באפלולית החדר היא מצאה אותה, יושבת בפינה, מחבקת ברכיה ובוכה
בכי חרישי ונוגה, עינייה האדומות עצומות, שקועה עד כי לא שמעה
אותה קרבה אליה.
תמי רכנה אליה בשקט, מלטפת קלות את השיער הרך והפרוע שכיסה את
הפנים הבוכיות, שפתיה נעות לכדי שיר ילדים ישן וקצת עצוב.
מאיה כלל לא חשה את המגע על ראשה, אלא רק הריחה נינוח ישן
ואהוב של בושם שתמיד היה מזכיר לה קצת פרדסים והרבה חופש, פתחה
עינייה בחשש, פוחדת לגלות כי דמיינה ותמי לא נמצאת שם, מופתעת
שזיהתה את הנינוח גם אחרי כל כך הרבה זמן, אומנם לעיתים
כשהייתה עוברת ברחוב, היה חולף הבושם לידה על אישה זו או
אחרת... אך מעולם לא בצירוף כל כך מושלם של שמפו רענן.
היא הרימה את ראשה באיטיות, מנסה לראות דרך האפלוליות שכיסתה
את החדר ואפפה אותה בה למשך שעות ארוכות מידי.
תמי עמדה בסבלנות עם חיוך קטן פרוש על שפתייה וחיכתה עד שמאיה
תרגע קצת, בעוד גופה של מאיה הפסיק לאט לאט לרעוד, נזכרה תמי
ששכחה כמה מיוחדת ויפייפיה היא, איך יכלה לשכוח זאת, תהתה.
שרועה בתדהמה מוחלטת, החלו פניה של מאיה לחזור לחיוורון התמידי
ואדמומיות הבכי שככה מעט, אפילו הכעס והבדידות שלא הרפו ממנה
חודשים רבים לאחר שתמי הלכה לא הצליחו להשכיח ממאיה את הרגשות
שמעולם לא נעלמו אלא רק נדחקו עמוק אל תוך הלב השבור.
תמי כמעט נכנעה לבכי שנחנק לה בגרון מחכה לרגע השיחרור, לנוכח
הפנים היפות האלה בוכיות, לנוכח הגוף שהיה כה צעיר ורענן מצונף
בפינת החדר החשוך, רועד ללא לאות.
היא רק רצתה להתכופף ולחבק את מאיה הרועדת, לגונן עליה מכל
שמפחיד עליה, לעטוף אותו בחום ואהבה ישנים שכמעט ושכחה, אך
עצרה בעד עצמה, יודעת שעל אף הרגע העצוב זאת לא התגובה
המתאימה, לכן נותרה עומדת.
עצוב איך החיים מתגלגלים, רחוק ממה ציפית אליו...
געגועים וזכרונות כואבים עמדו באוויר בין שתיהן, מזכיר את מה
שלא יכלו מעולם לשכוח, שקטים לנוכח הצעקה שפילחה את האוויר,
צעקה שאיש לא השמיע אלא רק הנפשות העצובות שנותרו מיותמות
וריקות, נואשות מחיפוש אחרי האושר הבלתי אפשרי.
מאיה אימצה את כל הכוח שנשאר בגוף החלוש כדי לשאול, כמעט
לוחשת: "באת להציל אותי?".
"לא, באתי לאהוב אותך, אני מקווה שזה יספיק..."