה? 600 שקל דפקו לי
המאניקים האלה, בטח חסר להם בקופה, אז רוצים לעשות בוחטה על
חשבוני..."
"אז מה, את הולכת למלא להם את הקופה?"
"לא יודעת, קודם כל אכעס קצת, ואחר כך נראה. אני כל כך מבואסת
שבא לי לפוצץ מישהו. מה את היית עושה, הולכת למאסר?"
"תעזבי, לא שווה להתעצבן, בטח לא ללכת למאסר על 600 שקל. אלה
במועצה רק מחפשים דרך למלא את הקופה ולדפוק את האזרחים. אל
תשכחי שבחרת בדירה דווקא בפתח תקווה. אם היית קונה לך דירה בתל
אביב, לא היו דופקים אותך שם."
"נדמה לך", היא אומרת, "שמעתי שגם בתל אביב עומדים לחוקק חוק
עזר נגד מודעות על עמודים ועצים. עוד מעט נשלם עבור אוויר
נקי," מסננת מירב והכעס חונק את גרונה.
ואני, אני לא יכולה שלא להסכים עמה.

עוד היא מעלה את לחץ דמה היא מנפנפת בידיים ומתרגשת, "תראי
אותם. תראי את הממזרים האלה." אני עוקבת אחרי האצבע שלה. ומה
אני רואה? בפינת הכביש מיד אחרי הסיבוב עומדים שני שוטרים,
דווקא לבושים יפה ומסודרים, ודופקים רפורט למישהו שגנב את
הסיבוב. זה שהפקק מכאן עד סוף העולם לא מזיז להם כהוא זה. בא
לי לרדת מהמכונית, לגשת אליהם ולתת להם שיעור קצר בחוקי התנועה
אבל אני מתאפקת. מה אני צריכה צרות עם המשטרה. בטח גם אצלם
הקופה התרוקנה וקיבלו הנחיות לא לחזור עד שלא יעשו את
האלפייה.

ככה זה במדינה שלנו. כולם רק מחפשים כיצד לדפוק את האזרח, וכמה
שיותר מהר יותר טוב, איך אמר משהו קצר, מהיר ובאופן אלגנטי?

הם שם בשררות יודעים שלא נרים את הראש, שלא נקרא למרי אזרחי,
שנמשיך לשבת בימי שישי ולקטר על המצב. ליותר מזה אנחנו לא
מסוגלים, אז מגיע לנו.

טוב, אני יוצאת דופן, הנה התלוננתי, יעזור לי משהו?



לסיפורי מירב נוספים:
http://stage.co.il/Stories/273085 - ברקים ורעם
http://stage.co.il/Stories/272815 - האחיינית של סילבי








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני אוהבת
פרסומות, במיוחד
עם מנגינות
באנגלית.

האשה הקטנה
מרחיבה את אוצר
המילים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/11/05 18:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה