[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
האחיינית של סילבי

אני לא בטוחה אם אתם זוכרים את החברה שלי מירב, זו שגרה לא
רחוק ממני ויש לה הכל. אחרי שמכרה את המכונית שלה, אנו נוסעות
די הרבה ביחד, היא לבית החולים, אני לאוניברסיטה. אם אני
מצליחה לצאת בזמן, אני גם אוספת אותה הביתה. קודם כל, הרבה
יותר נחמד ביחד, ושנית כל היא כזו בן אדם מקסים ושלישית כל, יש
לה כאלה מן סיפורים שאני הכי מתה עליהם, כי הם אפילו יותר
טובים מסקס בעיר הגדולה, טוב לא צריך להיסחף, אבל בחיי, תשמעו
סיפור.

עוד אנחנו נוסעות בבוקר סגרירי ביחד ועוד אני משתדלת להתחמק
מהבורות שנפערו אחרי הגשם האחרון, אומרת לי פתאום מירב את משפט
המחץ שכה ייחלתי לו, "אל תשאלי מה קרה לי אתמול."

וכשמירב אומרת לי משפט כזה באמצע הנסיעה המקרטעת  של צהריי
בוקר, אני יודעת שעלי לעשות כמה פעולות מקדימות: לנעוץ עיניים
בכביש כדי שחס וחלילה לא אעשה תאונה, לחדד את האוזניים שלי שלא
לאבד שום נימה, ולהאזין בקפדנות, כדי שגם אתם תרוויחו משהו
מהפקק.

"אז מה קרה?" אני ממתינה.
"אז ככה, אתמול פונה אלי סילבי, את יודעת זו הדתייה עם הכובעים
הגדולים."
"כן," אני אומרת מנסה להיזכר בסילבי, שום כלום.
"את יודעת, זו עם הפנים הסמוקות תמיד והבטן הנפולה ממיליון
הריונות והרגליים הדקות והחיוך העקום קצת."
"אה, כן סילבי, המזכירה שלך." עדיין לא זוכרת כלום, אבל מה זה
חשוב.
"אז תשמעי סיפור. אתמול בערך בתשע מציצה סילבי מהפרוזדור
ואומרת לי ככה סתם, אאוט אוף דה בלו, מה דעתך על התוצאות
האלה?
אני מציצה בפקס שהיא מושיטה לי ונעשה לי שוורץ פון דה אויגן,
מה זה שוורץ, סגול כהה. אני כבר לא רואה כלום ומנקה את
המשקפיים שלי, כדי שיהיה לי זמן לחשוב. של מי זה, אני שואלת
אותה, משתדלת מאוד שקולי לא ירעד.
של האחיינית שלי, את יודעת החמודה הזו.
אני לא יודעת, אני מגמגמת, אני באמת חושבת ש... וכאן נתקעות לי
המילים, מה שבדרך כלל לא קורה לי ואחרי שנייה אני רואה מישהו
שיציל את המצב כי ד"ר לב רן בדיוק נכנס פנימה. בועז, אני אומרת
לו. אני תמיד קוראת לו 'בועז' כשהמצב קשה. בועז, מה דעתך על
הבדיקה הזו. זה נותן לי עוד קצת זמן לנשום."

אני, שנוהגת בפקק בינתיים בולעת רוק וכמעט נכנסת במכונית
שלפני. לא שומעת את הקללה של הנהג. אפילו "אישה למטבח," כבר לא
מזיז לי כי אני שקועה עכשיו במירב ובסילבי ובאחיינית. "נו,"
אני מעזה לשבור את השקט, כי את הרדיו כבר סגרתי מזמן.

"סבלנות," נושכת אותי מירב, "סבלנות. בקיצר, בועז מסתכל על הדף
עם התוצאות ואומר אויץ, לא טוב, של מי זה ? של האחיינית של
סילבי, אני ממהרת לענות. אה אומר ד"ר לב רן אני מציע שתתייעצי
עם המחלקה האונקולוגית, זה ממש לא התחום שלי ולפני שאני מספיקה
לאחוז בצווארו, מתחמק מהחדר.

בינתיים סילבי שהייתה עדה לשיח ביני לבין ד"ר לב רן מחווירה,
ומתחילה להחליק למטה. בקושי אני תופסת אותה, מושיבה אותה על
הכסא, ופותחת לה חולצה. מים, אני צועקת לליאת מהשירות הלאומי,
תביאי לי קצת מים. וככה אני מרגיעה את סילבי, מרטיבה לה קצת את
הרקות, מודדת לה לחץ דם ליתר בטחון וחושבת על הגזר דין שמונח
לי עכשיו על השולחן.

אחר כך אני מתקשרת לנוח מילדים. את יודעת המומחה בה'
הידיעה, בעיני לפחות. איך שאני אומרת הלו הוא כבר מזהה את
קולי, השד יודע מהיכן. היי מ י ר ב ב הוא תוקע לי באמצע הבוקר,
מה שלומך ואני דווקא מופתעת. כבר המון זמן שלא דיברתי עם
פרופסור נוח ליפוביץ, אז אנו מחליפים כמה מילות נימוס ובינתיים
אני רואה איך הצבע חוזר ללחייה של סילבי. אני מצטערת שלא הלכתי
לחדר של הפרופסור בשביל השיחה הזו עם נוח אבל אני תקועה כאן,
הדף בידי וסילבי מאזינה, עיניים גדולות, פה פעור ולחיים
בוערות.

אה, הוא אומר לי בטלפון. איזה בדיקות עוד עשו לה? אין לי מושג
ד"ר, אני אומרת, טוב, הוא חושב אז...  וכאן אני מתחילה לרשום
במרץ רשימת בדיקות כאורך הגלות, ואיך שיהיו לכם כל התוצאות
תביאי אותה אלי, את יודעת מה, הוא מוסיף, ואני שומעת את
הגלגלים חורקים, עוד יותר טוב תביאי אותה הערב בשש למחלקה אני
היום כונן רצוי שאבדוק אותה כמה שיותר מהר עם בדיקה כזו.

אני לא יכולה לומר שיורדת לי אבן מהלב. הרצינות בקולו של נוח
כבדה מדי וזה שהיה מוכן לראות אותה כבר הערב במחלקה שלו אומר
לי שהוא רוצה מיד לאשפז אותה, אלוהים ישמור איך אני אגיד זאת
לסילבי."

ואני שותקת, תאמינו לי כמעט בא לי לפוצץ משהו, וזו מספרת לאט
ואני רוצה את השורה התחתונה, אבל אני סותמת.

ומירב כאילו שקוראת את המחשבה שלי מוסיפה, "ואז הוא הנוח הזה
אומר פתאום תגידי בת כמה היא הילדה הזו שלך? ואז אני מסתכלת
פעם נוספת בדף שבידי ועכשיו שמה לב שעל הפתק כתוב 44, אבל אני
יודעת שסילבי מדברת על ילדה ואני הבנתי שהיא בת 9 או 10 אז אני
אומרת לנוח. תן לי שנייה אני חוזרת אליך.
ולפני שהוא אומר משהו, אני מנתקת ופונה לסילבי ששוב מחווירה.
תגידי, בת כמה האחיינית שלך.
בת שמונה וחצי," עונה לי סילבי וקולה רועד."למה את שואלת?"
ואיך קוראים לה? אני מתעלמת, עכשיו ארסיות מתחילה להתפשט בגופי
וכשהיא עונה אני מחזירה לה במהירות את הדף ומוסיפה אז למה את
נותנת לי תשובות מעבדה של בנבנישטי ערבל אם לילדה שלך קוראים
בן אור גלית?"

רק אחר כך מוסיפה מירב, "אחרי שהכל נרגע ואני חזרתי על סבב
טלפונים של התנצלות לכל הרופאים שבלבלתי להם את הראש ואמרתי
לכל אחד מהם שאני חייבת להם בגדול, נשארתי עם סימן שאלה אחד
קטן, מי זה לעזאזל ערבל המסכן שהולך למות ועדיין אינו יודע
זאת?"



עוד מסדרת סיפורי מירב http://stage.co.il/Stories/273085







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סיירת מטכ"ל זה
לכוסיות.

שייטת 13


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/03 7:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה