חזרתי מהאוניברסיטה עליזה ושמחה. תודה לאל שעברתי את המבחן
ב"שיטות מחקר." עשתה לי את המוות המורה הזו עם המבטא הדרומי
המחורבן שלה. בקושי הבנתי מילה ובכל זאת הצלחתי, עברתי את
המבחן. אני מחזיקה בידי את טופס הבחינה שלי ונזכרת בסרט הישן
ההוא  "שיר אשיר בגשם." אם היה יורד עכשיו גשם בבוסטון, הייתי
מקפצת לי בין הטיפות ושרה לי שיר שמח, אבל עכשיו גם בוסטון
חמה. השמים ריקים מעננים וחם. חם כמעט כמו בקיץ שלנו.

בדרך הביתה, מחכה לי "בסקין רובינס" עם 33 הטעמים הנפלאים שלה.
עוד מעט אכנס לשם ואקנה לי גביע גלידה בתוכו ישימו לי שוקולד
עם שוקולד ויפזרו לי למעלה פצפוצי אגוזים מעורבים כמובן
בשוקולד. הם כבר מכירים אותי  ב"בסקין רובינס". אחרי כל בחינה
אני שם, מלקקת את גביע הניצחון השוקולדי שלי. מזל שלא כל יום
בחינה, אני חושבת לעצמי,  אחרת יתחיל לזרום בעורקי שוקולד
במקום דם.

עוד אני יוצאת, מלקקת את הגביע השחום שלי שמתחיל לנזול, מטפטף
לי על האצבעות, אני רואה מולי במורד אישה נאה ומטופחת כמו שרק
האמריקאיות הקשישות יכולות להיות מטופחות. שערה לבן וכל שערה
מודבקת למקומה בטונה של ספריי. חליפה ורדרדה שלושה חלקים.
העליונית משובצת, החצאית בפסים ורק החולצה חלקה. על זרועה תיק
קטן בצבע ורוד בוהק, כאלה עם הידיות הקטנות כמו שלאימא שלי היה
פעם לפני מיליון שנה. מדדה על נעלים   גבוהות עקב בצבע התיק.
נמוכת קומה היא הגברת אבל כל כולה ארשת חשיבות שמודגשת על ידי
שיערה הלבן והסדור. ראשה זקוף כאילו כבשה זה עתה את העולם, או
יותר נכון כאילו כל העולם שלה. עוד היא חולפת על פני, ורגלה
העדינה נתקלת בחריצון סמוי שאורב לרגלה מימים ימימה, ולפני
שאני מספיקה להושיט ידי ולתפסה והיא משתטחת על הרצפה. ראשה
נתקל בברז הכבאים האדום ועכשיו גם הראש שלה אדום והחולצה שקודם
הייתה חלקה, מתחילה להתמלא נקודות אדומות.

מי חושב על הגלידה שלי באותו רגע? בטח לא אני. אני זורקת את
הגביע ומתכופפת לעזור לה לקום. אבל במקום שתושיט לי יד,  היא
חובטת בי בארנקה הורוד-מזעזע ומתחילה לצעוק עלי באמריקאית לא
ברורה. אני בוהה בה חסרת אמונה.

"גבירתי," אני מתחילה באנגלית הקלוקלת שלי, שמחמירה כשאני
מרוגשת, "אני רק רוצה לעזור לך..."  אך היא במקום להגיב לקולי
החם  מגיבה בשטף דיבור מהיר וקופצני, צועקת וממשיכה לחבוט בי
בארנקה.

אני מביטה סביבי, אבל שאר האנשים שחולפים ברחוב מתעלמים מאתנו
כאילו היינו  אוויר.

אני מפנה מבטי אל עבר ה"בסקין רובינס". דרך חלון הראווה אני
רואה את הבחורצ'יק שמכר לי את הגלידה. הוא רואה את עיניי ומפנה
מבטו כאומר אל תתערבי, גם אני לא מתערב. אבל אני לא מוותרת.
ומזנקת ל"בסקין".  

"תן לי כמה מפיות נייר ואם יש לך גם קרח מה טוב."
הצעירון הזה. שם את הקרח בכוסית חד פעמית, מגיש לי בקשתי בפנים
קפואות  וממהר להסיט מבטו. אני שבה ויוצאת החוצה. החולצה
הורודה של הגב' הרבה פחות ורודה עכשיו. ואני שוב מתכופפת. היא
מביטה בי שנית לא מאמינה. עוד מעט היא תכה בי. כדי להקדים
רפואה למכה אני מתחילה לשוחח אתה עכשיו בעברית. לא אכפת לי
שאינה מבינה מילה. מדברת אליה כמו אל תינוק.

"די, די ,"אני לוחשת בשקט. "לא לדאוג, אימא לא תעשה לך כלום.
רק תתני לי לראות."
מסירה בעדינות את ידה המחזיקה את מצחה. חתך מגעיל מתנוסס לו
שם. טובלת את המפית  במי הקרח ומניחה העדינות על הפצע הפעור.
תוך שאני לוחשת, "זה יכאב קצת אבל לא נורא. די די לא נורא."
אני שמחה לב לטבעות שעל ידיה. שתי טבעות זהב דקות ללמדני שהיא
כבר אלמנה וטבעת משובצת יהלום שנראה לי ענקי, וממהרת להסיט
מבטי שלא תחשוב שאני  רק חומדת את תכשיטיה וממשיכה ללחוש, "די,
די."

להפתעתי, ההתנגדות נפסקת ברגע שאני מתחילה לדבר בעברית. כאילו
שיש משהו בלשון הקודש שמגן עלי מפני גבירות זקנות ופחדניות.
עכשיו אני עוזרת לה להתיישר, ואחר כך עוזרת לה לקום ומדדה ביחד
עמה לתוך ה"בסקין רובינס", שיתפוצצו.  מושיבה אותה בפינה הקפה.
מתיישבת לידה וממשיכה ללחוץ על המצח. תודה לאל הדימום פסק.

"אפשר לקבל כוס קפה?" אני צועקת באנגלית "וכוס מים קרים
בבקשה."
הצעירון ממהר להגיש לי כוס קפה פילטר מהמגעיל שיש להם וגם כוס
מים גדולה עם הרבה קרח. אני מחכה שהקפה יתקרר מעט כי אז הטעם
שלו פחות נורא, ומגישה את כוס המים לקשישה. "קחי שתי קצת."

חולפות כמה דקות. הזקנה מטיבה את חצאיתה. עדיין אוחזת במפית עם
המים הקרים שעל מצחה, מנסה להתרומם.

"או לא," אני אומרת לה בעברית, "שבי." היא בטח לא מבינה עברית
אבל תנועות יד כל אחד מבין, והיא שבה ומתיישבת כמו ילדה טובה.

גמרתי את הקפה ואני מחזירה תשומת לבי אל הקשישה. "תני לי
לראות." היא לא זזה ושוב אני מנסה בעברית "תני לי לראות."
בעברית  כזו שפונים אל תינוקות. משום מה היא עכשיו מגיבה
בקלות. החתך הפסיק לדמם, אבל עמוק ורחב,  זקוק לכמה תפרים.

"איפה את גרה?" אני שואלת. עכשיו אני פחות לחוצה והאנגלית שלי
קצת יותר ברורה. היא מנידה בראשה ואני יודעת בדיוק על מה היא
חושבת. היא לא תעיז לתת לי את הכתובת שלה פן אגיע בלילה, לא
מוזמנת.

"או קי, או קיי" אני אומרת. "את רוצה שאזמין לך מונית?"
פניה חסרות הישע מגלות לי שכנראה אינה יכולה לרשות לעצמה
מונית.
"רוצה שאקח אותך לבית החולים?"
היא שוב מנידה בראשה, מסרבת.

אני ניגשת לבחורצ'יק שעומד וצופה בי מזווית עין מסוקרן, אבל
עושה עצמו סופר זבובים.
"מה לעשות אתה? יש לך איזה רעיון?"

"תעזבי אותה, היא כבר תסתדר." הוא עונה לי. "את מתערבת יותר
מידי. את מפחידה אותה. תניחי לה לנפשה. אנחנו לא מתערבים בחיי
אחרים כאן באמריקה. מדגיש את המילה האחרונה כאילו יש משהו קסום
ב א מ ר י ק ה". עכשיו אני כבר רואה אותו באור אחר, את
הבחורצ'יק. ואני חוזרת אל הזקנה שלי.

לא, היא לא נתנה לי ללוות אותה הביתה, אבל הסכימה שאזמין לה
מונית אחרי שהבטחתי שאשלם עבורה. לא נורא, פחות גלידה  בפה
ופחות קלוריות בישבן. נסתדר.