זוהי יצירה מס' 8 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה: http://stage.co.il/Stories/418233

הערת הסופרת: סיפור זה נכתב בשעת מחלה, והינו הזוי לחלוטין.
כל הרוצה לשמור על שפיותו, אמליץ לו לוותר על הקריאה הפעם.
תודה.

היה זה לילה חשוך של תחילת הסתיו, בו פרצו הצעקות.
"מה זה... אשירו?" מלמל סקרמורי, כשהוא מנער קורי שינה אחרונים
מעיניו.
"ברווזים! הם באים! הברווזים!"
"זה נשמע לי מוכר", סינן סקרמורי לפני שהספיק אשירו לענות,
ומיד זרק את עצמו אל המזרון, תוחב את ראשו תחת כרית.
"אמאיה המסכנה," לחש אשירו בעצב, "ידעתי שיבוא יום והיא
תישבר."
"למה אתה מתכוון?" נשמע קולו המעורפל של סקרמורי מן הכרית.
"אתה לא זוכר?" ניסה אשירו לגבור על צעקות ה"הו בואו לרקוד
איתי, ברווזים!".
"זוכר מה?!" קרא סקרמורי, כעת אף יותר מעוצבן על אמאיה.
"את טאנוסקה, הקנדר ההוא שעזב אותה!" הזכיר לו אשירו, והשניים
השתתקו. מה שלמרבה הצער, אמאיה לא חשבה לעשות: "הגשם עוד מעט
ירד לו, ואז כל הברווזים יבואו לשחות בנהר! רק אני
והברווזים!"
"שמישהו יסתום לה את הפה!" נשמעה צעקה מוכרת מרחוק, בקולו
המרוגז של יוטה, ולאחר מכן צרחתה ההיסטרית של אנדראינה: "אני
נשבעת שאשפד את הקנדרית הזאת אם היא תמשיך עם השירים המפגרים
שלה!"
"חייבים לעצור אותה, סקרמורי", קם אשירו ממקומו במהירות וכבר
החל לצעוד לעבר הדלת, והופתע לראות שסקרמורי בא אחריו.
"היי, לא ידעתי שבאמת אכפת לך ממנה," חייך אשירו בשביעות-רצון,
אך סקרמורי גיחך ואמר: "אכפת לי ממנה? אני הולך לסתום לה את
הפה כדי שאוכל לחזור לישון, לא כדי להציל אותה!"
"אה."

"נוצות צהובות! עפות-להן-ברוח... הברווזים באים בקרוב!"
"אוקי, אמאיה, שעת התהילה שלך נגמרה. פני את הבמה לאמנים
אחרים," תפס סקרמורי את זרועה של הקנדרית, שנמצאה לבסוף עומדת
על גשר מעל הנהר, מזמרת בקולות צורמניים כשל בנשי ללא התחשבות
מינימלית בשאר אזרחי ג'ינג-ג'יאנג שרק מנסים לישון.
"סקרמורי! בוא לשיר איתי!" גררה אותו אמאיה בתגובה, וביד חזקה
למדי טלטלה אותו כשהיא מנסה לשכנע אותו להצטרף לשירתה: "בוא
תשיר איתי יחד! רק אתה ואני, הו!"
"די, די, די! אני לא יכול יותר!" רטן סקרמורי כשהוא זורק את
אמאיה מעליו, ובגרגור כועס פנה לעבר ביתו, גורר אחריו את אשירו
המופתע.
"לאב מי - לאב מי - סיי דאט יו לאב מי!" המשיכה אמאיה לזמר,
"פול מי - פול מי..."
"תשתקי כבר!"
אבן קטנה נזרקה עליה מגדת הנהר; אמנם לא בכוח רב, אך היא גרמה
לה להתנודד על מקומה בחוסר שיווי-משקל, וליפול אל תוך מי הנהר
הקרים.
סקרמורי ציפה לרגע כי הקור ישתיק אותה (ואם הקור לא יעשה את
זה, המים בריאותיה בטח יפתרו את הבעיה), אך נדהם לגלות אותה
מזנקת מן המים בפרצוף מסטול יותר מתמיד כשהיא ממשיכה לשיר
ולצרוח: "הברווזים באים! או-הוו-הוו הברווזים באים!"
"... שוב הברווזים האלה?" סינן סקרמורי בזעם. הוא החל לקוות כי
תשיר משהו קצת יותר מקורי.
"אני יודעת איך לפתור את הבעיה," נשמעה לחישת-הנחש המקפיאה של
אנדראינה במצב של עצבים, המתקדמת לעברם כשהיא אוחזת בסכין חדה
בידה החיוורת, ולהבות תכולות מרצדות בעיניה.
"לא, זה בסדר, אנדי... אין צורך בזה!" רץ אחריה ג'יגוקו הנבוך,
מנסה לעצור בעד ארוסתו המטורפת, אך היא רק סיננה: "תנו למומחית
לטפל בזה!" כשתפסה את אמאיה בידה, וכיוונה אליה את הסכין
במלמול לחשני של: "תקשיבי לי עכשיו, ג'ינג'ית. אם לא תסתמי כאן
ועכשיו את הפה הזייפני שלך, יינקטו צעדים קיצוניים. אם את
מבינה את כוונתי..."
לתדהמת כולם, הסכין המבהיקה שכוונה אל אמאיה השתיקה אותה מיד.
באותו רגע הבינו כולם שדברים חדים זו הדרך להשתיק אותה בכל
מצב.
"הבהרתי את עצמי, קריוקי-גירל?" חייכה אנדראינה חיוך אמהי
ואוהב, אך עיניה ירקו להבות בוערות אל אמאיה המבוהלת, אשר רק
הנהנה באימה לעברה.
"שיהיה לכם לילה טוב," חייכה אנדראינה בתמימות מעושה כשעברה על
פניהם של סקרמורי ואשירו ההמומים, "אני מבטיחה לכם שהיא תהיה
שקטה מעכשיו."
"כ-כן. ת-תודה, אנדי," ניסה אשירו לחייך.
אמאיה המשותקת הובלה לביתה כשסקרמורי גורר אותה בידה, ומאז לא
שמעו עוד את שיריה ואת צעקותיה בלילה.
לא באותו הלילה, בכל אופן.

"... ברווזים! נוצות צהובות! לה-לה-לה-לה-לההה-"
"אשירו," מלמל סקרמורי בטון אומלל למדי, "אני רוצה למות..."
"אני אטפל בזה, סקרמורי," אמר אשירו כשלבש את הקימונו שלו
ברישול, יוצא שוב אל העיר החשוכה והמוטרדת מזמרתה של הקנדרית.
"אמאיה," פנה אליה אשירו כשמצא אותה עומדת על גג ביתה, מצווחת
אל הירח, "אמאיה, תקשיבי לי!"
"ברווזים בכל מקום הם באים לקחת או-תי!" זימרה אמאיה בקול גבוה
ומחריש אוזניים, "יחד נעוף אל ארץ רחוק-ה..."
"אמאיה!" צעק אשירו, "תפסיקי רגע, תקשיבי לי!"
"לא-לא-לא לא שומעת! לא שומעת כלום!" סתמה אמאיה את אוזניה
המחודדות כשהיא חגה במעגלים על הגג, קלילה כציפור.
"אני יודע שאת מתוסכלת, אמאיה," קרא לעברה שנית, "אני יודע מה
עובר עליך!"
"אף אחד לא-לא אף אחד לא יודע! לה לה-לה לה לה!"
"זה בגלל טאנוסקה, נכון?"
לפתע השתתקה אמאיה, ידיה עדיין מכסות על אוזניה אך ניכר היה
שהיא מקשיבה לכל מילה מדבריו של האלף.
"את עצובה כי הוא לא חזר עדיין," דיבר אשירו כעת בקול חלש
יותר, "ועונת הגשמים כבר הגיעה. זאת הבעיה, נכון?"
"טאנוסקה..." לחשה אמאיה, דמעות נקוות בעיניה החומות-ירוקות.
"אני מבינה שלא תזדקקו לי הלילה," הופיעה אנדראינה ליד אשירו,
מבט מעט מאוכזב על פניה.
"היא מדוכאת, אנדי. זאת הדרך שלה להוציא את זה החוצה," הסביר
אשירו בשקט, אך ברגע ששמעה זאת אמאיה, החלה לשיר שוב, בקול חזק
אף יותר "הקיץ כבר נגמר והברווזים יגיעו - כולכם עוד תראו!
הברוו-זי-ם!"
"כוונתך, להוציא את זה עלינו?" הביטה אנדראינה בתסכול לעבר
אשירו, שנד בראשו בייאוש.
"לכי לישון כבר!" נשמעה קריאה מגדת הנהר, ולאחריה עוד ועוד
צעקות: "סתמי ת'פה כבר, ג'ינג'ית!" "תני לישון, לעזאזל!"
"לא, תפסיקו, אתם לא מבינים!" ניסה אשירו להרגיע את הרוחות,
"היא לא מתכוונת לזה, היא רק..."
"שרה זוועה!" נשמעה צרחה עצבנית, איתה הושלכה נעל לעבר אמאיה,
אשר איבדה את שיווי משקלה והתנודדה לרגע על קצה גג הרעפים...
"אמאיה!" נבהל אשירו, ורץ אל מתחת לגג כדי לתפוס אותה
בנפילתה.
"א... אהה! אשירו!!!" צרחה אמאיה באימה כשהיא מנופפת בידיה
בחוסר-אונים, ונופלת היישר אל זרועותיו.
"קנדרית טיפשה," מלמלו כולם כשהם חוזרים אל בתיהם, מקווים
להמשך לילה שקט וללא הפרעות.
"אמאיה, את בסדר?" שאל אשירו בדאגה, ורק אז גילה כי אמאיה כבר
נרדמה, או שמא התעלפה בזרועותיו. בחיוך סלחני, הכניס אותה
בחזרה אל ביתה והשכיבה על אחת המיטות, נותן לה להשלים את שעות
השינה שחסרו לה מאז החלה לבלות את לילותיה בשירה ובריקודים
ברחבי העיר כמטורפת.
"טיפשונת," לחש אשירו בחיבה כשכיסה אותה בשמיכה לפני שהלך,
"טאנוסקה עוד יגיע. את תראי."

בלילה השלישי כבר התייאשו כולם מלנסות לסתום לאמאיה את הפה,
וכך המשיכו לתת לה לזמר כאוות נפשה בלילות שלאחר מכן, כשאת
שעות השינה שלהם היו משלימים במשך היום.
אולי הניחו, כי אם יתנהגו אליה מעט בסלחנות, היא תפסיק בשלב
מסוים - אולם לא ידעו עוד כמה זמן יצטרכו לסבול את שיריה
האיומים בלילות...
"ברווזים!... עפים להם בגשם! אתם כולכם תראו את הברווזים
באים!"
"אני חושש שלעולם לא אישן יותר בלילה," מלמל סקרמורי בייאוש
כשהוא קובר את ראשו תחת הכרית שוב, ככל חבריו שהיו איתו ועם
אשירו באותו לילה בביתם.
"אולי זאת ההזדמנות שלך להזדהות עם ערפדים אמיתיים, סקרמורי,"
גיחכה אנדראינה, "אתה יודע שערפדים אמורים לישון ביום בכל
מקרה."
"אני מעדיף כבר שמישהו יקשור לי שום מסביב לצוואר, או ינעץ לי
יתד בלב," מלמל סקרמורי בצורה שנשמעה כבכי אומלל למדי, "העיקר
שלא אצטרך יותר לשמוע את זה!"
"כשהקנדר הזה יחזור," סינן יוטה ברוגז, "אני נשבע שאהרוג אותו
על האיחור שלו."
"ואז נצטרך לשמוע אותה שרה למשך שארית חיינו," חייכה אנדראינה
בציניות, "תודה, יוטה. יפה מצדך."
"את יודעת שלא התכוונתי לזה, באקה!" צעק יוטה בעצבים, אך הושתק
ע"י רייג'ין, שמשכה אותו לעברה כדי שתוכל להישען עליו בנמנומה
חסר-התקווה.
"טאנוסקה, חזור מהר," התפלל אשירו בלבו, לא רק למענו ולמען
חבריו - אלא גם ובעיקר למען ידידתו אמאיה, אשר נדמה כי הוא
היחיד אשר רואה בסבלה.
כך נמשכו להם לילות הסתיו, כשלעתים מטשטשים קולות הגשם את
צרחותיה של הקנדרית המיואשת, אשר שיריה הפכו לארוכים ולמטופשים
יותר ויותר ככל שהמשיכה לשיר אותם.
עד שלילה אחד, בעת שגשם חזק ביותר שטף את העיר, יכלו כולם
לשמוע את צרחות הייאוש הופכות לצרחות של כאב, של ייסורים...
אשירו, כמובן, מיד מיהר להגיע אל ביתה של אמאיה, ומצא אותה שוב
על הגשר, צווחת את נשמתה - אך הפעם שם לב, שעיניה של הקנדרית
נוטפות דמעות. אמאיה בכתה יותר מאשר צרחה, ואשירו המודאג רץ
לעברה וחיבקה, אומר לה שוב ושוב שיהיה בסדר, שאהובה יגיע
בקרוב... אך כל שעשתה אמאיה הוא להמשיך לצרוח את שיריה
המטורפים אל תוך הלילה, כשהתייפחויותיה נוגעות ללב כל מי ששמע
אותן.
"הברווזים לא יגיעו השנה!" צרחה אמאיה לבסוף, "הברווזים לא...
באים."
"לא, אמאיה!" הבין לפתע אשירו על מה קשקשה לעצמה כששרה על
ברווזים, "הברווזים יגיעו, את תראי שהם יגיעו."
"גם אשירו איבד את שפיותו?" לחשה אמאיה בחיוך מיוסר, נחלי
דמעות וטיפות גשם מרטיבים את לחייה המנומשות והקפואות מקור,
"למה אתה מדבר על ברווזים?"
"אמאיה, טיפשונת שכמוך," חיבק אותה אשירו, משתתף בצערה בכל
לבו.
"אשירו...?" נשמע קול מאחוריהם, קול ישן ומוכר.
"מה?" שאל אשירו לפני שהפנה את ראשו לעבר הקול.
"אוכל לקבל את פניה של אהובתי כעת?"
פנים מלוכלכות מעפר הדרכים הביטו באמאיה בעיניים ירוקות
ונוצצות, היא הכירה את הפנים האלה, אבל...
"אתה נראה בדיוק כמו טאנוסקה שלי!" התייפחה אמאיה, "אבל השער
שלך שחור."
"אמאיה, זה אני. השער שלי... זה בגלל תאונת כישוף שעברתי."
חייך לעברה כשדמעות זעירות צצות בעיניו, "אבל זה עדיין אני -
טאנוסקה."
"טאנוסקה...?" אמאיה השתחררה בהיסוס מחיבוקו של אשירו, מביטה
בקנדר שחור-השער שמולה בעיניים ענקיות שהלכו והוריקו.
הקנדר חייך אליה, והיא לא יכלה לטעות בחיוך הזה...
"חזרת אליי!"
טאנוסקה הופל אל הקרקע תוך שנייה, כשקנדרית עליזה ומאושרת
נמצאת מעליו, מצמידה אותו אל לבה.
סוף סוף, אהובה חזר אליה. היא ידעה, היא ידעה כל הזמן הזה...
"הברווזים הגיעו, אשירו!" קראה אמאיה באושר ודמעות, "הם הגיעו!
אמרתי לך שהם יהיו פה!"
"ברווזים?" מצמץ טאנוסקה בבלבול, תוהה מה לעזאזל הפסיד בזמן
שלא היה בסביבה.
"סיפור ארוך," חייך אשירו לעברו במבוכה, כשהוא פונה בחזרה אל
ביתו, להודיע לסקרמורי ולאחרים ש"מסע ההופעות" של אמאיה הסתיים
הלילה.

"איך היה המסע שלך? ספר לי!" התחננה אמאיה בפני טאנוסקה התשוש,
שהודה בפניה שלא נותר בו כוח לספר דבר ברגע זה.
"אז תספר לי מחר? מבטיח?"
"כן, מחר," חייך טאנוסקה, "יש לנו את כל הזמן שבעולם. אל תדאגי
כל כך!"
"אני אף פעם לא אדע מתי תיעלם לי שוב..." מלמלה אמאיה בעצב, אך
טאנוסקה רק צחק ואמר: "אמאיה, נראה לך שאנטוש אותך שוב?"
אמאיה נעצה בו מבט ירקרק ונוצץ כשהמשיך: "יש לך מושג כמה היית
חסרה לי כל הזמן הזה? ולחשוב שהיה לי את המזל למצוא את הדרך
חזרה... את מבינה, אמאיה," דיבר אליה טאנוסקה בשקט כשליטף את
לחיה הרטובה "...סוף סוף הבנתי מה את בשבילי."
"מה אני?" מלמלה אמאיה בחוסר-הבנה.
"את אהבת חיי," חייך טאנוסקה, ונשק ברכות על שפתיה, נשיקה שכל
כך התגעגעה אליה.
"אני לא מסוגל לעזוב אותך שוב. לעולם לא."
"זה אומר שתישאר איתי?" קראה אמאיה באושר, "לתמיד?!"
"כן, אמאיה..." צחק טאנוסקה, "לתמיד."
"ייאי!" צווחה אמאיה בשמחה אל תוך הלילה, "טאנוסקה שלי נשאר
איתי!"
"תני לחברים שלך לישון, אמאיה," חייך אליה טאנוסקה, "...
עכשיו, אני רוצה הסבר."
"הסבר?" אמאיה שוב לא הבינה במה מדובר.
"מה הסיפור הזה..." שאל טאנוסקה בהרמת גבה, "עם הברווזים?"
"מחר, טאנוסקה," חייכה אמאיה בחתוליות כשהיא מנשקת אותו בשנית,
"יש לנו את כל הזמן שבעולם, לא?"