[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
סילבר סטון

תחילה הופיע אי מייל מוזר בתיבה המקצועית שלי, זו הקשורה למקום
העבודה ולרוב מלאה דואר זבל על קרנות מחקר וכנסים בנושאים
אזוטריים במקומות שכוחי אדם וחנויות. כמעט שעשיתי דליט, אבל
היה שם משהו שאמר לי, חכי רגע. כשקראתי שנית, כמעט פרצתי בצחוק
כי חשבתי שזו בדיחה, אחר כך החילותי לחשוב.

משרד עורכי דין בניו-אינגלנד, הופיע בכותרת, שאלוהים ישמור.
אין לי קרובי משפחה, לא בבוסטון, לא בניו-אינגלנד ולא בשום
מקום אחר עלי אדמות, אז מה הם רוצים? עוד אני מפשפשת באי מייל
מקדימה ומאחור, מנסה לברר על מה ולמה זכיתי, והטלפון מצלצל.
כבר מאוחר, אני חושבת לעצמי, ומרימה את השפופרת.

"כן, מדברת מיז סינגר. בעצם בעבר הייתי מיז סינגר. לא, מי רוצה
אותה? עורך-דין גורדון מבוסטון? ובאיזה עניין?" אני עדיין
חושבת שמדובר בבדיחה או במתיחה, אבל הקול מעבר לים נשמע מאוד
רציני. ראשית הוא מברר כמה פרטים, מתי הייתי בבוסטון ואם בכלל,
והאם הייתי סטודנטית שם והיכן, ואחר כך אני שומעת אותו צועק אל
עבר מישהו מרחוק, "זו היא, זו היא, מצאנו אותה."

ואני, עדיין איני יודעת למה ומה, ומתחילה להיות מודאגת. האם
ביצעתי איזו שהיא עברה שלא ידעתי על קיומה ועוד מעט יגלו אותי
לארה"ב או יאשימו אותי באיזה פשע? לפחות דבר אחד אני יודעת,
חוק ההתיישנות על פשעים לא חמורים ישחרר אותי.

עוד אני מתלבטת וקול אחר עולה על הקו, ומדווח לי עד כמה הוא
שמח לשמוע את קולי וסוף סוף לאתר אותי והמצב הוא כזה, "לקוחה
שלו, מיס סילבר, נפטרה, ובצוואתה ביקשה שאהיה נוכחת בהלווייתה.
לא, אין לו מושג מדוע דווקא אני אבל היא מאוד ביקשה שאהיה
נוכחת בהלוויה שלה וכיוון שידעה שהייתי סטודנטית זרה, אפילו
הפקידה בצד סכום כסף נכבד אם יצטרכו להסיע אותי."

אני נבוכה. ומי לא היה נבוך? אין לי מושג במה מדובר, ולא, איני
זוכרת את המנוחה ונדמה לי שהיא טעתה טעות מרה. אבל מצד שני, אם
היא הייתה מוכנה לחסוך כסף כדי להסיע אותי לארה"ב, מי אני
שאתנגד? אני שואלת "מתי ההלוויה?" ואומרים לי "ביום חמישי, ואם
תזדרזי, אולי תוכלי להגיע." כל שאני צריכה הוא לומר כן, והם
יסדרו לי ויזה וטיסה לארה"ב. ואני לא מאמינה לעצמי אבל אני
אומרת "או-קי. תודיע לי מתי הטיסה ואני אהיה שם." ואם אתם
מתפלאים אז נורא פשוט. אני כבר מזמן הבוס של עצמי ואין לי בעיה
לקחת כמה ימי חופש, אפילו באמצע השנה. וחוץ מזה הסקרנות, אוי
הסקרנות שלי. והגעגוע לשלכת של בוסטון. אי אפשר לעמוד כנגדם.

כל הלילה אני שוברת את הראש ומנסה להיזכר מי זו סילבר ולמה היא
רוצה אותי, אבל כל שאני מצליחה לעלות מן האוב זה רק אבק
וזיכרונות ישנים. אוי בוסטון, בוסטון, כמה אהבתי אותך. אם מי
מכם היה שואל אותי מה דעתי על בוסטון, הייתי מודה שכאן בעיר
הסטודנטיאלית התוססת הזו ביליתי את שנות חיי היפות ביותר.
(ראו הווארד פרוייקט http://stage.co.il/Stories/19021)

על כל פנים, תוך 72 שעות וקצת, עם מזוודה לא גדולה, אני מוצאת
עצמי ממתינה בלוגן-אייר-פורט, מחפשת שלט שעליו כתוב באותיות של
ניו-טיים-רומן 42 או יותר. אבל אני לא צריכה לחפש הרבה. האדם
הכי גבוה בשדה, צנום ומיובש כמו בסיפורים של דיקנס עומד עם שלט
ענק ואני עם דפיקות לב מואצות ניגשת ומציגה את עצמי. לא
תאמינו, הלאנגר הזה מבקש לראות את הדרכון שלי ומה לעשות, שם
מופיע שמי אחרי נישואיי. הוא מחייג למשרד ופורש הצידה. אחרי
כעשר דקות הוא חוזר ואומר, "בואי." קצר ולעניין, "בואי."

לא להאמין, הוא אפילו מתנדב לשאת את המזוודה שלי שנראית קטנה
ועלובה בידו הגדולה. בחוץ מחכה לנו לימוזינה שחורה, אבל לא כל
כך גדולה כמו בסרטים, סתם מכונית שחורה עם וילונות כהים, ואני
מזדחלת לתוכה ולא מוצאת שם איש.

מזל שנחתנו מוקדם בבוקר ואני יכולה לראות את רחובות בוסטון
הישנים והטובים. הבניינים שמאז שעזבתי אותם צמחו לגובה ונתכסו
בעוד ועוד זכוכיות, ואני מחייכת ביני לבין עצמי, מעניין אם
הזכוכיות של הנקוק בילדינג עדיין מתנפצות לרחוב, אבל אין לי את
מי לשאול. עוד חצי שעה ואני רואה את המגרדים הגדולים מאחור.
מבלי לשים לב עזבנו את בוסטון ואנו דוהרים צפונה. רק אז אני
מעזה ושואלת, "לאן?" ואחרי עוד חמש דקות, "אפשר לדעת לאן?" ואז
הוא עונה לי מתוך הרמקול הקטן שבצידי החלון, "שאלת משהו?" ורק
אז אני שמה לב שקיימת מחיצה ביני לבין הנהג, ואני מקווה שלא
חטפו אותי, אבל אני רק אומרת, "כן," ואני חוזרת בשלישית, "אפשר
לדעת לאן אנו נוסעים?"

"כמובן," הוא עונה קצרות "להלוויה, כמובן." ולא מספר לי שאנו
חוצים גבולות ומטפסים עד למיין. אבל אני יודעת לקרוא את שלטי
הדרכים ונזכרת בוולקום טו ניו הייבן, וולקום טו מיין. יש לי
באיזה שהוא מקום תמונה משם עם סטו.

הדרך ארוכה ויפה. הבטן שלי מפרפרת למראה הקיץ האינדיאני והעצים
הלוהטים בשלל צבעים. אוי, כמה כואב לי עכשיו, והזכרונות מציפים
אותי ודמעות עולות ופורצות כמעט ללא שליטה. ואני שומעת את קולו
העמוק בוקע מתוך הרמקול, "אני משתתף בצערך מיז סינגר, באמת
אבדה קשה." הוא רק לא יודע עד כמה.

אחרי שעתיים וקצת, ואחרי שנמנמתי פה ושם, ואחרי שעברנו שלט
עליו היה כתוב בגדול פורטלנד מיין, נעצרת הלימוזינה ודלתה
נפתחת. אני מתמתחת ומוצאת עצמי בפני בית לא גדול עם גינה
ענקית. הצצה בשעון, 10 בבוקר, ואני, עיניי עצומות למחצה. כמה
שעות מאז ישנתי בפעם האחרונה? אני כבר לא זוכרת. ראשי קצת
סחרחר וכל שאני רוצה זה אמבטיה חמה ולמיטה. אבל הגבר הגבוה
שעכשיו אני מזהה, שהוא מזכיר לי את לינקולן, כן, ההוא, מוביל
אותי פנימה דרך מעלה מדרגות רחב ואלגנטי. שם בפינה נפתחות
דלתות שתיים ומישהו קרב אלי ולוחץ את ידי בחמימות. אני מתבוננת
בשניהם, וכל שאני יכולה לחשוב זה שאלה העתקים מדויקים של השמן
והרזה. כן, אלה מהסרטים בשחור לבן, שאיני זוכרת אם דיברו, או
רק עשו פרצופים, אבל בטח היו מצחיקים. מזמינים אותי לשבת,
מציעים לי כוס תה, אותו אני דוחה בנימוס. אחר שואלים אותי
בזהירות אם אני מעדיפה קפה ואם לא הייתי מתביישת הייתי עונה
שניים, אבל שיהיה חם.

טוב, אני לוגמת בעדינות מספל חרסינה זעיר, לא דוחה כוס שנייה
ושלישית. והשמן מתבונן בי בסקרנות. במחצית של השלישית אני
אומרת,"אני מתנצלת שאני עייפה, אבל האם אפשר לדעת במה דברים
אמורים ולמה הוזמנתי דווקא אני ודווקא לכאן."

השמן מחייך, הגבוה מרצין, ומתחיל סיפור כשאני קוטעת אותו
באמצע.

"רגע, רגע," אני אומרת, "אתה מתכוון לבסקין רובינס? זה סיפור
שקרה לפני אולי מיליון שנה." ושולפת מתוך המחסנים החלודים שלי,
שם מאחור, מעשה באיזו קשישה בשמלה ורודה שנפלה ופתחה את הראש
ודיממה וחבשתי לה את הראש, למרות שלא הסכימה ונתתי לה מים עם
קרח. מה, קראו לה מיס סילבר? לא, לא ידעתי. (גלידת שוקולד -
http://stage.co.il/Stories/19840)


"ומה עכשיו?" אני שואלת, "עברו אולי, אני כבר לא זוכרת כמה
שנים עברו, ואיך מצאתם אותי? ובעצם למה."
"פשוט מאוד, את זוכרת מה קרה שם בבסקין רובין? לפני שעלתה
למונית נתת לה כרטיס ביקור ואמרת לה שאם תזדקק לך תוכל להתקשר,
זוכרת?"
אני מנסה לנער את ראשי, אולי יתעורר שם משהו, אבל מעלה רק הררי
אבק.

"כן, חכי יש לנו אותו כאן באיזה שהוא מקום." השמן שלף מתוך
התיק התפוח כרטיס ביקור ששהה הרבה שנים במגרות אטומות ובכל זאת
הצהיב. ואני מתרווחת ברגע שאני רואה אותו. זה אחד מכרטיסי
הביקור הראשונים שהכנתי לי בימי חיי. אני נוגעת בזכרון מן
העבר. מאחור משורטטות בכתב ידי של פעם כמה שורות באנגלית
נאיבית שבתרגום חופשי לעברית יישמעו בערך כך:

את יכולה להתקשר אלי תמיד
אני כאן, גם בעבורך
את יכולה לבקש את עזרתי, תמיד
זה בסדר להזדקק לאחרים
אבל זה נהדר שזקוקים לי
אז התקשרי
עשי אותי מאושרת


כן, זה כל כך אני, אפילו ממרחק שנות דור אני מזהה אותי. "אז
למה לא התקשרה?" אני מרימה ראש.
"אה, זה פשוט. כשחזרה הביתה אחרי הנפילה, חשה ברע ואושפזה. כן,
לחץ הדם שלה הרקיע לשחקים. אחר כך לא היה לה כוח להתקשר ואחרי
שחזרה לעצמה כבר חזרת ארצה. אז ויתרה. בשלב זה עוד ידעה היכן
את עובדת והכל, והשאירה לנו הוראות מפורטות שאם היא תמות, את
תהיי בין המזומנות להלוויה יחד עם שאר קרובי משפחתה."

אני מחייכת לי, אם היא תמות. מצחיקונת אחת, "טוב" אז אני
אומרת, "ומתי ההלוויה?"

ההלוויה הייתה קטנה ומאכזבת. חשבתי שלאור המאמצים שעשיתי,
יגיעו מאה-מאתיים איש לפחות, אבל היו רק אני והשמן והרזה
והכומר. מזל שבדרך עצרתי וקניתי זר פרחים קטן של ורדים אדומים
לזרוק על הארון. בדרך חזרה שאלתי אם הכינו סעודת אשכבה.

השמן מביט בי במבט תמוה. סעודת אשכבה? לא, הוא לא חשב על זה,
וחוץ מזה ראיתי בעצמי כמה אנשים הגיעו. אבל אני מתעקשת, "בטח
היו לה חברות ושכנים".
"לא," אמר, "היא שהתה בשנותיה האחרונות בבית אבות."
"אז אולי נכין שם סעודת אשכבה."
"תעזבי," מגיב השמן. "כולם שם כבר קשישים מאוד. אין להם מושג
בין ימינם לרגליהם."
אחרי חמש דקות אני מקשה. "עד כמה הייתה דתייה?"
השמן מביט על הרזה והרזה עונה, "לא, לא הייתה דתית בכלל."
"אז אתה חושב שהייתה מתנגדת אם היו עושים לה טקס דתי של דת
אחרת?"
"את מתכוונת יהודי, נכון?" ומביט ברזה.
"אהה, בדיוק."
"לא, אני לא חושב שהייתה לה התנגדות."
"אז תעצור פה בפינה, אני מבקשת."

אתם שואלים למה. כי ראיתי מגן דוד וזיהיתי בית תפילה יהודי.
נכנסתי פנימה. שוחחתי עם הרב שלא היה עסוק אבל הביט בי במבט של
נפלת על הראש. ואחר כך יצא החוצה ודיבר בלחישות עם השמן ואחר
כך עם הרזה וחשב ואמר, "טוב, בעוד שעה נהיה אצלכם."
אז נסענו לבית של מיס סילבר. שהיה בדיוק כמו שתיארתי לעצמי.
מעופש וגדול אך הגינה הייתה מטופחת. תחביב של השכנים, אמרו לי.
לא התווכחתי. ביקשתי מהשמן שבכל זאת יזמין קצת אוכל ואחר כך
יעשה כמה טלפונים לשכנים ולחברים שעדיין נותרו, ואולי גם יזמין
מנקה שתארגן את הבית.

בשעה חמש אחר הצהריים היה השולחן ערוך וכמה שכנים נכנסו ללחוץ
את ידי ולמלמל מילות נימוס. אחר כך הגיע הרבי עם החברים שלו.
התפללו, אמרו קדיש והרב שאל אם לקרוע לי את החולצה.
"כן," עניתי. "אני האחרונה שלה."
הרב הציע לי לישון אצלו, אבל אני סירבתי בנימוס. "תודה. אלך
למלון, ראיתי אחד לא רחוק מכאן." מה שלא היה נכון, אבל השינה
כבר ברחה לי וחשתי עצבות על האשה שמתה שאיש לא זוכר ולאיש לא
אכפת פרט לעורכי-דין, אחד שמן ואחד רזה. בסוף שלחו אותי לישון
באמת בבית מלון קטן וצנוע, לא רחוק מהבית של הקשישה ואני
הדלקתי נר ונרדמתי.

בבוקר בא לקחת אותי הרזה, עדיין לבוש בחליפה של אתמול. הצעתי
לו להצטרף אלי לארוחת בוקר והפעם היה קצת יותר חביב והסכים.
הפעם לא ניסיתי לפתח עמו שיחה. ידעתי כבר שהוא אחד מאלה שבלעו
את הלשון בגיל 10 ומאז נותר מיותם, אבל להפתעתי היה הפעם הרבה
יותר חייכן ופתוח. אכל את דגני הבוקר עם טונה של דבש וקילו
אגוזי מלך וסיפר לי שהופתע מהתנהגותי. "חשבתי שאת פרחחית שרק
רוצה את כספה, אבל אני רואה שבאמת אכפת לך."
"מה שייך לכאן כסף. עצוב לי שאנשים מתים לבד אז אני שמחה
שבאתי. לא הכרתי אותה טוב, בעצם לא הכרתי אותה בכלל, אבל אני
שמחה שחשבה עלי."
"גם אני," אמר קצרות ולא יסף.
כשגמרנו לאכול, לחצתי את ידו בחמימות ושאלתי אם יהיה מוכן
להחזיר אותי לבוסטון. אשאר שם כמה ימים, לכבוד הימים של פעם,
אוכל גלידת שוקולד בבסקין רובין ואשוב הביתה."
"בסדר," אמר, "אבל את עוד צריכה לחתום על כמה ניירות."
"איזה ניירות?" שאלתי ועברתי הלאה.
"עדות שהיית כאן בהלוויה של מיס סילבר."
"אהה."

לא שאלתי יותר כלום כי ראיתי שלא נוח לו.
הפעם לקח אותי לתוך העיר פורטלנד. משהו בין תל אביב וניו-יורק.
משהו כזה באמצע, לא הכי מרשים. המשרד של השמן בקומה ה-44.
שטיחים רכים ודלתות עץ כבדות. תמונות מהמאה שעברה או לפני כן,
על הקיר פרצופים כועסים ורק לחלק מהם פרחים בדש. הרזה הכניס
אותי לחדר עמוס אנשים שהשתתקו כשנכנסנו. התיישבתי בפינה
והמתנתי. השמן נכנס לחדר עם תיק מנופח, ואשה אחת הכניסה לחדר
מכשיר טלוויזיה.

הלחש המונוטוני והחימום במשרד והכל הטילו עלי נמנמת קלה. קפצתי
ממקומי כשהחל רחש לחץ בקהל ומישהו החל לצעוק.
"מה קרה?" שאלתי את זה שישב לידי.
"שתקי, מטומטמת אחת, כרגע גזלת את הירושה של כולנו." זה הרגיש
כאילו מישהו שפך עלי דלי של מי מדמנה, אז שתקתי. את לא מתכוונת
להגיד שום דבר, להתווכח, להרביץ, לצעוק? שום כלום? התעורר השד
הקטן שהיה עד עכשיו רדום בתוכי. לא, עניתי לעצמי, חבל על הזמן,
וחוץ מזה את עדיין לא מבינה במה מדובר.
"ואני גאה להזמין לכאן את מיז סינגר שהואילה לבוא אלינו וללוות
את מיס סילבר בדרכה האחרונה מבלי שתדע במה דברים אמורים, ממש
כמותכם, אבל היתרון שלה היה שהיא בכל זאת הגיעה לחלוק כבוד
אחרון."

"זה לא חוכמה," צעק מישהו מתוך הקהל, "שילמת לה את הכרטיס."
"גם לך הצעתי לשלם, אבל אתה העדפת ללכת למשחק פוטבול. זוכר?"
הצעקן השתתק, ואני נעמדתי, לא יודעת מה לומר אם בכלל.

"היי, אני מיז סינגר ואני מישראל. באתי הנה לפי בקשתו של
העורך-דין של מיס סילבר ולא ידעתי במה דברים אמורים, אבל אם
אתם כבר כאן, אודה אם תהיו מוכנים לעלות עמי לקבר של מיס סילבר
כמו שצריך, ואחר כך לקיים טכס אשכבה מכובד, כמו שהייתה רוצה.
אתמול לא ידעתי שיש לה משפחה. עכשיו אני רואה שיש. אז מה
דעתכם?"

אתם כבר יכולים לנחש מה הייתה התגובה של קהל האוהבים הגדול,
שחש כיצד שמטו מרגליו את השטיח והוציאו מפיו את כל המזומנים
ומבין אצבעותיו את הבית ואת המגרשים והכל. בפינה משהו הסמיק,
ואחר רצה לומר משהו והשתתק.

לפני שעזבתי את המשרד נכנסתי ללחוץ את ידו של השמן וגם להתחבק
עם הרזה. "סליחה על הבלגאן," התחלתי אבל הם לא נתנו לי
להמשיך.

התרווחתי במטוס עמוסת מתנות ומחשבות, מבעד לחלון שמעתי את קולה
הרועד של מיס סילבר מתרחק ונעלם מבעד לענני זמן ומקום. זה טרם
נגמר, חשבתי לעצמי לפני שעצמתי את עיניי, מקווה שכשאני אפרד מן
העולם זה יהיה אחרת.



נ.ב. אתם רוצים לדעת מה עלה בגורלה של הירושה, נכון? אז ככה,
לפני שנסעתי חילקתי את הירושה שלי שבעצם לא הייתה בכלל שלי
שווה בשווה בין היורשים החוקיים. הצעירים קיבלו יותר. אבל כל
היורשים קיבלו את הירושה ב-10 תשלומים חד-שנתיים בתנאי אחד.
עליהם לעלות בעשר השנים הקרובות. לקבר של סבתא. התרשמתי שאיש
לא התנגד במיוחד. את הבית ואת האדמה מסביב תרמתי לקהילה
היהודית שיעשו שם בית קשישים. אה, והם החליטו לקרוא לו בית
סילבר
שדווקא נשמע מגניב. כל היורשים שמחו על הרעיון כי זה
אפשר להם לחסוך בתשלום מיסי ירושה. אה, אתם שואלים, ומה אני
לקחתי לעצמי? החלום הכי גדול שלי הוא להגיע לאלסקה, אז עכשיו
יש לי את הכסף לכרטיס, אבל אין לי כל כך את הזמן. אז אולי יום
אחד אגיע לשם. מה דעתכם? הוגן? אני חושבת שכן. אין לי ספק שחלק
מכם יקרא לי פראיירית, ואולי אפילו במילות גנאי יותר חריפות,
אבל מה לעשות, כזו אני.



נכתב לקראת הסדנא ה-60 ופה ושם עבר שיפוצים בעקבות הערותיהם
הבונות של משתתפים נבונים. ואם אתם חושבים שבזאת נסתם הגולל על
מיס סילבר, אתם טועים.
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=18478&t=18478&v=t







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הקם להורגך
השכם להורגו

הקם לאכלך
השכל לברוח


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/11/05 15:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה