מומלץ לקרוא קודם את חלק א'
http://stage.co.il/Stories/435043


מהתבוננות אחת ידעה! היא ידעה בוודאות את כל מה שכולם תהו
לגביו או פטרו מלהיות כלל אפשרות... אבל היא ידעה.
משהו בעיניים הירוקות של הבחורה שהביטה בה כעת, העיד על
ריקנות, על מחסור, על כמיהה לדבר מה לא ברור, או שמא ברור
כשמש?!
קול קטן ניקר במעמקי תודעתה של תמי, שאולי כדאי לעזוב את מאיה
לנפשה, מי היא שתנסה לעזור לבחורה האבודה והבוכייה הזאת למצוא
את הדרך הנכונה בשבילה, אך תמי התעלמה והשתיקה את הקול
המנדנד.
מאיה, שכבר נרגעה בינתיים, התבוננה בפליאה, ושאלה: "איך לאהוב
אותי זה מספיק? זה מה שהפך את כדור השלג שהוא חיי לתוך מפולת
השלגים שגלגלה אותי למצב הזה".
תמי הרהרה על כך שהיא צודקת, הרצון המתמשך לחבק את מאיה
ולהבטיח שמעכשיו הכל יהיה בסדר, כמעט התגבר עליה אבל היא ידעה
מה המשימה, מה המטרה האמיתית שלה בשלב זה של חיי הבחורה
המדהימה שניצבה כעת בוכייה וחלושה למולה.
תמי החלה לספר לה בקול חלוש ואכפתי מה קרה, מדוע עזבה, איך
הייתה בשלב בחייה שאיבדה את עצמה, את היצירתיות שבה, ושקעה אל
תוך עולם של מישהו אחר בשלב כל כך לא בוגר בחייה.
מאיה כמעט שלא האזינה כלל, פשוט בהתה בפנים הרכות האלה ככלבלב
נטוש על מפתן דלת ביום חורף גשום, היא רצתה שיצילו אותה. כבר
לא היה משנה לה מה גרם לתמי לעזוב, רק ידעה שהיא פה עכשיו והיא
היחידה שתוכל להוציא אותה מהמצב הזה... היחידה.
כל חייה הייתה במעין חוסר ודאות, רצון למרוד נגד כל המסגרות
הלא מתאימות, ניסיון למצוא הבנה, התייאשות, ולבסוף מציאת ההבנה
- בתמי. כעת נותרה ללא תשובות, אך גרוע מזה - גם ללא שאלות,
אדישות ואפטיות שהצטברו במשך זמן רב עד ההתפוצצות שהחלה
במקריות לפני כשבוע, ומאז היא כאן חלושה, בודדה ובעיקר נטושה
על ידי העולם, נבגדת.
"תמי, תצילי אותי, אני באמת לא יודעת לאן ממשיכים מכאן, כבר
אין לי רצון להמשיך, אין בי את היכולת", דמעה זלגה באיטיות על
פניה שכמעט יבשו לחלוטין מהדמעות.
תמי התבוננה בה בשתיקה, העיניים הירוקות הבוהקות האלה תמיד היו
מחלישות ומותירות אותה חסרת אונים: "לא! רק את יודעת מה נכון
בשבילך, מה את באמת".
המילים הללו העניקו משום מה מידה של הקלה למאיה: "אבל כל מה
שאני יודעת זה שאני אהבתי אותך כל כך, עד אובדן הזהות שלי, כל
המילים, התמונות והשירים בעולם לא יכולים לתאר איך הרגשתי
כלפייך, ועדיין..."
תמי התקשתה להחביא חיוך קטן ומבויש.
לפתע, גל של צלילות שטף את גופה של מאיה כאילו החיוך הזה היה
כל מה שנפשה ביקשה, היא הרגישה בטוחה בעצמה, כמו שלא הרגישה
כבר תקופה ארוכה מדי.
נעמדה, מנערת מגופה את כאבי הזמן, את הפחדים והזכרונות שותתי
הדם שעיצבו את דמותה בתקופה האחרונה, על אף שהרגישה שאינה
מסוגלת לנשום, היא החלה לצעוד.
על אף אפלוליות החדר ידעה לאן פניה מועדות, התקדמה אל הדלת
שהפרידה בינה לבין העולם החיצוני.
תמי נותרה עומדת, מופתעת מעט מהמהירות שבה התרחשו הדברים,
התבוננה בגופה המתרחק של מאיה ומלמלה "בהצלחה... אני אוהבת
אותך".