והיה זה לקראת סוף המלחמה, לאחר שדם רב נפל מפצעי ציפורי הבוקר
במאבקן באדומים, כשנפלה הדמעה הראשונה של ציפורי הערב, ששכנו
בחופו המערבי של הים, הרחק מן הקרבות, אך קרוב יותר לסוף העולם
המתקרב.
ושמעו ציפורי הבוקר את קריאות אחיותיהן ממעבר לאוקיינוס הדומם,
וגלים הביאו עמם לחופי החול שלרגלי עצי ההרים במזרח דמעות
הנושאות כאב כה גדול שכל המקשיב לבכי גלים אלו היה נופל
לעיוורון רגשי.
ודנו ציפורי הבוקר בינן לבין עצמן, ורקדו הן את מחולות העצב
שרק ציפורים יכולות להבין את עומקן, והבינו הן כי עליהן לשלוח
מבנותיהן לאסוף את פירות עצי ההרים ולעוף מביתן אל חופי החושך,
שם סבלו ציפורי הערב.
ויצאו בנות ציפורי הבוקר למסע אל המערב, מסע אשר הפך את כיוון
הזמן, ולאחר שהשמש שקעה במזרח וזרחה במערב, הגיעו ציפורי הבוקר
אל חוף הערב, ביתן העתיק שעזבו אותו לפני מאות שנים מסיבות
שנשכחו.
ושאלו ציפורי הבוקר לכאבן של ציפורי הערב, וענו אלו כי יודעות
הן שכאשר המלחמה תסתיים הן לא יוכלו לראות את הזריחה, כי תמיד
יעטוף אותן ערפל הלילה, ותמיד הירחים יחסמו את האור המגיע
ממעבר לים. ויבכו ציפורי הערב, וציפורי הבוקר בכו גם הן,
ומדמעותיהן המתערבבות אשר איחדו את הבוקר עם הערב, את הרון עם
השכול, בעוד המלחמה בחופי הבוקר משתוללת עדיין, נולדה ציפור
הים.
כנפיה הושיטו עד אינסוף ועיניה דמעו תמיד למרות שרגש לא ידעה
היא, וצבעה היה ככל גווני המים תחת השמש יחדיו.
ובתום מלחמה זו, עם בוא הברבור שהוביל את ציפורי המזרח להכות
בצבא האדומים, עלתה שמש אפלה על חופי המערב, ואחזו ציפורי
הבוקר וציפורי הערב אלו באלו, וירקדו את מחולותיהן הנפלאים
והנוראים, ובעוד דמעותיהן הראשונות זורמות ומלטפות את גלי
האוקיינוס, קרני השמש השחורה האפילו על המערב והשמידו את כל
הקיים בה.
ומתוך הלהבות השחורות רק ציפור הים עפה על רוחות המוות אל ירחי
העולם, שם היא, כמו אחיותיה במזרח אלפיים שנה מאוחר יותר, מצאה
מחבוא מפני כאב.
ויש אומרים כי כאשר ראתה היא ממקום מחבואה את ההרס של עולמה
ע"י רוח הברבור, עפה היא שוב על הרוחות בחזרה לעולם המתחדש אט
אט, וראתה היא בדרכה ארצה את רוח הברבור ואת רוח ציפורי הים
מחובקות זו בכנפי זו, כל רוח ניזונה מרגשות השנייה, ונזכרה היא
במראה ציפורי הבוקר וציפורי הערב מחובקות בפני המוות, וכי
הבינה היא אז את האהבה.
ויש אף אומרים כי אהבה זו הביאה את העולם למצבו הקודם והחייתה
את רוח ציפורי הים בעצמות ציפורי המזרח, וכך החלה את עידן
מסעותיהן של ציפורי הים האינסופיות והבלתי מוגדרות בעולם
המוגדר.
ובני האדומים מספרים כי בלילות שקטים, בהם הירחים זורחים
בעוצמה, ניתן לראות להקות ציפורים עפות על רוחות המוות בחיפוש
אחר אור בלתי-מושג.
אולי הציפורים לא יודעות מה הן באמת מחפשות, כי אהבה אף פעם לא
הייתה להן, אך קריאותיהן נשמעות תמיד, ומספיק רק להקשיב
לשיריהן כדי להבין כי האהבה, מבחינתן כיצורים לא מוגדרים, היא
מושג שמעצם משמעותו העמוק ביותר, תמיד יש לחפשו בחושך כדי
למצוא את האור שבו, עמום ככל שיהיה.
